שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט צ׳Teshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 90
א׳ועל מה שפסלו העד הא' לפי שהעידו עליו שהוא ואחר הגזימו על אדם א' שהיה חשוד שהיה מתעסק באוצמניש מזוייפי' ואמרו להלשין עליו עד שפייסם בממון וא' מן העדים העיד איך זה לא לקח ממון כלל רק עשה סרסרות לאחד שהיה אומר לו אם לא תפייס אותו ילשין עליך ושוב הודה שחלק עם האחר.
1
ב׳נראה דמפני כך לא נפסל אפילו אם היה הוא עצמו שלקח המעות דאיהו סבר מדעתיה יהיב ליה ומחלם לו ולא תגזול לאינשי בע"כ משמע להו ואעפ"י שמחמ' יראה נתן סבור הוא דאגב אונסי' גמר ומקני ליה א"נ יאמר שלא מפני שהגזים עליו לגלות לאומות נתן דעביד איניש דגזים ולא עביד אלא שלא יגלה אפי' לישראל רצה לתת לו בלב שלם שיהא מפוייס ממנו וכל דשייך לומר דמורי היתרא לא מפסיל בהכי כדאמרי' לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכדאמרי' גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גזלן ומוקי לה באריס דמורי היתרא משום דטרח בה ועוד באלו המיהנגיש נתפשט הדבר שאם רואים אדם אחר שקנ' מקח או עשה סרסרות אומר לו תן לי כך וכך או תן לי חלק בזה ואם לאו אפסיד עליך מקחיך וזה גזל גמור הוא מאחר שכבר נקנה ונגמר המקח אבל לא הייתי פוטרם בכך הואיל ופשט הדבר כל כך עד שנראה להם כהיתר כמו שלא הייתי פוסל בעיר הזאת המלוה והלוה במעות אלמנות ויתומים ברבית קצוצה לפי שפשט הדבר בכמה בני אדם וכן כתבו המפרשים ז"ל וזה הרגיל לעשות זיוף בזה לקחת מהסוחרים שלא כדין ולגרוע מצדיק עינו אשר לא יתן על פיו וקדש עליו מלחמה כל שכן שיתיר לעצמו לשאול מאנשי רשע המרבי' הונם בזיוף המטבע קסבר מצוה קעביד דמצר הוא לו וממעט בתפלה שלא יעשה עוד ועוד הרי פרסמו והכריזו בק"ק שכל המתעסק במטבעות מזוייפים שדינן כדיני המסורות שמוסרים את כל ישראל במעשיהם הרעים ואמרו שמותר למוסרן למלכות ומצוה בכך ולכך התיר לעצמו לקחת ממנו ממון אעג"ב דבסוף הגוזל בתרא אמרו ממון מסור רב הונא ורב יאודה חד אמ' מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור מ"ד מותר לא יהא ממונו חמור מגופו מ"ד אסור דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש וקי"ל כמאן דאמר אסור מ"מ זה אינו נפסל בכך דמסברא דנפשיה משמ' ליה דשרי מק"ו דגופו וזה האיש כבר נחשד בכך שהיה נושא ונותן באלו המטבעות המזוייפים ואלו האנשים היו יודעים הדבר בבירור. וכל שכן שזה האיש לא לקח דבר אלא נעשה שליח לדבר עבירה והאחר הוא שלקח המעות ממנו וכבר כתב הריב"ש בתשובת רס"ז לא נפסל אלא הגנב עצמו לא המקבל ממנו ולא החולק עמו והיינו אעפ"י שהגזלה קיימת כ"ש בנ"ד דמטבע אין לו סימן ואפשר שמשלו נתן לו ולא אותם המעות עצמן שגזל מזה ועוד הרי החזיר מדעתו כשאמר לו ה"ר מיכאל יצו' אשר לא טובה עשה שב מדעתו והחזיר. ואעפ"י שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות עדות אעפ"י שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלה ושלם עד הזומם הממון שהוזם עליו פסול הרי כתב הטור למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון אלא פי' דבריו של הרמב"ם אעפ"י ששלמו ע"י כפיית ב"ד. אלא שהרב מהרי"ק ז"ל כתב שדבר זה פשוט ולא היה צריך הרמב"ם להזכירו אלא אפי' החזיר כרצונו קאמר ונפקא ליה מדאמרי' אימתי חזרתן של מלוי בריבית משיקרעו שטריהן ויחזרו בהם חזרה גמורה אפילו לעכו"ם. וכן במפריחי יונים ומשחקים בקוביא דלא מתכשרי כשיחזרו הממון מדעתם לבדו ואי מהא אין ראיה דשאני הני שנשתרשו והורגלו בהם כמה פעמים אלו אין תשובתם נגמרת וקרובים לחזור לסורם אלא על ידי הרחקה יתירא אפילו בדבר המותר כדי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. והכי משמע מדברי התוס' אהא דאמרינן סתם גבאי כשר פי' הקונטרס והא דהוסיפו הגבאי' והמוכסים בדחזו דתקל יתירת' וקאתי לאשמועינן דאע"ג דהחזיר הגבאי והמוכס פסול לא דמי לשאר גזלנים שהחזירו דכשרים דהאי לא ידע למאן נהדר. ועוד כיון שעדיין הם עסוקים בגבאות ובמכס חשודים לחזור לקלקולם ע"כ הרי דבשאר גזלן מיד שהחזיר הוכשר אם לו במי שאומנותו באיסור שיש לחוש שיחזור לקלקולו. ובעד זומם כתב הרמב"ם ז"ל שחזרתו שילך למקום שאין מכירין אותו. וקשה דמהיכא גמר לה אי מדין הטבח כמו שכתב מהריק"א ז"ל שם שאני טבח דאערומי קמערים שיחזירוהו לאומנותו כדכתבו התוספות ואפשר שהרמב"ם לא אמר אלא מי שהעיד עדות שקר ועשה תשובה על זה קודם שנודע דודאי כשר הוא אבל עד זומ' היינו שהוזמו בב"ד ופסלוהו לעדות דינו כדין הטבח דאערומי קמערים שיחזור להכשרו וה"ה לכל מי שנפסל בב"ד לפסול לעדו' ולשבוע' אבל כל מי שעבר עבירה ועשה תשובה קודם שנתפרס' בב"ד וקודם שנפסל ה"ז כשר. ואפי' לדברי הרב מהריק"א ז"ל דלא הכשיר כשהחזיר הגזלה מעצמו זהו כשהיו עדים בגזלה שאף אם היה מחזיר הוו מפקי מיניה בדינא ודיינא אבל זה שלא היו לו עדים שלקח אלא הוא מעצמו הודה וכשא"ל האיש ההוא שיחזור החזיר הרי זו תשובה שלמה כי אם לא היה רוצה להודות מי יכופנו להחזיר. ומצאתי בתוספות פ"ק דמציעא גבי הא דאמרינן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וז"ל ולא ק' מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכיל תרי מנייהו אמאי פסיל דבהנך תרי דאכל חייב לשלם והשתא יפרוש ע"י שבועה דמה שהוא משלם ע"י עדים אין זו השבה מעלי' דע"כ משלם עכ"ל משמע דמי ששלם שלא עפ"י עדים אלא עפ"י עצמו השבה מעליא חשיבא והא דאמרי' בהכונס חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שגזלה ישלם רשע מיקרי התם קודם חזרה קאמר אעפ"י שגזל ע"מ להחזיר רשע מיקרי וקעבר בלא תגנוב כדאמרינן לא תגנוב אפילו ע"מ להחזיר ע"מ למיקט ע"מ לשלם תשלומי כפל משעת גנבה עבר אבל אם שב מידיעתו וברצונו החזיר נ"ל דחשיב' תשוב' והשתא דברי הרמב"ם הם אעפ"י שהחזירו מאליהן דהיינו לאחר שנודע בעדים דלא תימא כיון דלא הוצרכו לכפיה כשרים א"נ אפי' ע"י כפיה הוי רבותא דלא תימא כיון דנתקו הכתוב לעשה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כיון דהשיב תקן את הלאו ולא מפסיל כלל דומיא דלאו דלא תקח האם על הבנים בין למ"ד קיימו ולא קיימו בין למ"ד בטלו ולא בטלו אם קיים העשה אפילו אחר כמה ימים תקן את הלאו ולא לקי קמ"ל דלאו גזלה אעפ"י שנתק לעשה לא תקן את הלאו בכך ומשעת גזלה נפסל ואף לאחר שהחזיר לא הוכשר אלא אם כן עשה תשובה מדעתו ועוד דזה לא העידו עליו לא שלקח ולא שחלק אלא הוא הודה ואין אדם נפסל עפ"י עצמו. יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
2