שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט פ״גTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 83
א׳שאלה ילמדנו רבינו ראובן שבנה בחזקת חצירו קיירחנה אחת להתיך בה שינדראראש ועופרת וכל הדברים הצריכי' למלאכה ההיא ונשתתף עם ה' אנשי' והם כלם מתעסק' במלאכה הנ"ז בקיירחנה הנ"ז ומעלים שכירות הקיירחנה לראובן הנזכר מאמצע השותפות והביאו אומנים עכו"ם היודעים בטיב מלאכת הנזכר להתיך השינדראנש והעופרת וראובן אינו דר בחצר זולתי העכו"ם הנזכר בתוך הקירחנה הנ"ז יומם ולילה ושמו בה בית מלונם כי יום ולילה לא ישבותו ממלאכתם ויהי היום בהמשך זמן השותפות ויקר מקרה בלתי טהור כי נתקוטט עכו' א' עם חבירו ומתוך המריבה קם עליו והכהו נפש והרגו בחצר שלפני הקירחנה וקודם שמת הביאו כאי"ף והודה המוכה בפיו איך העכו' חבירו הרגו שאין לו תביעה עם שום אדם אחר ועל זה הענין השתדל ראובן ע"י אחרים ליקח החוגי"ט הנז' מיד הדיין ועל זה נתפזרו מעות הרבה לתת לשובאשי ולאיואניש עתה יורנו רבינו מי יפרע אלה המעות האם ראובן בעל הקיירחנה לבדו או אם כל השותפי' יחד כיון שהעליל' בהא מחמת העכו"ם שהיו עוסקים בעסק השותפות ושכר האדון יגדל וכסאו יהיה נכון כירח יכון עד עולם.
1
ב׳תשובה ראובן זה שהוא אחד מהשותפים שטרח והשתדל והוציא להדיח את הרעה מעל בעלי הקיירחנ' ברשות קעביד לתועלת כלם ונשבע כמה הוציא ויטול כאותה שאמרו בפרק האש' שנפלו המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטו' והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ג' מהלכות שכירות רועה שטען הצלתי ע"י רועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיו שיכול היה לומר נטרפה וישבע בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין. כתב הרב המגיד ז"ל זה כלל לכל המוציאין ברשות שהם נשבעין ונוטלין וכן כתב רבינו חננאל בכתובות פ' האשה גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע והאי לא ידע נשבע ההוא דידע ושקיל והוי כעושה ברשות ע"כ ויש לתמוה על זה שאם טעמו של הרמב"ם ז"ל מטעמו של רבינו חננאל ז"ל לזה הוצרך לכתוב שיכול היה לומר נטרפה דמשמע דמדין מגו הוא דמהימנינן ליה ומשמע דכל היכא דליכ' מגו לא מהימן כיון דאיכא עדי' וראה ומינ' לנ"ד דלא שייך שום מגו אבל קשה הא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרי' ישבע כמה הוציא אע"ג דלא שייך מגו אם לא שנאמר דבעל שאני דשיי' בנכסי אשתו דאית לי' פירי וכדאמרי' בעל בנכסי אשתו לא בעי הרשאה דמגו דנחית לפירי נחית לארעא אבל רועה כשכיר בעלמא דמי וכשהוא תובע מבע"ה תן לי מנה שהצלתי הו"ל כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי פטור כדאמרינן בספ"ק דכתובות ובהגוזל בתרא לכך כתב הרמב"ם ז"ל כאן הואיל שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיה ויכול היה לומר נטרפה אינו בא עכשיו להוציא דטעמא דפסקינן דברי ושמא לאו ברי עדיף היינו משום דאוקי ממונא בחזקת מריה כדמפרשי טעמא התם הכא כבר הוא תפיס בבהמה ויכול לטעון עד כדי דמיה וטעם זה נכון הוא בדברי הרמב"ם ז"ל אבל יקשה הרב המ"מ שהביא אדינו של ר"ח שלמד משם הכלל כל דהאי ידע וכו' ומשמע דבלא טעם זה איתיה ויש שפירש שהוצרך הרמב"ם לטעם זה לענין אם בא לטעון יתר על כדי דמיה כגון שהציל וחזר והציל דמצי לאפוקי מבעלים דמה אם ירצה לומר הוצאתי כך וכך ושוב נאנסה אח"כ וזה אינו דאי תיסק אדעתין דביותר מכדי דמיה לא מצי למטען אפילו טוען שהצילה ב' פעמים דבא להוציא יתר על דמיה גם בנאנסה אינו יכול לטעון הוצאתי עליה כך וכך קודם שמתה להוצי' מהבעלי' ואת"ל דמצי למטען מההיא כללא דכייל המ"מ לכל המוציאין ברשות לישבע ולהפטר בלא שום מגו יהא נאמן לומר הצלתיה פעמים והרי הוא יותר על כדי דמיה דלא אמרו עד כדי דמיה אלא משום דעד כדי שוויה נ"מ לטרחי' א"נ לבשרא דחזותה טפי מאי נ"מ אבל זה לפי שהצילה פעם אחת יניחנה באחרונה שתאנ' ועוד אם תמצא לומ' דביותר על כדי דמיה לא האמינוהו כלל משום דאית ליה מגו לא שנא דמגו להוציא לא אמרינן ואפשר לפרש לפי דברי הרב המ"מ דטעמא דמהימן לאפוקי מההוא דלא ידע משום שעש' ברשות הוא וכמאן דאמר ליה דמי דתנן חנוני על פנקסו כיצד א"ל תן לבני סאתים חטים וכו' הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשב' ונוטל ובעל בנכסי אשתו נמי כיון דאית ליה זכותא בגוייהו כמאן דעביד ברשות דמי אבל רועה דשומר בעלמא הוא מאן לימא לן דכברשות הוא לכך כתב דעד כדי דמיו הימניה מעיקרא כשבא לרשותו והיה יכול לומר נאנסה וכיון שכן דכברשות קא עביד כדאמרי' גבי שליש דנאמן משום דהמניה ומ"ש הרמב"ם דיכול לומר נטרפה לא מיירי דיכול לומר השתא אלא מכי מטא לידיה והא המניה וכדידי' דמי וכשהו' מוציא הוצאו' בהצלת' ברשות קעביד ובין כך ובין כך בנ"ד ודאי ברשות קעביד דשותף עדיפ' מבעל בנכסי אשתו שהרי יש לו חלק בגוף וכי היכי דבעל לא בעי הרשאה ה"נ שותפו כדאמרי' בפרק מי שהיה נשוי תרי אחי ותרי שותפי לא מצי אידך למימ' לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קעבד ולא היה צריך זה להודיע להם דאדרבא הם היה עליהם לבא ולפקח כדאמרי' התם היכ' דאיתי' לשותפא במתא לא מצי למימר אי הואי התם הוה טענינן טפי דאיבעי ליה למית' ואעפ"י שכתוב בהגהות אשרי כתב ראב"י דה"מ בתובעים אבל אם השותפי' נתבעים לא אמרי איבעי ליה למיתי הכא לאו כנתבעים דמו שאם היו ממתינים עד שיהיו נתבעים הוה להו פסידא רבתי אלא שלפני התגלע הריב צריך לנטשו ושוחד בחיק חימה עזה וכל מי שקדם להציל הרי זה זריז ונשכר.
2
ג׳ואין לומ' מאחר דראובן זה בעל החצר לעצמו היה דורש שלא יתבעו ממנו שברשותו נעשה ההיזק שמאחר שהוא לא היה דר שם והקיירחנה השכיר' למלאכתה כבר הוא יצא מידי חובת שמירה ונכנסו השוכרים בחיוב שמירה דבבור של שני שותפין אמרי' בפ' הפר' עבר עליו הא' ולא כיסה השני ולא כסהו השני חייב פי' בשהניחו משתמש א"נ משמסר לו דליו הכא נמי משמסר לשוכרים נפטר משמירתו ואעפ"י שגם הוא היה שותף עמהם במלאכה נעשה הא' מהם נחלק שמירה על כולם כאחת. וכי תימא אכתי אפילו השכירה לאחרים עדין נשאר לב"ה שם תפיסת יד לשיטת הרמב"ם ז"ל בההיא דפ' השואל דתנן הזבל של בעל הבית ומוקי לה בגמ' בתורי דאתי מעלמא וכר"י בר חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ופרש"י בחצר דמשכיר שלא השכירו לשוכר. והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שכירות שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. וכתב הרב המגיד שאינו מחוור דבגמ' העמידו' בחצר המשכיר וכו' ודבר תימה הו' דמאחר דקי"ל שכירו' ממכר ליומא אמאי קני איהו על ידה ולא השוכר ולטעמיה אזיל שכתב בפ"ג דה"מ לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכ' מושכר למוכר לא תקנו לו חכמי' משיכ' וכדכתב המ"מ דס"ל דחצירו קונה לו אעפ"י שהיא מושכרת ביד אחרים וקשיא לי לדבריו ז"ל היכי אמרינן התם זאת אומ' המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה כלומר דמשום הכי הזבל של ב"ה דאי השכיר הרפת לא היה זוכה וראיתי בספר לחם משנה שהקשה קושיות על הרמב"ם ז"ל וכלהו מדחו בגיתא דחיטתא. ולסוף הקשה קושיא זו. ותירץ דלהרמב"ם י"ל דלרב אסי איירי בתורי דשוכר אבל רפת דלא השכירוה אע"ג דהוי פרי דשוכר הוי של ב"ה דאפקורי מפקר להו כיון שאינם ברשותו. והא ליתא דכי אמרי' סתם גללי' אפקורי מפק' להו דוקא בתורי דעלמ' שכשיוצאין מבתיהם אסוחי אסחי דעתייהו בעלי' לפי שהולכי' ברה"ר אבל תורי דידיה שלא יצאו אלא למקו' השמו' לא מפקר כלל ועוד מדקתני הקולט מן האויר הרי היא שלו ושברפת של ב"ה אלמא השוכר עומד שם ומחזר ללקוט בקליט' ע"י כלי ולמה לי הקליט' אפילו נפלו לקרקע הרפת לא נקנו לב"ה דהא התם קאי ולא אפקר להו אדרבא מהדר למקלטינהו אלא צ"ל דהכי מפרש לה הרב הא דרב אשי דקאמר זאת אומר' המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה פי' מדקתני כי האי לישנ' ושברפת שבחצר ולא קתני שברפת מילתא אגב אורחיה קמ"ל דרפת לא מקני למשכיר אלא א"כ פירש הרפת שבחצר אני משכיר לך ובשהשכירה בפי' מיירי וה"ק ושברפת שבחצר שנתפרש בהדיא וקמה לה ברשותו של משכיר אפי' הכי ב"ה זוכה בזבל כיון דגוף הקרקע שלו. מ"מ סברא זו מילתא דתמיהא היא מאחר שהשכיר המקו' כבר נסתלק ממנו דשכירות מכירה ליומיה. איברא דמדחזינן באגב דלא קני אלא ע"י קרקע שנתנה קנין גמור. לא בשכירות כדמשמע בעובדא דעירוני בפ"ק דקידושין דא"ל אין לה תקנה עד שיקנה אגב קרקע והלך וקנה סלע וכו' וכי לא היה לו מקום בשכירות או בשאילה. וא"ת אמאי מהני לקנות מה שבתוכו כדמוכח בר"ג והזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ן' חנני' ומקומו מושכר לו משמע שקנה ר' יהושע המעשר שבבית ר"ג פי' שהיה שכור לו אע"ג דאסיק כי היכי דלא לטרחינהו מ"מ משמע דגם לענין שיקנה ע"ג היה אומ' וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מה' מכירה או שישכור את מקום המעו' ואם איתא אכתי לא נפקא מרשותיה דר"ג כיון שהוא קונה מה שכתבו אעפ"י שמושכר לאחרים. וי"ל דלענין שיקנה השוכר כליו בתוכו מהני דשכירות לכך היא שיכניס כליו לתוכו אבל לא שיקנה כלים מאחרים. וצ"ע גם אם שייך הא בפלוגתא דקנין פירות כקנין הגוף ובכל זה צריך דקדוק וישוב ועכשיו אין פנאי מ"מ בכל ענין שמירת הבית אינה אלא ברשות שוכר לענין נזקין ונפטר ב"ה משמירתה משמסר לו מפתח אעפ"י שאין מסירת מפתח קונה מ"מ לענין שמירה מפתח גורמת וכדאמרינן בפ"ק דפסחים אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד. וגבי עירוב נמי אמרינן בפ' כיצד משתתפין אם אין לו לב"ה שם תפיסת יד אינו חוזר עליו בין בשכירות בין בשאלה. ובנ"ד מסתברא שאין יד האומות תקיפה על עצמן בתביעת הדם אלא עם השוכרים וחובת הדר היא לא הבעלי' שהם במקום אחר שהרי אינם תובעים אלא מאותה שכונה ואין תופסים משכונה לשכונה ובשכירות המקום הזה כלם שותפים בו ואם עמד א' מהשותפים והשתדל להדיח הרעה מעליהם יד כלם שוה בו. הצעיר יוסף.
3