שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה נ״אTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 51
א׳טוביינא דחכימי. מהטובים שבבני עליה. מפליא עצה מגדיל תושיה בחירי רצתה נפשי. החכם הנעלה כמהר"ר זרחי'.
1
ב׳מה שאמרת מתשובת המיימוני בס' קנין סימן ל' דמשמע דפליג אהני רבוותא דאם ימצא מלמד אע"ג דלא דייק כוותיה לא מיקרי פסידא שהביא וז"ל לענין המלמד החוזר בו שמדמין אותו לדבר האבד משום דמקרי דרדקי חשיב פסידא דלא הדר אלמא חשיב דבר האבד כשאינו לומד בדין גם זה דבר האבד כשחוזר בו ואין הנער מוצא מלמד אחר ומתבטל ואין ראיה מהתם דלא חשיב דבר האבד אלא כשלומד בשבוש מטעם דשבשתא כיון דעאל עאל ואפילו מאן דלית ליה מיהו בההיא שעתא מתבטל והוי פסידא דלא הדר אבל חוזר בו אין נראה דהוי פסידא דלא הדר שיהא בו דין דבר האבד אך נראה דחשיב דבר האבד מהא דאם יום תעזבני יומים אעזבך וכו' נמצא מאבד ושוכח מה שלמד בביטול זה אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניס תחתיו וב"ה יתן לו שכירותו לבד מה שצריך להוציא ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו עכ"ל רשב"א ז"ל ומשמע ליה לכ"ת מדברי תשובה זו דלא מיקרי דבר האבד אלא בדבר שהוא מפסיד ומאבד מה שלמד כבר אבל אם ימצא מלמד אחר אע"ג דלא דייק כוותיה מ"מ כיון דמועיל לו שלא יהא יושב ובטל ושוכח תלמודו תו לא הוי פסידא דלא מיקרי פסיד' אלא כשמפסי' מה שבידו אבל מה שאינו מרוי' ומוסי' בלימודו לא מקרי דבר האבד. ולא נהירא כלל לומר שיקח מלמד גרוע דלא דייק לבנו שילמד אותו בשבוש דלמ"ד שבשתא כיון דעאל עאל אין לך הפסד גדול מזה ולמ"ד ממילא נפקא הפסד הזמן וחסרונו לא יוכל להמנו' דמ"ה קרו לי' פסיד' דלא הדר לענין דלא בעי התראה ולא בא רשב"א לחדש אלא דמשום עצמו של זמן המועט שאינו מוצא מלמד ומתבטל דבההיא שעתא לא מקרי דבר האבד אע"ג דאשכחן דאותו הזמן המועד שלמדהו בשבוש אע"ג דממילא נפקא קרי ליה פסידא דלא הדר שאני התם דהוי בתוך זמן הלמוד שעליו ללמד שא"א להתבטל ממנו אפילו שעה א' אבל זה שחוזר בו אין לו לחוש על ביטול הזמן אלא אפסד' דלא הדר כגון פועלים להעלות פשתנו מן המשרה דקפסדי עסק' דיליה אבל תלמיד זה בזמן מועט כזה עד שימצא דדייק כותי' לא יפסיד אלא שלא ירויח. ועל זה חזר לומר דמ"מ פסידא מיקרי שיפסיד מה שבידו דאם יום תעזבני וכו' אבל אי לא משכח אלא מאן דלא דייק האי הוי פסידא גמורה שיהא התינוק מפסיד והולך אי משום שבשת' דעאל אי משום ביטול הזמן תדיר אי משום הפסד הממון שנותן חנם למי שילמדהו בשבוש ותדע לך דמה שכתב אך אם ימצא מלמד דמיירי בדדיי' דקא' שאע"פ שימצ' בפחות משכרו יכול המלמד הראשון להכניסו תחתיו וב"ה יתן לו שכירותו כלו לבד מה שצריך ליתן למלמד השני נמצא זה עושה סחורתו בפרתו של חברו שיבא לו מלמד גרוע בזול וישתכר הוא במותר זה לא עלה ע"ד אדם מעולם אבל היכא דדייק כוותיה מצי אמר ליה אם לא הייתי מוצאו אלא ביוקר לא הייתי שוכרו עלי ואני הייתי מפסיד את המותר גם עתה רווחא דידי היא. ואפשר דמיירי דאינו מוצאו בקבע אלא לפי שעה וב"ה אינו פוטרו כל הזמן שקצב יכול לומר או התרצה במלמד זה ואפטר או עלי להשכיר לך מלמד ראוי בין בפחות בין ביותר עד הזמן.
2
ג׳ומ"ש א"כ איפה לענין ממונ' דשוכר עליהם או מטען פטור הוא המלמד כיון דפלוגתא דרבוות' היא אין הולכין בממון אחר הרוב אעפ"י שצרף דעתו של רשב"א עם רבי' יואל ובקש להלום את לשונו ולא הולמתו מ"מ מאחר שמהר"ם כתב וכן אנו דנין דמלמד אינו יכול לחזור בו הו"ל סוגי' דעלמא הכי וכל דלא דאין הכי טועה בשיקו' הדעת הוא. ומהרי"ק בשרש קי"ב כתב ועוד דמהר"ם בתרא' טוב' מרבי' יואל וידע במילתא טפי מינן ואפי' הכי לא חש לה גם אנו לא ניחוש דמתוך סברא זו פסקו כל הפוסקים הלכה כבתראי וכו' וזה בדבר שחולק על דברי רבינו יואל כ"ש כאן דכמה מרבוותא פליגי עליה ומהר"ם כתב דהכי דיינינן. ותו לטעמא דכתב המרדכי בהגהות בשם רבינו יחיאל מפרי"ש דכיון דשכר בטלה שקיל לאו פועל הוא שיחזור בו וכיון שכן איכא תרי ספקא דמסייעי להו שלא יוכל לחזור. וכבר כתבו מקצת הרבנים האחרונים דבס"ס מפקינן מיד המוחזק. ותו כיון שהפועל גופו קנוי לב"ה ויש לו בגויה מספקא לא מפקע מיניה.
3
ד׳ומ"ש ואם כה יאמר כי עלה בדעתו דמה שאמר לו החכם דפועל חוזר בו בחצי היום הלכה רווחת היא וע"ד כן נשבע לאו כ"כ ליפטר בכך דדברים שבלב הוא ואין כאן נדרי שגגות גם בזה יש לדון דאילו היה אומר דמלמד יכול לחזור בו הו"א דאורו ליה כמ"ד יכול לחזור אבל הוא לא ירד לדין המלמד ולא לפלוגת' דידיה אלא אמר לו פועל יכול לחזור בו וזו הלכה פסוקה מכי לי בני ישראל עבדים ועפ"כ נשבע אבל אם ידע דרובא דרבוותא קמאי ובתראי סברי דאינו יכול לחזור בו לא הוי שוי נפשיה עבריינא והדרא לגבייהו וכיון דעפ"י דברים אלו נשבע דמי לקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתהו ושלא גנבתו ואם אמרו שגנב' את כיסו ומתוך הדברי' הדיר' פשיטא שע"ד כן נדר דבעסוקים באותו ענין כמאן דמפר' דמי לענין קדושין ולענין מעשר שני ובכל דוכתי וכבר כתב הרא"ש וכו'.
4
ה׳ומ"ש דכיון דבאיסורא אתא שלא התנה ליטול שכר בטלה א"כ הרי מעתה יכול לומר טול מה שנתת ואיני עוש' אלא בחנם וחוזרני בי וכונתו בזה דשפי' חיילא שבועה עליה יחזיר מה שנטל ויחזור בו. וב' תשובות בדבר חדא דע"ד להחזיר מה שנטל לא נשבע ועוד דלאו באיסורא אתא לידיה דחזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא וכיון שידוע שאין זה יותר משכר בטלה אין צריך להתנות דממילא הכי הוי. ולא דמי לשותפות דנכרי לענין שבת שצרי' להתנו' בפ' טול אתה בשבת ואני בחול דהתם כל שלא פי' בכל יום ויום יש לשניהם חלק בו.
5
ו׳ומ"ש דאפי' בדבר האבד מצי פועל חוזר בו בדאניס וכאן אנוס הוא מחמת השבוע' ולא חשי' כאונס שהוא הביא על עצמו דכיון דבשנשבע כבר דבדין היה עושה דפועל חוזר בו אפי' בחצי היום ועתה נתגלה לו חומרא יתירא או ספק שבועה ואעפ"י שלא יועיל לו טענה זו לפטרו משבועתו מ"מ טענה מועלת הוא שלא יקרא פושע ומביא האונס על עצמו זו מדה שאינה מדה והשבת המסובב סבה שכל שאין שם אונס אינו בדין שיחזור בו וכשנשבע לחזור בו הו"ל כנשב' לעבור דברי תורה ולא חיילא ושבועה אין כאן אונס אין כאן. ואם אתה קורא ספק שבועה משום דיכול לחזו' בו אם נחוש לדבריהם וחיילא השבועה שפיר אין אנו צריכים לטעם האונס. ואם לא נחוש לדבריו שבטלו במיעוטן לענין ממונא כל שכן שלא נחוש לענין שבועה דבמילתא דאיסורין אזלינן בתר רובא ולא כל הימנו לומר לנהוג מילי דחסידותא להפסיד זכות אחרים.
6
ז׳ומ"ש עוד דבדין הפועל אפי' בדבר האבד לאו עבד מיקרי מ"ה דאם ממון נתחייב לו גופו לא נשתעבד בו לעולם. ואי משום פסידא דלאו בר תשלומין הוא כגון הלימוד אשר לא יערכנו זהב לא מפני כך נאמ' שנשתעב' גופו כע"ע שהרי בדב' שבממון נמי כשאין בידו לשלם אם רב ואם מעט מ"ה אינו גופו עד שיפרע ע"כ איברא דפועל גופו קנוי כע"ע דשכיר ותושב קרייה רחמנ' ומן הדין היכא דאיכא פסידא אינו יכול לחזור בו דגופו משועבד וכל שמוצא גברא דקאי בחריקיה ומוסיף על שכרו אז נפטר מידי שעבודו ועבד נמי אינו יוצא מידי שעבודו אלא בגרעון כסף שאם אי אתה אומר כן כל ע"ע יפקיע עצמו מידי רבו ויאמר ממון אני חייב לך מחר אתן והא ליתא דאין יציאתו מעמו אלא בכסף כדתנן וקונה את עצמו ביובל ובשנים ובגרעון כסף: הילכך כשפועל זה נשבע לצאת לא חיילא שבועה שגופו משועבד לא מבעי היכא דלא אשכח דדייק כוותיה ואיכא פסידא דלא הדר אלא אפי' את"ל שימצא בשעת שבועה נשבע על שקר דאין בידו ואין לומר דהוי כמי שנשבע לפרוע ממון שנצטרך לשום אחר במקומו דגופו משועבד תדע מדלא מהני ביה מחילה לא בע"ע ולא בפועל כדכתב מהר"ם ואי אית' לימ' דמחל לו הממון שהיה צריך לתת ולהשכיר פועל אחר או בע"ע שמחל הכסף שצריך לתת אלא גופו קנוי ונפטר בכסף ולא דמי לממון דעלמא שאין בידו לשלם דאין גופו קנוי ומהני ביה מחילה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7