שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה כ״בTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 22
א׳שאלה ראובן היה נשוי עם אשתו שרה והיתה יושבת עמם בביתם נערה בתולה קרובת אשתו מפיתם תאכל ומימה' תשתה ופעם אחת בתוך האכילה בקש ראובן מהנערה הנז' ואמר לה השקיני נא מעט מים והיא הביאה לו את המים ובתת הנערה המים לראובן הנז' קבל המים מידה ונגע בידה שלא בכוונה מכוונת וכראות אשתו שרה הנז' שנגע בידה קנאתה בה ואמר' מה זאת אשר עשית ויהי כשמוע ראובן את דברי אשתו ובקנאת' ובהקפדתה להפיס דעתה קבל ונדר עליו נזירות שמשון בכל תנאיו ואמר בלשון הזה אהיה נזיר כשמשון בר מנוח וכו' שי לה טוקארי מאס או שי טוביירי מאש משא ומתן קון אילייה ועתה מתה אשת ראובן הנז' ורוצה ראובן הנז' לקחת לו את הנערה הנ"ז לאשה.
1
ב׳תשובה יש לדון בזה מהא דקי"ל הכל לפי הנודר כדאמרי' בפרק הנודר מן הירק טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ותנן בשלהי פרק קונם היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנת לי מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישו' היה מסרב בו שיאכל אצלו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתו' ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכיל' ושתי' הילכך נלמוד מן הדברים שעליו היה הנדר שהקפידה אשתו וקנאת' בבעלה מסתמ' לא נתכוון אלא בחייה אבל לאחר מותה גם שנאתה גם קנאתה כבר אבדה אדרבא מאחר שסופו לישא אשה מוטב לו בזו שהיא קרובתה שתרחם על בניה מאשה זרה ומנכריה ולא אמר זה אלא בזמן הקפדתה ומיהו מאן דרמא לה קלא לא חש לקמחיה דלא אמרו הכל לפי ענינו של נודר אלא במה שמוכיח לאלתר שמעכשיו לא אסר עצמו בכך שלא נדר על הנאה זו אלא רשאי להתכסות בבגדי צמר וכן רשאי ליהנות לו שלא לשם אישות אבל הכא דמהשתא ודאי לגמרי נאסר בה בין בנגיעה בין בנשואין דכ"ש דתתוסף הקנאה ורבה המשטמה נהי דלאחר מיתה אין שם קנאה מ"מ איהו סתם נדר ולעולם משמע וכ"ת אדעתא דהכי לא נדר פתח נולד הוא זה דמיתה לא שכיחה ואפי' בשאר נדרים הניתרים ע"י פתח אין פותחים בכיוצא בזה כדתנן פרק ר' אליעזר קונם בית זה שאיני נכנס ונעשה ב"ה וחכמים אוסרים פיר' הרא"ש דטעמא דחרט' שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעקרו כי בשביל זה לא יניח מלידור כי סבור שלא יבא לעולם וכיון דע"י פתח וחרט' לא פתחינן בהני כ"ש דלא שרינן ליה בלא פתח דהא לא מוכחא מילתא דעל זה נדר דשמא לא היה מניח מלידור בשביל כן. ועוד אפשר דאיכא הקפדה וקנאה אפי' לאחר מיתה לא מפני שתהא צרתה לאחר מיתה שאם היתה אחרת מאי אכפת לה בהכי כדאמרינן אלא משום דכיון דחזיא דפייסא ביה ושושבינתיה היא עכשיו סבורה היא שהיא מצפה למיתתה כדי שתכנס לביתה וכאותה שאמרו באלו הגולין לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מזון ומחיה שלא יתפללו על בניהם שימותו וכיון דאיהי סניא לדידה איהי נמי סניא לה כדאמרי' בפ' האשה שלום גבי כלה דסניא לחמות' משום דכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם כ"ש זו שמקנאה בחברתה שסבורה להכנס במקומה והויא לה צרה מחיים אע"ג דבפ"ק דיומא אמרי' גבי אירע פיסול לכ"ג ומינו אחר תחתיו ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט ואמרי' ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו פשיט' סד"א הויא צרות מחיי' קמ"ל משמ' דבמידי דלאחר מיתה לא חיישינן דהויא ליה צרות מחיים. התם מאי דהוה הוה אבל הכא מאי דסבר' להיו' צרה לאחר מכאן גורם להיות צרה מחיים. ועוד התם אין לו איבה עם השני דמפני האונס נכנס לשמש תחתיו אבל הכא הויא לה איבה עמה מפני הקנאה וכיון דסני' לה אינה חפצה בטובתה אפי' לאחר מיתתה כדאמרי' בחמש נשים שמפני שנאתן מכוונות לקלקלה אף כאן כיון דסניא לה אינה רוצה שתכנס לביתה ורוצה הוא שידירנה בעלה לעולם.
2
ג׳איברא שאם יאמר הוא שלא היה בלבו אלא מה שלפניו אבל אם היה זקוק לנשואין לא היה בכלל נדרו דלא אסיק אדעתיה אלא מאי דאסיק אדעתין ולא היה זה בכלל נדרו דהא לא איכפת לה בהכי ואדרבא תנוח דעתה בכך שומעין לו. וכ"ת מאחר שהלשון כולל לעולם היאך יכול לפרשו בפרטות שיאמר כך היה בלבי הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים ואע"ג דתניא בפ' שבועות שתים בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומפר' דה"ק בשפתי' ולא שגמר בלבו להוצי' פת חטה והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' פי' דמרבינן מקרא דאזלינן בתר דברים שבלב היכא שאין הפה מכחיש הא מוכח בפ' ד' נדרים דלא אזלינן בתר דברים שבלב אלא לגבי אונסין דתנן התם נודרין להרגין ולחרמין שהן של תרומה אעפ"י שאינן של תרומה ומפרש בגמ' באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה וכו' ומסיק שאומר בלבו היום אע"ג דס"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני. נהי דלתירוץ קמא שתירצו התוס' בפ' שבועות שתים ניחא דהתם בנדרים מיירי בע"ה לא התירו לא אלא לגבי אונסין שלא ינהגו קלו' ראש בנדרי' לת"ח שרי דאפי' שלא במקום אונס הכא נמי בשאומר לא כוונתי לידור אלא בזמן שלא אשאנה אעפ"י שהלשון כולל מ"מ אינו סותר ועדיף טפי מאומר בלבי היום. גם למה שאמרו דגבי אונסין אפי' מדירו על דעתו שרי א"ש דבלא אונס אסור אבל היכא דלא נשבע אלא על דעת עצמו אזלינן בתר דעתו וכוונתו אבל לתירוץ האחר שכתבו התוס' דסת' פת הוי פת חטים ולהכי שרי אפי' שלא במקום אונס הכא ודאי סתם נדרו בכל ענין משמע. גם לתירוץ הרמב"ן ז"ל דשאני התם בנדרים שאין טעות בדבריו אבל הכא דהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה להוציא פת חטין הילכך הוצאת פיו אינה כלום הכא ודאי אין טעות בדבריו ולא נכשל בלשונו. והרא"ש שהביא בהלכותיו דברי הרמב"ן לבד והשמיט כל דברי התוס' ותירוצן בדבר זה נראה שלא סמך עליהם ותפס דברי הרמב"ן עיקר וכן תפס הר"ן בשבועות ובנדרים.
3
ד׳מיהו איכא למימר דכי היכי דגבי נדרי אונסין אמרי' דלא חשיבי דברים שבלב לפי שלא היה יכול לפרש בפיו מפני האונס הכא נמי הואיל והיה הנדר בפני אשתו ולהפיס דעתה נדר אנן סהדי דלא היה יכול לפר' מה שהיה בלבו דלשם נישואין לא תאסר דכ"ש דהויא לה איבה ואיבה שנותן עיניו במיתתה לקחתה לו לאשה ולא תימא דוקא אונס כעין הורגין וחרמין חשיב אונס כה"ג לא דכל היכא דאיכא טעמא דמוכח מפני מה לא פיר' בפיו מה שבלבו חשיב דברי' שבלבו דברים לפי שלא היה מפרש כמו שפירש הר"ן דאונסא מפרש ליה לדבוריה ומהיום קאמר כיון שלא אמר בפי' בהפך. והרא"ש כתב ודברים שבלב המוכיחים הויין דברים והאי מוכיחין היינו לאחר שפירש לנו דבריו אנו אומרים מה שאמר סתם ולא פירש היום לפי שלא היה יכול לפרש. ועוד אונס דהתם ממונא בעלמא הוא כדי מכס אותם הפירות ואונס דהכא עדיף. ועוד מההוא עובדא דר' עקיבא שאותו שהיה עז פנים וכו' והיה נשבע בפיו ומבטל בלבו כתבו התוס' בפ' ד' נדרים דהוה אונס שהיה צורך גדול לידע ולברר על אותו עז פנים שהיה ממזר. ומסתמא אין כוונתם לומר שהותר לו לישבע מפני אותו האונס אלא דחשיב אונס מה שהיה צורך גדול לברר הדבר ולא היה אפשר לפרש מה שבלבו הילכך הוו דברים וכי קמשתבע בקושטא קמשתבע הכא נמי אנן סהדי שלא היה יכול לפרש דוקא בחייה דהוי לה איבה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה:
4