שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט צ״גTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 93
א׳ביליגראדו
1
ב׳שאלה יורנו המורה לצדקה ראובן היו לו ד' בנות והא' מהן השיא בחייו ונתן לה נדוניא כמשפט הבנות אחר זמן שדך עוד שתי בנות ופסק להם נדוניא כפי השגת ידו ולאחד מן החתנים נתן המעות מוקדמים קודם כניסתו לחופה ולחתן הב' המשודך נתחייב לתת נ"ה אלפים לבנים במדודים ועשרה אלפים לבנים במלבושין ובמטלטלים סך הכל ס"ה אלפים לבנים והחתימו ביניהם תנאים גמורים בקנין ובשבועה וקנסו' לקיים התנאים כמנהג כל שטרי התנאים והיה זה בחדש סיון השס"ה וקבעו זמן לנשואין בחנוכה השס"ו ויקר מקרה בלתי טהור ומת ראובן ט"ו חשוון השס"ו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומת בארץ נכריה וכל נכסיו שהיו לו במדודי' נמצאו עמו במקום אשר מת שם ובעת מותו צוה ומנה לאפוטרופו' על נכסי עזבונו את אלמנתו וב' חתניו המשודכי' אשר עדיין לא נשאו את בנותיו וצוה שיתנו כל הנכסים ביד שמעון א' מהחתנים המשודכים אשר היה מוכן לבא שם במקום מיתת ראובן. וצוה ג"כ שיתנו לבתו הגדולה הנשואה ט"ו אלפים לבנים ויהי היום ויבא שמעון למקום אשר מת שם ראובן חתנו ויבאו נשיאי העדה אשר בפניהם צוה ראובן את כל אשר צוה ויוציאו ויתנו לו את כל נכסי ראובן חמיו כי כן הופקדו הנכסים בידיהם עד בא שמעון ותיכף שמעון לקח לו הנכסים ההם ס' אלפים לבנים וילבישם בסחורות לצורך עצמו ויתר הנכסים הביא למקום דירת המת ראובן ובמקום שהיתה שם חמותו האלמנה ובנותיה הנשואות והבתולות. ובעת לקיחת שמעון הס' אלפים לבנים לחשבון נדונייתו עדיין לא הגיע זמן הנשואין שהיה חנוכה השס"ו כי לקחם קודם לכן ועשה בהם משא ומתן לצרכו ואחר עבור חדש א' או שנים חזר למקומו ולא נכנס לחופה כי בא לפורים השס"ו ואז ב' החתנים יחד זה אחר זה בקירוב נכנסו לחופה ושמעון זה לקח לו עוד חמשה אלפים לבנים להשלי' סכי נדונייתו ולוי המשודך השני לקח לו את אשתו והכניסה לו בנדוניא יותר מס' אלפים לבנים מטלטלין ועשרים אלפים לבנים זהב הנקרא סירמא"ש והחתונה נעשית לשניהם יחד הכל מנכסי ראובן. ויהודה חתן ראובן הנשוי לבת הגדולה נמצא בכל זה בעירם ובחתונתם ובנתינת נדונייתם בכל הענייני' נמצא אתם ואחר עבור ימים או עשור שנשאו ב' הבנות המשודכות מתה לאה אלמנת ראובן ונשארו הנכסים ביד שמעון ולוי החתנים והאפוטרופוסים הנז' ובעבור קצת ימים מספר באו שלשה החתנים יחד בשלום וריעות וחלקו ביניהם הירושה שירשו ממורישם ושמעון הגדול משני האפוטרופוסים הוא משתדל יותר מלוי ראה להכתיב שלשה שטרות לשלש הבנות הנשואות דהיינו אשתו ואשת לוי ואשת יהודה שיש להן ביד בעליהן כל כך מעות מנכסי מלוג ויען כי יהודה חתן ראובן מזמן רב מטו ידו והיו עליו נושי' הרבה ולא רצה להתראו' כי ירש שום ירושה והלך מדחי אל דחי אחרי מות חמותו לאה הירושה היתה יותר ברורה ומוחלטת בידם עכ"ז היה מתחבא ומסתתר מפני הנושים עד כי בחמלת ה' עליו נצול מהחובות ועתה כהיום הזה בא עם גיסו שמעון הגדול מהאפטרופוסי' לחשבון ובא עמו לדין וטען כנגדו קצת טענת ראשונה כי הנדוניא שלקחו גם שניהם שמעון ולוי אחרי מות ראובן חותנם קודם לוקחם חלק ירושתם היה שלא כדין כי במות ראובן חותנם לא זכו בנדוניא עדיין כי ראובן לא נתחיי' כי אם בעת שיכנסו עם בנותיו לחופה והוא עת כניסתם לחופה לא היה בעולם וכשמ' כבר באו הנכסי' לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת נדוניא. שנית טוען יהודה כי הס' אלפים לבנים שלקח גיסו שמעון והלבישו לו לעצמו היה בהלבשה ההיא ריוח טוב כברכת ה' והריוח ההיא יש לארבע בנות חלק בו ולמה זה יהיה לו לבדו. ושמעון משיב לטענה זו כי בגלל ריוח זה חמותו בהיותה בחיים ראתה כי לא נכון לעשות כדבר הזה שיקח לו הריוח הזה לבדו וחלתה פניו שיגדיל וירבה לבתה כתובה כי כפי הניתן לו בנדוניא ס"ה אלפים לבנים עם התוספות הנהוג עולה צ"ז אלפים ות"ק לבנים והוא שמעון למען חמותו הכתיב לאשתו כתובה ותוספת ממאה וחמשה אלפים לבנים. ויהודה משיב לזה ב' תשובו'. א' מה לו בתועלת זה של גיסתו בהגדילו לה הכתובה מש"כ בריוח המעות מההלבשה כי יזכה הוא בחלקו הנוגע לו ולא הונח שיש לה תועלת להנאת גיסתו לא כל הריוח עולה יותר ממנה שהוסיף והגדיל הכתובה כי הריוח הנהוג בסך הנז' עולה י"ב אלפים ומה שהוסיף על הנדוני' אינו כי אם ז' אלפים ות"ק לבנים ואם חמותו נתרצת' מה כחה למחול וליתן דבר שאינו שלה. ואשר יהודה הטוען בא עתה לטעון ולערער בכל הנז' והוא ראה וידע את כל אשר נעשה מיום אשר מת חמיו וחמותו שהנדוניות שנתנו והחלוקו' שחלקו ועל הכל שתק ולא דבר ולא ענה כלל על זה תשובתו בצדו כי נתירא מלדבר ומלתבוע ולהתקוטט פן יהיה לבוז מהנושים אשר על כן שתק עד היו' והראיה שגם חלקו שנגע לו מהירושה עד היום לא נגע יד הכל מדאגה מדבר הבעלי חובים. ועתה שעזרו הית' תובע זכותו ועוד ראיה שלא מחל כי הטענות והתביעות שנתעוררו עתה הוא לסבת ששאל שמעון מיהודה יכתוב ויחתום לו פטורין שאין לו עליו שום טענה ותביעה. ואז כאשר שמע זה אמר היאך אפטר אותך ויש לי עליך כמה וכמה תביעות. ובהיות שצוה ראובן שיתנו לבתו הגדולה הנשואה ט"ו אלפים לבנים וכן נעשה שניתנו לה כאשר צוה המת. גם נתנו לו ליהודה עוד ח' אלפים לבנים שהי"ל תביעה על ראובן חמיו כי שלחו לברוס' להלביש לה סך מעות ונדר לתת לו מחצית הריוח מההלבשה ההיא ועברו ביניהם זמן רב כי כשתובע יאוד' מראובן חמיו חלקו מהריוח עדיין היו לו קצת מהסחורות שלא נמכרו והנמכר היה בהקפה באופן כי לא יכול ראובן לדייק בחשבונו ככל הצורך באומרו מי יודע אם כל החובות יקובלו או יופסדו קצתם גם מהסחורות שלא נמכרו לא ידע ערכם על כן לא ירד כמו לעומק החשבון בדיוק וכעת שכל החובות נתקבלו והסחורות נמכרו ראובן יצא והלך לו בדרך הזה אשר לא שב עוד לביתו ובהתראו' יאודה עם שמעון גיסו האפטרופוסים ההם או אחר זמן זה תבע ממנו תביעה זו שהי"ל על ראובן חמיו ושמעון נתפשר עם יאודה גיסו בינו לבינו ונתן ומסר לו לידו בעד תביעה זו ח' אלפים לבנים ויאודה נתרצה בהם ומחל המותר. עתה בבואם לטעון זה על זה הנדוניות כנז' טוען שמעון שאינו רוצה לקיים דברי המת אשר צוה לתת לבתו ט"ו אלפים לבנים אשר כבר נתנ' זה זמן רב גם אלו הח' אלפים לבנים מהחשבון ממחצית הריוח הנזכ' גם אותם תובע מיאודה גיסו ואומר שלא נתנם לו לשום פרעון חוב כלל כי אם בראותו כי מטה ידו החזיק בו והלוה ממעות הירושה שעדיין יש בין כלם לחלוק מהאמצע הלוה לו בתורת הלואה ולא בתורת פרעון שום חוב. ויהודה טוען על זה אם מעות אלו בהלואה נתנו לו היה לך להלוות מכיסך כי יש לך רב אך לא מהאמצע שיש ליתומה הקטנה חלק בהם שהיא הבת הרביעית ולו היה בתורת הלואה למה הלוו אותם בלא שטר. ואם תשיבני שהאמנת בלא שטר כי אנשים אחי' אנחנו הלא על נכסי מלוג שבידי שהוא דבר הנוגע ביני לבין אשתי לא האמנ' לי כי אם בשט' כ"ש על הלואה שהלוית לי מהאמצע שלא היה לך להלוו' לי בלא שטר אלא כאשר לא היה כי אם פרעון חוב לא נעשה שטר כי חוב אין כאן שטר מאן דכר שמיה כי כל הניתן לי היה עמלי ויגיע כפי ואותו לקחתי לי ובכל עניינים אלו מן הט"ו אלפים שניתנו ליהודה הן צ"ח אלפים לבנים אין שום עדות שיעידו על יהודה שלקחם והיה יכול לכפור בהם אם היה רוצה אלא שמרצונו הטוב הודה ולא בוש ואמר כן באו אלי המעות הנז' אבל בזכותי ובחובי באו באופן שתוכן דברי שאלה זו היא אם זכו חתנים אלו שמעון ולוי בסכי נדונייתם אשר לא ניתן להם בחיי ראובן המתחייב האם יקחו נדונייתם קודם החלוקה מהירושה או נדונייתם מירושתם תחשב להם כיון שבשעת מיתת ראובן המתחייב עדיין לא הגיע זמן החיוב שהוא זמן הנשואין. האף אמנם לוי יש לו טענה יותר חזקה לזכות בנדונייתו יותר משמעון כי במות ראובן עדיין לא הגיע זמן הנשואין כנז"ל אבל זמן נשואי לוי כבר עברו עידן ועידנין כי היה זמנו לינשא פסח הש"סה וראובן חמיו מת חשון השס"ו אלא מה ששואל יאודה אחרי שלא ערער על דבר הנשואין אם נאמר שנתרצה ומחל ונמצא שבמות חמיו נכנסו הנכסים בחזקת היורשים ולא עליהם מוטל לפרוע חוב הנדוני' וזאת היא טענת יאודה גם על לוי גיסו הגם כי עבר זמן הנשואין בעת מות ראובן חמיו גם הוצאות רבות שיצאו מהנכסים שבאמצע להוצאות החתנות משניהם משמעון ולוי הנז' על כל זה תובע יהודה אם זכו בהם ליקח כל זה קודם לוקחם חלק ירושתם ועל הכל יחלוקו הנשאר שוה בשוה גם על התעוררות שמעון לתבוע מיהודה גיסו הט"ו אלפים לבנים הנזכר שאינו רוצה לקיים דברי המת אחרי שכבר נתנם ליהודה הנז' וזכה זה בהם מימים ימימה אם טענתו אשר כזה טענה גם על הח' אלפים אם נאמן יהודה במגו ואם יש בטענתו ממש שטוען על שמעון גיסו מדוע לא הלויתני משלך או לא הכתבת עלי ש"ח כאשר עשית לנכסי מלוג ואם טענת יהודה טענה על אשר הוא נותן טעם לשתיקתו בכל הנזכר שמיראתו מהבעלי חובים שתק אבל לא מחל או אם נזכה לשמעון בכל מה שטען יהודה נגדו אשר אחרי מתתו נעשה כל הנזכר דהיינו שידע הכל והרבה דברים עברו על ידו ובפר' שחלקו קצת או רוב הנכסים מהירושה ומעט נשאר עדיין ביניהם לחלוק האם נאמר אחר שעדיין לא נגמרה חלוקתם עוד חזון למועד לטעון ולתבוע ובפרט שיהודה בהמשך טענותיו הוא אמר שתמיד בינו לבין גיסו היה מדבר עמהם מדוע יקחו להם תחלה הנדוניא ואח"כ לחלוק עמו בשוה אבל מי שיודע ועד בדבר האמת אתו או לא ועל כל דברי השאל' הזא' יבאו כגש' לנו דברי המורה יורה יורה ידין ידין על פי התורה יאיר עיני חשכתנו בתשובתו הרמתה בבירור שאין אחריו בירור ושכרו גדול מן השמים לעשות שלום בין איש ובין אחיו כי מצוה רבה היא ושלום תורתו יגדל וכסא כבודו בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת יאדיר יתדיר לעד אמן.
2
ג׳תשובה יראה דהא מלתא צריכא רבה אם זכו בנותיו באותה פסיקא או לא דבפרק מציאת האשה תנן הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן משמע דטעמא משום שאין דעתו נוחה ביבם הא לאחיו אלו היה קיים היה מוציא ממנו וכ"כ הר"ן ז"ל שאלו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינים דדברים הנקנים באמירה היה. והא דתנן בפ' שני דייני הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה דמשמע דלא מצי מפיק מיניה הואיל ופשט לו את הרגל כלו' שאינו חש בדבריו העמידה הראב"ד ז"ל כגון שמת או שהלך למ"ה ואין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסי' כיון דדברי' הנקנים באמירה הם גובין לו מנכסיו ויש שהעמידוהו בשלא פסקו ע"מ בשעת קדושין אלא ששדכו תחלה ופסק ולאחר זמן קדשה ובכה"ג לא קנה מ"מ לדברי הכל פוסק בשעת קידושין דקנה גובין לו מנכסיו ומשמע דשדוכין על ידי קנין לא גריעי מדברים הנקנים באמירה בשעת קדושין שנשתעבד מעכשיו ואינו יכול לחזור בו. ומיהו איכא למימ' דדברים ע"י קדושין עדיפי טפי מקנין שלא ע"י קדושין דדברים בשעת קדושין בההיא הנאה דמתחתני אהדדי וכבר נקשרו הקשר אמיץ אשר לא במהרה ינתק גמרי ומשעבדי נפשיהו משום דליתא בחזר' אם לא ע"י גט והו"ל כנשואין דמההיא שעתא משתעבדי אהדדי אבל קנין שע"י שדוכין כיון דאיתנהו בחזרה שאם היום או למחר חוזרים בהם האיש או האשה אינן צריכין שו' גט להפריד ביניהם וגם אינם יכולים לתבוע זה מזה כלום דמסתמא לא כתבו אלא לדעת לכנוס אעפ"י שכנס לא זכה לפי שלא נשתעבד לו בשעת קנין ולא גמר ומקנה וכה"ג אשכחן גבי סבלונות ששנינו בפ' מי שמת שלח לה סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין ואסיקנא בין שמתה היא בין שמת הוא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי ואע"ג דהתם איכא מסירה ממש ליד הכלה לא זכתה בהם ויכול לחזור בו וליטלן וה"ה והוא הטעם במה שפוסק האב לתת לבתו שאעפ"י שנתחייב לה בקנין לא קנה מעכשיו ויכול לחזור בו וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור בסימן נ' ראובן ששדך בתו לשמעון ופסק עמו ליתן סכום ידוע ומאותו סכום נתן לה מקצתו והלך ראובן ושדך בתו לאחר ותובע משמעון שיחזיר מה שנתן לו והשיב מה שנשאר ביד שמעון יותר מהסבלונות ששלח למשודכתו יחזיר לראובן שידוע שלא נתנם לו אלא אדעתא שתנשא לו בתו וכיון שקדשה לאחר צריך להחזיר ותשובת הרשב"א שהובאה שם בב"י מסכמ' לזה שאם שלח לחתנו בגדים ותכשיטין ואחר כך נתבטלו השדוכין בין שחזר בוח האב בין שחזר בו החתן חייב להחזיר לו הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכא נמי הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה דאמדן דעתה הוא שלא שלחה אלא על מנת שיכניסנה לחופה ולא יהא קנין זה גדול ממסירה גופה דהדרי ולא מהנו ליה כל שכן שלא יתחייב חמיו לתת לו על ידי הקנין.
3
ד׳ומיהו יש לומר דנהי דהדר ביה חד מינייהו לא מחייב לתת מה שפסק מטעם דאמדנ' היא שלא פסק לתת לו אלא אם ישא את בתו ולא עלתה על דעת שישאנה לאחר ויטול הלה מה שפסק אבל אי לא הדרי בהו כל שהם עומדין לנשואין זכה הבעל בכל מה שפסק האב מכח הקנין דנתחייב להכניס עמה בשעת הנשואין אבל אכתי איכא למימר דכל שהאב יכול לחזור בו בכל שעה שירצה עכשיו שמת לא נתחייבו נכסי היורשים דהא נפלי זוזי קמי יתמי וירשו כל אותו זכות שהי"ל כדאמרינן בספ"ק דגיטין למ"ד הולך לאו כזכי דמי ואם בא לחזור חוזר אם מת משלח יחזרו ליורשיו אם לא משום מצוה לקיים דברי המת ובמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אמרינן אפי' יורש מוחל דאותו זכות שיש לאב מוריש ליורשיו וכל דאיתיה בחזרה ליתיה בשעבוד כלל. ותו איכא טעמא אחרינא מפני שכותבי' בשטר שדוכין קנסות לכת המתחרטת לומר שאם חזר בו אב הכלה אין החתן תובע כל מה שפסק לו אלא הקנס שקצבו על עצמן וסברא הוא לומר כן שאם אתה אומר שהחתן יכול לעולם לתבוע מה שפסקו לה נמצא שיפה כח החתן מכח האב שאם החתן חוזר בו אין עליו אלא קנס ואם האב חוזר בו צריך לפרוע כל הפסיקא ואנן סהדי שאין כונתם להתנות אלא במלתא דשויא לתרוייהו ואעפ"י שהקנין הוא על הכל וגם יש שבועה בדבר מאחר שהותר מכללו שהמתחרט יפרע כך וכך כל שהוא פורע הקנס מפטיר בהכי ואין מחייבין אותה לפרוע הפסיקא ויש להביא דוגמת ראיה לזה מהא דאמרי' בס"פ מי שאחזו א"ל בפני ב' ה"ז גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים וחזר וא"ל בפני ב' הרי זה גיטך ע"מ שתתני ק"ק זוז לא בטל דברי האחרון את הראשון רצתה מששמתו רצתה נותנת לה ק"ק זוז ופרש"י ז"ל דלא מטא גיטא לידה מתנאה קמא ולא בטל דבריו הראשונים פי' שלא בא זה להוסיף מדלא א"ל שתתני ק"ק זוז תוספת על תנאי הראשון ואעפ"י שיש שיטה אחריתי בהלכה זו מ"מ לענין הך דינא ליכא פלוגתא בינייהו הילכך ה"נ מדלא כתבו הכת המתחרט' מלבד שיתן מה שפסק עוד יפרע כו"כ משמע דבאותו הקנס השוה לשניהם הם מתרצים.
4
ה׳וכל זה היא אם היה כאן בן יורש הנכסים והיה מוחה בפסיק' שפסק האב יש טעם לפטור במה שהוא יותר מעישור נכסים וכ"ש כאן שיש טעם אחר שנפלה הירושה לאחיות שהן יורשות מן הדין אפי' תימא שהיא טענה לבת שפסק לה הנדוניא בתורת חוב עכשיו שמת ונפלו הנכסים לפניהם וותרה מה שפסק לה האב דומיא דהא דאמרינן בפרק מציאת האשה מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיק' שניה לגבות עד שמ' הבן א"ר יוחנן שניה וותרה וקיל"ן כר' יוחנן וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ' שני מה' אישות ואע"ג דקיל"ן דבת ב"ח דאחי ומפקה מנייהו מבנונית שלא בשבועה לא אמרי' תגבה חוב' תחלה כשם שגבתה אחותה ואח"כ יחלוקו בשוה אלא כיון דאיכא ריוח ביתא מהנהו נכסים אינה יכולה לתבוע פרנסתה אע"ג דחוב הוא וה"ה אותה פסיק' שפסק לה האב ואין לחלק דשאני התם שלא פסק לה האב בפי' אלא עפ"י אומדן דעתו דאב יתנו לה והיכא דאית לה רווח' דבית' מהאי ממונ' אמדי' לדעתי' דאב דדי לה בירושתה שהרי יש לה ממה שתפרנס עצמה שהרי משמת האב כבר זכתה ונעשה ב"ח דאחי למגבי ממשעבדי ומבינונית שלא בשבועה ואי אמרת משום כח אומדנא פקע שעבוד' כ"ש הכא דאיכא אומדנא טפי שאין דעתו של אב שתטול זה יתר על הקטנה אלא יהיו חולקין בשוה.
5
ו׳ועדיין היה מקום לומר שמאחר שחלקו כל א' מהבנות כפי אותה החלוקה אבד יהודה את זכותו ולא משום שתקנה בלבד דבכמה דוכתי אשכחן דשתיקה לאו מחילה היא אלא מחמת שזכו והגיע לידן מדעת יהודה ואשתו הו"ל כמתנה ולא הויא מתנה בטעות שהרי הוא עצמו טוען שהיה אומר להם מדוע יקחו הנדוניא מן האמצע אלא נראה שאין בכל מעשה זה דבר הנכר שיהא מתרה מאחר שהנכסים לא היו תחת יד יהודה רק גיסיו שמעון ולוי הם היו האפוטרופו' ובידם היה כל הממון והם חלקו לעצמן כאשר רצו וזה העני יהודה מה היה בידו לעשות אדרבא פקח היה שראה ושתק ונתרצה באותה החלוקה כדי שיתנו לו כפי חלוקתן ושוב יתבעם על השאר ולא שיצטרך לדון עמהם על הכל כאותה שאמרו בפ' בתרא דכתובות זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו שאם לא היה מוכר לו את השדה היה מבריח את המטלטלים ולא היה יודע מהיכן יגבה ולא מצי למימר איבעי לך לממסר מודעא דחברך חברא אית ליה וכו' ובר"פ חזקת ההוא דא"ל לחברי מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפ' זבינתא ואכלתיה שני חזקה א"ל פ' גזלנא הוא א"ל אית לי סהדי דאתאי אמלוכי בך ואמרת לי זיל זבון א"ל משום דאמינא הב' נוח לי והא' קשה ממני כמאן כאדמון וכו' אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן אלא בחיתו' דקעביד מעשה אבל דבורא עביד איניש דמקרי ואמר והכא לא מעשה הוא כיון שלא היו הנכסים בידו אלא הם חלקו לעצמן והוא ראה ושתק או נתרצה ולא מחה לאו כלום הוא דתועלת היה לו בזה להציל מחצה מידם ואם היה מוחה אפי' אותו המועט לא היה נוטל וכהא דאמרי' בפ' חזקת עיר לא הוה חזקה מ"ט דאמרי' כל שיבי דכרבא ניעול בה כלומר למה לו למחו' תועלת יש לו בזה ולא הפסד והכא נמי ל"ש.
6
ז׳ואכתי מספקא לי אם יש לדמותו להא דפ' איזהו נשך גבי מוכר פירות דקל לחבירו דאמר רב נחמן אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה ומסיק התם דגבי זביני מחילה בטעות הויא מחילה וכתב התוס' משם ר"ח דאע"ג דבכל דוכתי מחילה בטעות לא הויא מחילה הכא גבי פירות דקל נהי דהיה יכול לחזור בו מ"מ לא רצה לחזור כי היכי דניקום בהימנותיה ולכך איכא למימר שאעפ"י שהיה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר אף כאן כיון דאבוהון נתחייב בנדוניא נהי דאם היה רוצה לחזור בו היה חוזר ואף יורש חוזר מ"מ כיון שראינו שלא מחה גלה דעתו שלא רצה לחזור אלא לקיים השטר שנתחייב מורישו ומצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה הביאה בב"י א"ה סימן צ"א שנשאל על אלמנה ששדכה את בתה לשמעון ונתחייבה ליתן לו לזמן הנשואין כך מעות בנדוניא וקודם זמן נשואי בתה עמדה ונשאת לבעל ונתנה לו כל אשר לה ורוצה לפטור עצמה משמעון בטענה שכשחייבה עצמה לשמעון לא היו לה נכסים לפי שעדיין לא נשבעה שבועת אלמנה והשיב דגובה הוא דנכסים היו לה וכו' ע"כ ולא פטרה הרב ז"ל מטעם דאין שעבוד על האשה אם היתה חוזרת בה והשתא דנשאת בעל לוקח הוי ועדיף מיורש אלמא שעבוד גמור.
7
ח׳ומה שהוציאו צרכי המשתה מן האמצע שלא כדין עשו ויתחשב לחשבון חלק אותם שנשאו דתנן בס"פ יש נוחלין אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות ותנן נשאו קטנות לבעל וכו' ואעפ"י שהרב המגיד כתב בפ"ט מ"ה נחלות בשם הרשב"א ודוקא שמחו אבל בסת' נזוני' ומתפרנסי' אלו עם אלו דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה את זה מ"מ הטור כתב בסי' רפ"ו בשם רבינו ישעיה איפכא דלא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולים לתבוע אלו מאלו ואף הרשב"א ז"ל לא אמרה אלא כשנהנים ומתפרנסים ביחד דהו"ל כשותפי' דלא קפדי אהדדי אבל אלו שהבת הגדולה נשואה היא ומתפרנסת בביתה משל בעלה והקטנה שמתפרנסת עמהן לאו בת מחילה היא אף הרשב"א מודה שיכולות לתבוע זו מזו. ועל טענת הריוח של ס' אלפים לבני' שלקח והלביש לעצמו מנכסי חמיו שנינו בפ' מי שמת השביחו גדולים את הנכסי' השביחו לאמצע אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לאמצע אלמא כל שלא אמרו ראו מה הניח לנו אין להם בשבח אלא לפי חלקם ור"ח גריס אם אמרו בב"ד והכי איתא בירושלמי ונתן טעם הרא"ש לפי שאם היה או' בפני ב"ד גם הם היו מעמידין פועלים להשביח בגדולים אין חילוק בין ב"ד לעדים ומספקא לן אם צריך לדעת הרא"ש שיאמר כן בפני הגדולי' דאיכא למימר אם היו שומעין כן היו מתעסקין להשביח ושמא אין צריך משום דחברך חברא אית ליה כדאמרינן גבי מחאה ומחר אי השביח קודם שיכולים לידע כגון בנ"ד שהיה זה בעיר אחרת דילמא לא מהני כ"ש דלפי הנראה בנ"ד אפי' בפני עדים לא אמר באותה העיר שמת בה ראובן ואין חילוק בין כשהשביח בקרקעו' להשביח במעו' או מטלטלין מעובדא דרב ספרא דשביק אבוהון זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא דאי לאו משום דרב ספרא גברא רבא ולא שביק גירס' דהו"ל כמ"ד ראו הו"א שהשבח לאמצע. ובר מן דין דאפילו היה אומר ראו לא היה בדין להשביח לעצמו כיון שעדיין לא הגיע זמנו ליפרע ואפילו שהי' ב"ח אין לו זכות בנכסים אלא אחר שיגבה בב"ד כדאמרינן באלמנה בפ' אלמנה נזונית דא"ל מאן שם לך ועוד דב"ד נמי לא מגבין לו כלום כי שמא לא תתרצה משודכתו להנשא לו אפילו אם היינו יודעים שהיא מתרצית הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואפי' עשאו שליח כדכתב התוספ' בספ"ק דגיטין ודלא כפרש"י הוכיחו מעובד' דיימר בר חשו דפ' הכותב הכי נמי לא חשיב שמעון זה כמו משודכתו עצמה שאם היתה אומר' ראו היה השבח לעצמה לפי שיש לה חלק בגוף הנכסים אבל שמעון זה אין לו חלק בנכסים כלל אלא בטענת משודכתו הוא בא וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל דהא דאמרי' בגמ' אשה מאי עבידתה פרשב"ם אם אינה נזונית כגון שתבעה כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו ונתעצלו ב"ד או היורשים השביחה לעצמו וכתב הרא"ש עליו ולא נהירא דלא מצינו דע"י ראו יהא השבח לעצמו אלא למי שיש לו חלק בגוף הנכסים אבל ב"ח ואשה בכתובתה אין להם לירד בנכסים אלא עפ"י ב"ד ואמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום אפילו עשו לה ב"ד הכרזה אי אייקור ברשותא דיתמי אייקור עכ"ל. ואף רשב"ם ז"ל לא אמרה אלא בנכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה דכגבויים ועומדים דמו אבל כשיש חלק לאחרים בהם אמרינן מאן שם לך כדאמרינן בכתובות הילכך הכא בנ"ד אעפ"י שהיה ב"ח גמור ואפי' הגיע זמנו ואפילו בפני היורשים ובפני ב"ד ראו לא מהני ליה כל שנתבטלו ב"ד ולא הגבוה דמאן שם ליה וכל השבח שהשביחו נכסים הוא לאמצע כל שכן דלא הא ולא הא איתא.
8
ט׳ועל דבר הט"ו אלף לבנים שצוה ראובן שיתנו לבתו הגדול' איברא שהיה כאן אומדנ' דמוכח שראובן זה לא נתן לבתו הגדולה מתנה זו אלא בחשבו שיטלו הקטנות כל נדונייתם משל' קודם חלוקה דלא מסתבר כלל לומר שהיה רוצה להרבות חלק הגדולה שתטול יתר על מה שלקחה בנדונייתה כשהשיא' ויתר על החלק הנוגע בירושתה ט"ו אלף נוספים והבנות הנשארות תגרע נחלתן ושינשאו מאותו החלק המועט אבל יש סברא שלפי שראה שבנותיו הקטנות יש להם כבר נדוניא ראויה ומעות מדודים והגדולה נתעכלו כבר מעותיה וכל נכסי נדונייתה נתן לה חלף זה ט"ו אלף לבנים מהאמצע ואלו היה יודע שהקטנות מתפרנסות ונשאות מחלק ירושתן לא היה מוסיף לגדול' הנשואה דומיא דאומדנא דר"ש בן מנסיא דפ' יש נוחלין ששמע שמת בנו וכו' דאמרי' אילו היה יודע שבנו קיים וכו' ומ"מ אין לסמוך להעביר נחלה מיור' ליורש חדא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל שבדורות האחרונים האלה לא ידון הדיין בסמיכת דעתו וכו' ועוד דהכא לא הוי כל כך אומדנ' מוכרחת לגמרי דשמא דעתו של ראובן היתה קרובה הרבה אצל בתו הגדול' או שראה שהית' בדוחק וצמצום מחובו' בעלה וותר עמה יותר מדאי.
9
י׳ועל דבר השמונה אלפים לבנים שפרעו לו בטענ' מה שחייב ראובן לחתנו מריוח המעות שהלביש בברוסה. יש מקום לומר שלא יתחייבו לתתם לו יותר על החלק הנוגע לו בירושה שהפי' תימ' שהוא כדברי חתנו שנתנום לו בתורת פרעון יכולים שאר גיסיו לטעון אם נתרצנו ולא דקדקנו עמך אות' תביע' היה מפני שגם בזה הית' מוות' לנו שלא היית תוב' לחלו' קודם הנדונייא' אבל עכשיו שאתה או' לחלוק וליקח כנגד מה שנטלנו בנדונייתנו אין רצונינו לוותר כלו' עמך אלא יקוב הדין את ההר ואתה מלוה ע"פ יש לך על ראובן ואינך יכול לגבות מנכסיו ואפילו אם היה בדבר עדי' שכך היה תנאי ביניה' שיתן לו ראובן מחצית הריוח מההלבשה וכשמת עדיין לא נגבו דמי הסחורו' אין לומ' דהו"ל כמלוה ע"פ בתוך זמנו דקי"ל כריש לקיש בפ"ק דבתרא דאמ' חזקה לא פרע איניש גו זימני' ומגבי אפילו מיתמי דכל שתנאי היו דבריהם לתת לו מחצית מה שירויח באות' הסחורות אינו בעין להקיפם לזמן ושיתן לו מחצית השכר שישתכר בהקפה אלא משהבי' הסחורה לעיר היה ראוי שיקח יהודה מחציתה בדמים שנקנית בברוסה או שישומו כמה היא שוה עכשיו למכרה בשוקא חריפא וכפי אותו הריוח יתן לחתנו מחצה הילכך משעה שהביא הסחורה לעיר מההיא שעתא זימניה ואיכא למימר שפרע לו חלקו ועוד אפילו אם היה כך תנאם שימכרו בהקפה ויחלקו בכל הריוח מלשון השאלה מוכח שכבר נגבו החובות הללו בחיי ראובן אלא שהרחיק נדוד ולא שב לביתו וכל כי האי גוונא לא מיקרי תוך זמנו דאפשר דשלח ופרע ואין שמעון ולוי גיסיו יכולים לטעון שלכך הניח חמיו שיתנו ט"ו אלפים לבתי מפני שכר טרחה חדא דהא אמרי' בפ' יש נוחלין האו' תנו לפלוני מאתים זוז בראוי לו נוטלן ונוט' את חובו ועוד שהו' היה חייב לחתנו והמתנ' היא לאשתו ואין לבעלה חלק בה.
10
י״אאלא דאף זו אינה כלום דמאחר שאותם הח' אלפים כבר באו לידו ויכול לישבע שראובן חמיו חייב לו מצד אותו השותפות כאותו שעור הרי הבת הגדולה אשתו יכולה לתבוע חלק ירושתה משל' מאחותי' ומבעליהן ואינם יכולים לדחות ולומר כבר לקח בעליך ח' אלפים שתאמר אם בעלי תפס לעצמו אתם מה לכם עלי ואע"ג דבעל בנכסי אשתו לא בעי להרשאה הרי הם עצמם מודים שלא נתנו ח' אלפים אלו לידו בתור' נ"מ אלא לעצמו נתנו מחמת אותה תביעה ועכשיו רוצים לחזור בהם ולומר דאדעת' שיחזור ויתבע לה נתנו לאו כל כמינייהו להוציאם מחלק ירושתה בטענת מה שנתנו לבעלה אלא אם יש להם תביעה עליו וישבע להם ויפטר.
11
י״בוהנני חוזר על עיקר השאלה במה שפסק לבנותיו הנה ראיתי שנחלקו בה גדולי הדור שלפנינו דבא"י פליגי בה הרב רבינו מהר"י קארו ז"ל והרב מהר"ר יוסף צייח ז"ל ובשאלוניקי פליגי בה הרב מהרשד"ם והר' מהר"י אדרבי ז"ל שמהרשד"ם ז"ל כתב בפשיטות בסי' של"ד שלא זכתה הבת במה שפסק לה האב ומהרי"א כתב בפשיטות בסי' שע"ט על נדון אחר שמאותה שעה זכתה ולא הביאו ראיה לדבריהם אמנם רבותינו שבארץ ישראל באו בארוכה ומהר"ר יוסף צייח ז"ל האריך להוכיח שלא זכה החתן באותה פסיקא ולא נשתעבד האב מאותה שעה והשתא דמית קפצה נחלה לפני שתיהן וחולקות בשוה ואם מפני הקנין הואיל ואין השעבוד נגמר מיד לא מהני ליה קנין דבההיא שעתא הדרה סודרא למאריה כדהביא בטור ח"מ סימן קצ"ה וכהא דאמרינן בהאשה שנפלה משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום כלתה משיכתו והכא נמי כיין שאין קונין באמיר' זו עד שעת נשואין לא קנה מהשתא ובשעת נשואין הדרא סודרא למאריה והרמב"ם ז"ל נמי ס"ל דקנין לא הוי כמעכשיו ואי מטעם דזמנו של שטר מוכיח עליו כתב ז"ל דלא אמרינן אלא היכא דא"צ לכתוב הזמן אבל הכא היה צריך לכתוב הזמן מפני הזמן שקבעו לנשואין וכן מוכח מדברי הטור בסימן רנ"ח בשם הרמ"ה ע"ש אלו דבריו אעפ"י שדברים אלו אינם מוסכמי' מכל הפוסקים מ"מ מידי ספק לא יצאנו והעמד נכסים בחזקתן. ועוד כתב הרב הנזכר שכל שלא גמר הקנין עד שיכנוס כמ"ש הרמב"ם בפרק מה' זכיה וז"ל ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס הואיל וקודם שכנס נפלו הנכסים לפני היורשים והם מרובים לא מצי למגבי מנכסי היורשים כל זמן שהוא מוציא נכסים בני חורין של משודכתו דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וב"ח מכאן ולהבא הוא גובה כדמסי' בפ' כל שעה והנה דברי הרבנים הנז' באו בארוכה ועדיין לא מצאתי בדבריה' ראיה חותכת א' מן הצדדים.
12
י״גגם בתשובת הרב מהר"י ן' לב ז"ל ח"ג סי' צ"ג נסתפק אם זכת' הבת במה שפסקו לה ותטול אח"כ חלק ירושתה או דוקא אמרו אחר שינשאו ואי אזלינן בתר אומדנא והעלה דלא יהא אלא ספק כיון שלא נמצ' לא' מן הפוסקים דבר ברור בזה לא מפקינן משאר בשר.
13
י״דותו מספקא לי במי ששידך את בתו ופסק להכניס עמה במאה וחמשים זוז ושוב נפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותה ירושה אם יכולה הבת ובעלה להוציא מאבי' מה שנתחייב לתת לה ואין להבי' ראיה מההיא דתנן בפ' הנושא הפוסק לאשתו ע"מ שיזון את בתה חמש שנים ונשאת הוא נותן לה מזונות והם נותנים לה דמי מזונות אע"ג דחד כריסה הוא דאית לה ולא מצי אמר לה לזון נתחייבתי והרי יש לך מזונות דשאני התם דאיכא חיוב לדידה כדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח אבל הכא אינה יכולה לתבעו מפני שלא נתחייב לה כדמוכ' מההי' דפ' מציאת האשה לאחי' הייתי רוצה ליתן וכו' ואם הית' זוכה הבת באותה פסיק' לא היה יכול לומ' כן כדהבי' הר"ן ז"ל משם רבינו האיי ז"ל דפוסק לבתו קנת' אעפ"י שמת חתנו והבע' אינו יכול לתבעו שהרי הוא אומר פסקתי להכניס' בק' זוז הרי הכנסתיה ואם נטלתי משל בתי מה לך עלי שהרי עדיין לא זכית בירושתה וגם זה אין להוכיח דמצי מפטר בהכי מההיא דאמרי' בפרק מי שאחזו ההוא גברא דאמר לאריסיה כ"ע דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא את דלי ארבעה ואכיל תילתא לסוף אתא מטרא דקי"ל כרבא דאמר הא לא איצטריך ושקיל אריסא תילתא אף על גב דלא דלה משום דלא איצטריך ה"נ נתחייב להכניס לה בתו בנדוניא והא לא איצטריך דדילמא שאני התם דכיון דאתא מטרא א"א להשקות אבל הכא נתן לה פסיקת' נוסף על ירושה והדבר צריך הכרע וחפץ הייתי להעמיק שאלה בזה ובכמה צדדים דשייכי להא מילתא גם במה שהאריך מה"ר צייח ז"ל להוכיח שאין כאן הקנאה אלא שעבוד ואין הפנאי מסכים מפני ביטול בית המדרש.
14
ט״וכללא דמילתא הואיל ונחלקו רבותינו האחרונים בדבר זה ויש להעמי' נכסים בחזקתן והבא להוציא מכח השטר מטעם מתנה או חיוב עליו להביא ראיה מכל מקום נראה לי שיעשו הדיינים דרך פשרה ביניהם ובאותה פשרה יעדיפו לקטנה שלא נשאת יותר על הגדולה שכב' נשאת בחיי אביה כפי ראות הדיינים חדא לפי שכבר השיאה אביה בחייו ואין לה טענת חזקה על האחרות כמו הקטנה שעדיין לא נשאת ועוד שכבר הניח לה אביה ט"ו אלף לבנים ואולי היתה דעתו שהיו כנגד נשואי שאר בנותיו שינשאו מהאמצע ואחר כך יחלוקו. ומה שהוציאו לצרכי המשת' יתחשב מחלקם והריוח של הס' אלף לבנים השבח לאמצע והח' אלפים שנתנו ליאודה ישבע יאודה שחמיו היה חייב לו כשעור אותם ח' אלפים ויפטר. זהו שנ"ל בדברים אלו והמקום ברחמיו יצילנו שלא נכשל בדבר הלכה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
15