שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה כ׳Teshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 20
א׳שאלה ראובן היה משודך עם לאה על ידי סבלונות הכהוגים פה ויהי היום והנה עתו עת דודים לכנוס את ארוסתו לשבעת הימים ולפי שהיה שהכעיסו חבירו על שהיה אומר לו שיעשה לעצמו קאפה אחת חדשה קפץ ואמר בלשון הזה בלעז שיר"י נזיר בנזירות שמשון דינו טומאה אם איסטה מוגיר פור האזירווס פלאזיר וכפי הנראה מדבריך שענין זה לא היה נוגע ולא פוגע לענין הנישואין ולא לארוסתו רק כי אותו החבר הוא היה הסרסור ביניהם בשידוכין ולא היה מדבר כי אם לכבודו של חתן אלא מתוך שדבר אליו בטרוניא וקנטור בא ראובן לכלל כעס ובא לכלל טעות שאומר לו עכשיו תן טעם לדבריך ומה ראית לקבל נזירות זה מפני קנטור חבירך אם חבירך חטא אשתך מה חטאה ואומר שאינו רואה שום טעם רק מתוך כעסו ורוגזו על דברי חבירו להקניטו אמר מה שאמר. וקרוב היה הדבר לומר שנדר כזה אין צריך התרת חכם כל שהוא אומר שאפילו באותה שעה לא גמר בלבו שלא לישא או להיות נזיר אלא להכעיס את חבירו מפני שקנטרו שכן אמר לעשות לך נחת רוח כאדם שמקלל עצמו מתוך הכעס או כמי שחובל בעצמו או משבר כליו בחמתו כדי להראות כעסו לחבירו בעבור הרעימו דבנדרים ושבועות בעינן פיו ולבו שוין שהיה אז בדעתו לקיים את היוצא מפיו אבל אם באות' שעה לא היה בדעתו לעשותו רק כדרך הכסילים בוטים כמדקרות חרב לעשות נחת רוח ליצרם שהרי מד' נדרים שהתירו חכמים נדרי זירוזין כיצד היה מוכר לו חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לו מן הסלע וכו' ואף על פי שאמרו אין למדים משם למקום אחר הא עדיפא שהדברים שאמר שמעולם לא גמר בלבו רק להקני' את חבירו ועוד התם אין אנו מבטלים דבריו לגמרי דמ"מ אנו מקיימים אותה לענין שלא ימכרנו בשקל כדברי הקונה כמו שכתב המפרש ז"ל מ"מ הא עדיפא דגבי נדרי זירוזין הנאה היה לו שיוסיף על הסכום ולהשביח מקחו הוא עושה ואלמלא שהשביח מקצת לא נעשית מחשבתו אבל כאן מעולם לא היה בלבו לגרש לארוסתו כי מה חטאה לו לא נתכון אלא להקניט את חבירו ולהקהות את שיניו. וכבר אתעבידא מחשבתו בנדר זה אשר דבר לעשות. ומה שאמרת שיש שאמרו להתיר לו מחמת שכבר הוא מושבע ועומד לארוסתו שלא יקדש שום אשה זולתה ושיכניסנה לחופ' לזמן הקצוב ואמרת שדבריהם טעות שנדרים חלי' על השבועה ועוד יקיים שבועתו ויהא נזיר יפה אמרת שכן אמרו בהמגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה לא תיכול ולא תתגרש. ומיהו יש לי לדון בה שאם היה יודע שיש לו שבועה לישא את אשתו ומחויב לישאנה מחמת שבועתו ולהיות נזיר לא היה נודר שלא היתה סוף כונתו להיות נזיר אלא שלא לישא ואם ע"כ לישא אין כונתו להיות נזיר הו"ל כנדרי שגגות דתנן כיצד קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה לפי שלא היה בדעתו לאסור עליו הככר אלא כונתו היתה לאמת את דבריו שלא אכל ושלא שתה וכשנזכר שאכל ושתה הו"ל נדרי טעות אף כאן לא היתה כונתו להזיר אלא שלא לישא ונזכר שכבר מושבע ועומד לישא ומוכרח הוא לישאנה ויש בזה פתח מענינים אחרים שדרכו בהם מקצת מהאחרונים ז"ל אלא שאני חוכך בהם להחמיר ולחפזון השעה לא אוכל להאריך. וכפי הנראה מדבריך שעכשיו הוא מוכן לחופה וטבחו טבוח ויינו מזוג אני דעתי להתיר לו משני הטעמים האלו וישמח באשת נעורים: הנלע"ד יוסף בכמה"ר ר' משה מטראני זלה"ה.
1