שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה נ׳Teshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 50
א׳שאלה ראובן לקחוהו והתנו לו פרס חברים מקשיבים ללמוד תורה מקרא משנה הלכות לזמן שתי שנים ולדרוש להם עפ"י ה' בדברי הגדה בשבתות ובחדשים ונחה דעתם עמו בלמודו ובאומרו להם מוסר השכל יום יום היו שותים בצמא את דבריו ויהי היום בני חבר' אחרת היו מבקשים להם מלמד באו ופתוהו ברצי כסף בכפלי' ממה שהיו נותני' לו בני חברה זו והוא לא היה מתרצה לחלל בריתו עם החברים מקשיבים לקולו וגם לסבות אחרות עד כי העמידו לגברא רבה ראש קהלת' שיפש' עם ראובן זה בכל ענין שיבא אליהם והחכם הנזכ' עשה השתדלות רב עם ראובן הוא ות"ח אחוזת מרעיו והפצירו בו עד בש עד כי נתרצה ונשבע בתקיעת כף לקיים את הדבר והנה כששב לביתו תיכף היה כאשם על הדבר הזה פן יתחלל שם שמים לומר שחלל בריתו עם אלו המבקשים תורה מפיו בבצע כסף ונתמרמר על הדבר גם המה הוכיחו על פניו ברבים ואמרו לו מאחר שהוא שכיר להם בא בשכרו עד שתי שנים מי התיר לו לבגוד בהם ולהזניחם וכן לא יעשה שאין המלמד נחשב כפועל שחוזר בו כמו שאמרו המפרשים ועתה ראובן זה אעפ"י שאלו נותנים לו כפלים ממ' שהיו נותנים הראשונים אומר שלא יחלל את בריתו עמהם או' שיש בדבר חילול ה' ועל השבועה טוען שתי טענות הא' כי החכם כבר נתרצה שיבא לאחר זמן שהיה לו עם הראשונים וכשנשבע לבא לא היה אלא ע"ד כן אעפ"י שלא פירש כמי שפירש והשנית דאפי' היה נשבע בפי' לבא תוך הזמן היה ע"ד שהוא מחויב מן הדין עם הראשונים שכן אמר לו החכם בפירוש שהיה יכול לבא שפועל חוזר בו אפי' בחצי היום יורינו רבינו אם יש היתר לשבועה זאת.
1
ב׳תשובה המרדכי הביא שנשאל רבי' מאיר על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בע"ה לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בע"ה ורוצה לעכבו והמלמד אמר מחלת שעבודי והשיב דלא נמחל שעבודו באמיר' בעלמ' כדאמרי' בע"ע שגופו קנוי וכתב וכן הוא לדברי רבינו יואל וראבי"ה בנו שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפי' בחצי היום חוזר אלא חשיב כדבר האבד ולא יוכל לחזור בו ומשמע דכיון דאיכ' פסידא חשיב גופו קנוי ואינו נמחל שעבודו בדברים ולא אמרי' כיון דפועל חוזר בו בחצי היום אלא דהיכא דאיכא פסידא שוכר עליו עד כדי שכירותו והוא יכול למחול אותה פסידא ולו' א"א בתקנת חכמים שתקנו לתועלתי וכי אמרי' גבי ע"ע שגופו קנוי ובמילי דעלמ' דא"ל זיל לא מפקע מניה היינו במפקיע שיעבודו לגמרי בלא גרעון כסף אלא ס"ל למהר"ם דכל דאיכא פסידא חל השעבוד על גופיה כדין ע"ע ובדברי' בעלמ' לא מפקע ושמא דלפי הטעם שכתב באחרונ' דלא כל כמיני' דאב למחול זכות בנו אהא קאמ' דאי משום דפועל חוזר בו בחצי היום לדברי רבינו יואל וראבי"ה מלמד אינו יכול לחזור בו וקשה דהכא אמר משמיה דרבינו יואל דמלמד לא חשיב כפוע' ואילו לעיל מיניה הביא המרדכי כתב רבינו יואל המשכיר עצמו ללמוד נערים כל שעה שירצה כדין פועל שיכול לחזור בו לשנה פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ואין דינו כקבלן שאינו יכול לחזור דפסקינן כר' דוסא דאינו קורא קבלנו' אלא קמה לקצור הן לזמן מרובה הן לזמן מועט ונר' דלא קשי' דידיה אדידיה דהכא כשאין שם פסיד' מיירי דס"ד דקבלן הוי ואפי' שלא במקום פסידא אינו יכול לחזור בו לכך כתב דלא חשיב קבלנות אלא כגון קמה לקצור וכו' אבל זה שהשכיר עצמו לזמן קצוב כפועל דמי והיכא דליכ' פסיד' יכול לחזור בו ומשכחת לה דאשתכח לאלתר דייק כותיה לא מצי מעכב שכרו אבל אי איכא פסידא ודאי אפילו פועל אינו חוזר בו וזהו שכתב כאן משם רבינו יואל וראבי"ה דחשיב דבר האבד אי לא אשתכח לאלתר דדייק כותיה ומיהו לעיל מינה הביא המרדכי עצמו בשם ס' צפנת פענח מלמד החוזר בו שוכ' עליו או מטעהו וכו' וכן פירש ראבי"ה דלימוד דבר האבד הוא ואין יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפ' המקבל ובפ' לא יחפור האי מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא ופי' ר"י ורבינו שמשון דדבר האבד הוא ואינו יכול לחזור בו אבל רבינו יואל פסק דמלמד כפועל ויכול לחזור בו בחצי היום ורבינו מאיר אומר הלכה למעשה דדבר האבד הוא ע"כ ותימא איך כתב דרבינו יואל פסק דמלמד כפועל וראבי"ה בריה פליג עליה הרי רבינו מאיר אמר דתרווייהו כנפש האב וכנפש הבן דמלמד לא חשיב כפועל ומה שכתב שאין דינו כקבלן שאין יכול לחזור בו מהך טעמא דקבלן ודאי אינו יכול לחזור בו דא"כ אפילו שאר שכירי דעלמא כגון שכיר חדש שכי' שנה הוא חשיב קבלן דלא מצי הדר אלא אין קבלנו' אלא כגון קמה לקצור ולא פליג אשאר רבוותא דאמרינן דלימוד דבר האבד ופסידא דלא הדר דהגע עצמך דא"ל הריני יושב עד שתביא א' דדייק כותי אין כאן פסידא ובהא כ"ע מודו דמצי הדר וקבלנות לא הוי.
2
ג׳ועוד נראה לי שהטעם שהזכירו הגדולים הללו דאינו יכול לחזור בו מטע' דאיכא פסידא כדאמרינן בהמקבל ובפרק לא יחפור דהוי פסידא דלא הדר אפילו תימא שרבינו יואל חולק בזו מ"מ בהא לומר דהא לא מקרי פסידא כי אמר טרחנא ויתיבנא עד דאתי גברא דדייק כוותי שפיר דמי וטעמא לפי שאין כאן מי שיקפיד אלא אביהן של תינוקת ואין להם על מה שיקפידו אלא בענין זה אבל הרב שהשכיר עצמו ללמוד תלמידים גדולים וגם הם עצמם מעכבין לומר אין חפצנו ללמוד אלא עמך ואף על גב דאיכא דדייק טפי מיניה ואפילו כיהושע בן נון לא צייתינן ליה הדין עמהם דהא קיימא לן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ דכתיב כי אם בתור' ה' חפצו כדאמרינן בגמרא ועוד איכא בגמרא דבני מערבא בעירובין פ' מי שהוציאוהו מעשה ביוסי הכהן שהיה מטמא אחר רבו לצידן הדא אמרי' לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה שהרי בארץ ישראל כמה חכמים היו ללמוד מהם וכן משמע מההיא דפ' אלו הן הגולין תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא ומדלא קאמר מושיבין שם רב ומעמידין שם ישיבה כדאמר' דאין מושיבין אותם אלא במקום שווקי' ובמקום אוכלוסין מדכתיב וחי והכא אמר מגלין רבו עמו היינו טעמא שאף ע"פ שיש שם רב לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה.
3
ד׳והואיל והוא כן לא חיילא עליה שבועה כלל דהו"ל כנשבע להרע לאחרים דלא חיילא עליה כדתניא שבועה שאכה את איש פלוני שאפצע את מוחו לאו כלום היא וכן לענין ממון הו"ל נשבע על דבר שאינו בידו שבועה שלא אפרע לאיש פלוני שאני חייב לו שהרי כופין אותו ופורע וכן כופין אותו ולומד עמהם ומההיא שעתא יצתה שבועה לשוא ואפילו מקיי' לא מקיימא בהכי כדאמרינן בפרק שבועות שתים שבועה שלא אוכל ככר זו שבוע' שאוכלנ' לא אכל' עבר על ש"ש אכלה עבר על ש"ש ועל שבועת בטוי ואין לומר דהא לא מיקרי נשבע על דבר שאינו בידו דיכול להתר פסת יד להשכיר אחר ברצי כסף וחיילא שבועה שפיר דהא דע"כ שעבודא אית ליה לב"ה על גופו מדלא מהניא ליה מחילה דומיא דע"ע אלמא אין עליו תביעת ממון אלא תביעת גוף ולא אמרו שוכר עליהם או מטען אלא לפי שאינו יכול לכופו שאם היה מוצא ב"ד היו כופין אותו בע"כ וכיון דשעבודא דגופיה איכא עליה כשנשבע לחזור בו יצאה שבועה לשקר ולא חיילא כלל.
4
ה׳ועוד איכא הכא טעמא אחריתי דאפילו תימא דאיכא מאן דפליג בהא דיכול לחזור בו כיון דרובא דרבוותא סברי דאין יכול לחזור בו לא אמרינן ספק ממונא לקולא ואין הולכים בממון אחר הרוב דספק איסור שבועה לחומרא דהא כיון שאמרו מעיקרא בהדיא שמאחר שלא היתה שבוע' ביניהם יכול הוא לחזור כדין פועל עכשיו שהוא רואה דכמה מרבוותא אמרי דאינו יכול לחזור בו לא בעי לשוויה נפשיה הדרנא ומחוסר אמנה שיאמרו שחלל בריתו עמהם בבצע כסף שהוסיפו לו כאן כפלים ויש בדבר חילול ה'. ואדעתא דהכי לא נשבע אלא שהיה סבור שאין אומר ואין דברים שיהיה מחויב להם ועתה הוא רואה דרובא דרבוותא ס"ל שהוא חייב ולפי דבריהם חשיב לוה רשע ולא ישלם ושבועה בטעות היא זו דאדעת' דהכי לא נשבע. וכן כתבו בא' שאמר לו הדיין שהיה חייב שבועה ונתפשר עם בעל דינו ונשבע לתת לו כך וכך ושוב ידע שלא היה חייב אלא חרם סתם דהו"ל קנין בטעות. אי נמי בפועל דחשיב גופו קנוי כדין ע"ע כדכ' מהר"ם לא מחוורא מלתא לומר המע"ה דהא לא הוי ספק ממונא דמחוסר גוביינא דהאי לא מחוסר גוביינא אלא משועבד גופו לשוכר וכדין עבדים וקרקעות והעמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בברי שנפטר כ"ש היכא דרובא דרבוותא ס"ל דלא נפטר דרובא וחזקה מסייעי לשוכר. גם מן הטענה שהוזכר בשאלה שבתחלה נתרצה לו שיבא לאחר עבור הזמן הקצוב לו עם אלה ועברו כמה דברים ביניהם שלא היה מתרצה ראובן לבא וגם לא ליקח שבועה כלל ואח"כ כשהפציר בו לוי נתרצה ונשבע לבא לא הי' אלא ע"ד שיבא אחר הזמן כמו שנתרצה לוי בראשונה הדין עמו. ואין טענת לוי טענה כמ"ש שכבר עבר זמן רב שנאמרו אותם דברים ואח"כ נשבע סתם לבא לאלתר משמע דמפני שעבר זמן אין בכך כלום כדאמרינן בתוספתא הביאה הרי"ף ז"ל בפרק קמא דקדושין זה אומר במנה וזה אומ' במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה לזה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוק' וכאן לוי תבע את ראובן והוא עצמו נתרצה שיבא אחר הזמן מסתמא מה שנשבע ראובן ע"ד מה שא' לוי אף על פי שלא פירש כמי שפירש ואף על פי שעבר כמה זמן ע"ד הראשונה נשבע. כ"ש שלא נעתקו מאותו ענין לגמרי וחשיב כמו מענין לענין ובאותו ענין דחשיב כמפרש לענין קדושין ולענין פדיון מעשר שני.
5
ו׳ויש לברר דאי בשעה שהשכירו ת"ח זה לא היו מוצאים גברא דדייק כותיה ומה שהיו מוצאין אז אפשר למצא עכשיו כיוצא בו אין המלמד זקוק להם דבפועל נמי כתב הטור בשם הרשב"א דהאי דינא דגמרינן בפועל מיירי כשהוא מוצא אז פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים והרב המ"מ הביא כן בשם הרשב"א ז"ל וגבי מלמד נמי כתוב בהגה' א"שרי וכן מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדים מצויים יותר מעכשיו מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר אבד כי אם לפי אותו זמן וכו' וכונתו שידוע שיבא זמן שיהיו מצויין מלמדים כמו באותו זמן הראשון דאז כיון שהזמנים שוין תו לא מצי מעכב ליה ומדקאמר שנשכר בעת שיהיו מצויים יותר מעכשיו משמע שאם לא היו אז מצויין מצי אמר ליה אנא מאי הפסדתיך גם אז לא היית מוצא אחר כרצונך.
6
ז׳ולפי הטעם שכתב בהגהות מרדכי שרבינו יחיאל כתב שאין המלמד יכול לחזור בו דלא דמי לפועל שחוזר שהרי אין שוכר עצמו כי אם לשכר בטלה כדאמרינן מה אני בחנם אף אתה בחנם ע"כ. אם כן אף ע"ג דלא הוי דבר האבד לא מצי מהדר דמידי הוי טעמא אלא משום כי לי בני ישראל עבדים אין כאן עבדות אלא שכר בטלה הוא נוטל וכבר הוא שכור עד הזמן ולא מצי מיהדר.
7
ח׳ועוד טעמא אחרינא איכא הכא דכיון דמלמד זה לא חזר בו כדי לנוח אלא אדרבה הלך וקנה אדון לעצמו בבצע כסף בכה"ג לא שייך לומר ולא עבדים לעבדים. תדע שהרי כתב הטור סימן של"ד בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו משמ' דסבירא ליה שלא פטרתו תורה אלא לנוח לא להשתכר שרואה שנתייקר' המלאכה ורוצה שיוסיפו לו על שכרו אע"פ שהוא אומר שרוצה לנוח בגין שאם היו מוסיפין לו שכר היה מתרצה לאו כל כמיניה. וה"ה לזה שהלך והשכיר עצמו לאחרים ברצי כסף שהוסיפו לו דאין שומעין לו יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
8