שו"ת מהרש"ם חלק א א׳Teshuvot Maharsham Volume I 1

א׳להרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה אלי' דוד ראבינאוויץ תאומים נ"י אבד"ק מיר במדינת ליטא מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר אשר הציע לפני ודאגה בלבו ישיחנה בדבר המנהג בעירו כי ע"י שיש ת"ל ביהכ"נ וביהמ"ד הרבה כן ירבה וכן יפרוץ ואתרוגים מעט המה ומשתתפים כמה ביהמ"ד יחד לכן מתפללים זאח"ז והראשונים ימהרו להתפלל עוד קודם נה"ח וכן נוטלים לולביהם עם ההלל קודם נה"ח והוא נגד הדין דאין לעשות כן לכתחלה וצידד לומר דבזה"ז שיש בכל בית כלי שעות וליכא למטעי שידמו שכבר עלה השחר כרפ"ג דיומא י"ל דשרי אך שדעת הלבוש דלא מקרי יום עד אחר נה"ח. והנה בד"ז כבר האריך בס' מבוא השמש מ"ב פ"ו ופ"ז מכמ"ק והעלה דיש להחמיר בשל תורה ולהקל בדרבנן והיינו לכתחלה אבל בדיעבד משעלה ע"ה יום הוא ע"ש וע' בט"א למגלה (כ.) שהעלה דגם לענין הלל יש להחמיר לכתחלה עד שתנץ החמה:

ב׳ולענ"ד יש להעיר דבהלל יש להחמיר יותר דהא במגלה שם יליף דקריאת הלל ביום מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו וגו' א"כ מצותו מנץ החמה עד שקיעת החמה ואף דר"י שם יליף מדכתיב זה היום וגו' כיון דסתמא דגמ' יליף ממזרח שמש י"ל דהכי הלכתא אך כפי הנראה קחשבי לה במחנ"ק לשעת הדחק לבל יוגרם קטט ומחלוקת ע"י איחור התפלה ועיכוב שמחת יו"ט ובשעה"ד הרי קיי"ל דמשעלה עמה"ש יום הוא וע' שו"ת מצל מאש סי' כ"ד שנסתפק בדבר האסור רק לכתחלה אם הב"ד מחויבים למחות ועמ"ש בחיבורי דע"ת בפתיחה להל' שחיטה אות ל"ו בזה ובדברי שא"ב איסור אלא לענין לצאת י"ח מצוה י"ל דכ"ע מודו כמ"ש כה"ג בתוס' מנחות (ס"ח סוע"א) ד"ה והא כתיב וכו' וע' מש"ז או"ח סי' ח' סק"ח וסי' תס"ח סק"ב וע"ש בתוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה האיר (ודף מ' ע"ב) ד"ה שמא וע' יומא יומא (ס"ו ע"א) ודו"ק:

ג׳ומ"ש כתר"ה שמפסיקין בין תפלה להלל בשיחה בטלה ואיך יאמרו קדיש תתקבל אחר הלל והי' יותר נכון שיאמרו קדיש תתקבל אחר שמ"ע ויחזרו לומר קדיש אחר הלל ואני הנה מצאתי דבר חדש בתוספתא פ"ו דמנחות תפלה והלל מעכבין זא"ז וקחשיב שם כמה דברים המעכבים זא"ז וא"כ הרי לא יצאו י"ח תפלה עד שאמרו גם הלל ושפיר יתכן לומר קדיש תתקבל אחר הלל ולא יתכן לומר קדיש תתקבל אחר השמ"ע קודם הלל. אך בדין ההפסק בודאי צדקו דברי כתר"ה דאסור להפסיק במה שאינו צורך התפלה והאתרוג וכדומה כשם שאסור להפסיק באמצע בדיקת חמץ והתקיעות המעכבים זא"ז כמ"ש הט"ז סי' תל"ב סק"ג ורסי' תקצ"ב ואולי סומכין ע"ד הר"ן שהביא הט"ז בסי' תקצ"ב דמדמה לה לאמצע סעודה וגם בסי' תל"ב הובא דעת י"א להקל שאין בזה רק זהירות. בעלמא ועכ"פ לענין קדיש תתקבל נ"ל ברור כמ"ש שאין לומר הקדיש עד אחר הלל וע' במש"ז או"ח סוסי' קכ"ג סק"ט וא"א סקי"א בשם הפרישה סי' קכ"ב וא"ר דמוכח דעיקר האיסור רק על הש"ץ שלא יפסיק בשיחה בטלה עד אחר קדושת ובא לציון ע"ש א"כ ה"נ בזה יש להזהיר הש"ץ שלא יפסיק:

ד׳ובזה יש לדון גם במה שרצה לשנות המנהג שיקראו בס"ת ויתפללו מוסף קודם הלל ואח"כ יאמרו הלל ולפמ"ש י"ל דכיון דהלל ותפלה מעכבים זא"ז הוו כמצוה א' ואין להפסיק בקרה"ת שהיא מצוה בפ"ע ואינה מעכבת את התפלה אך מש"ס דר"ה ל"ב שהביא כת"ר משמע דהוא רק משום דזריזין מקדימין וכו' ומ"מ י"ל קצת כמ"ש:

ה׳אגב אמינא במ"ש בתוספתא שם עוד דברכות ותקיעות מעכבין זא"ז והוא נגד הטוש"ע סי' תקצ"ג בהג"ה וגם במ"ש שם דברכות של תעניות מעכבות זא"ז הוא ג"כ נגד הש"ס דר"ה ל"ד ב' ואולי ט"ס היא ואין בידי מפרשי התוספתא אולי הרגישו בזה:

ו׳ובעיקר אמירת הלל יש לדון עוד לפמ"ש הט"א בר"ה ל"ב דבהלל משום דאיכא פרסומי ניסא כדאי' בברכות י"ח לכן חשוב כשל תורה לכן יש להקדימה לקרה"ת ומוסף ודוקא ק"ש וסמיכת גל"ת מקדמינן אך לפי טעם א' שכתב שם דהלל דיו"ט כיון דנביאים תקנוה כשל תורה דמי וכמ"ש הרי"ף ורא"ש והובאו במג"א רסי' קל"ה וע' ריטב"א מגלה י"ז שכתב בפשיטות דקרה"ת שבת שחרית ויו"ט הוי דאורייתא אבל בתשב"ץ ח"ב סי' רס"א פסק דהוי רק מדרבנן ושבועה חלה עליו יעו"ש וע' בכ"מ פ"ג ממגלה וחנוכה ה"ו שם שכתב להדיא דקרה"ת והלל שוים. ובמ"ש הט"א שם ורמז לתשו' שאג"א סי' ס"ט דהלל גם דיו"ט הוא רק מדרבנן ופלפל שם בדברי הרמב"ן תמהני שלא הזכיר מדברי רמב"ם וראב"ד פ"ג מהל' מגלה וחנוכה ה"ו שנחלקו בזה וע"ש במ"מ ג"כ בזה וע' בכפ"ת לסוכה ל"ח ע"א שהוכיח דרש"י סובר דהלל מה"ת (ולפי המבואר במשנת חסידים מס' שארית האצילות פ"ח דאמירת י"ג מדות הוא תשלום תיקון התפלה המסתיים בשים שלום ובמסכת ר"ח ח"ב מבואר דאמירת ההלל פועל ההמתקה של י"ג מדות יעו"ש מובן טעם התוספתא דתפלה והלל מעכבים זא"ז ע"פ סוד וגם מובן ששייכים זל"ז ואין להפסיק בינתים בתיקונים אחרים לכן הגם שצדקו דברי הדר"ג שהי' נכון להנהיג שיאמרו הלל אחר מוסף לתקן מכשול שיחות בטלות שלא כדת וכדומה מ"מ קשה לענ"ד לשנות מנהגן של ישראל) וכה ראיתי שהביא הדר"ג מתוספתא פ"א דשבת כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין להלל ותק"ש ולולב ורצה לדייק מזה דהלל מה"ת ותמהני שהרי גם מגלה שנו התם והוא רק מדרבנן ואולי ר"ל דשאני מגלה דהוי מד"ק וכד"ת דמי כמ"ש הט"ז סי' תרפ"ז סק"ב מדברי ב"י סי' תקנ"ד בשם ר"ת ויש להפליא שלא הביא מדברי הב"י סימן תרפ"ו שכ"כ בשם הרז"ה לענין מגלה עצמה וע' בר"ן ורא"ש פ"ב דתענית ומלחמות ומרדכי פ"א דמגלה ובאמת שכ"ה בש"ע סי' תרצ"ו ס"ז גם לענין שמחת פורים דד"ק כד"ת דמי ומצאתי בתוס' רי"ד למגלה כ' שהוכיח מהש"ס שם דאין קטן נאמן להעיד משום דמגלה יש לה רמז במקרא לכן כד"ת דמי וע"ע בברכ"י לחו"מ סי' ל"ה וכסא רחמים על מס' סופרים פי"ד הח"י בזה אבל מ"ש כת"ר ראי' דהלל מה"ת מהא דסוכה ל"ח א' לא אבין דהא דמשני רבא דבדאורייתא מפסיק ולא בדרבנן לא קיימא למסקנא ואם כונתו דתיקשי לפי הס"ד איך יפרנס התוספתא הנ"ל מלבד דמבואר בשבת קל"ח ב' דברייתות לא היו שגורים בפי האמוראים ועתוס' חולין קכ"ז ב' ד"ה ומר סבר וכו' ותוס' ב"מ קי"ד ב' ד"ה ה"ג דתניא וכו' דתוספתא ל"ה שגורים בפיהם ועוד דרבא השיב רק על קושי' הש"ס דפריך מתפלה אלולב דמאי קושיא וכו' ואי משום תיובתא אחרינא נצטרך באמת לשינויא דר"ס יאמר מההוא אין מיהא ליכא תיובתא וכדאיתא כה"ג בנדה ס"ח ע"ב ועמ"ש בחיבורי גי"ד בפתיחה לטרפות אות ה' שהבאתי מכמ"ק בש"ס כה"ג:

ז׳ובעיקר הדין אם מותר לטעום קודם הלל לפמש"ל דתפלה והלל מעכבים זא"ז פשיטא דאסור לטעום כמו דקודם התפלה אסור לטעום. ובדין תקיעת שופר נ"ל דדמי ללולב המבואר סי' תרנ"ב ס"ב ומג"א סק"ד ובתשו' בש"ר סי' ע"ד מבואר דמדינא שרי אבל יש להחמיר אפי' באדם חלוש ועתשו' השיב משה סי' י"ט בדין שתיית קאפע ועתה ראיתי בס' שדי חמד מערכת ד' מינים סי' ג' אות כ"ב אריכות דברים בזה. ומ"ש כת"ר מתוס' שבת ק' ע"ב ד"ה לימא וכו' דמוכח דדין מפסיקין ואיסור טעימה תלוים זב"ז י"ל דודאי היכא דאסור לטעום מכ"ש דמפסיקין אבל גם היכא דמפסיקין משום דליכא שהות מ"מ י"ל דמותר לטעום ועמג"א סוסי' תרצ"ב סק"ז הביא מהתוספתא דשבת שהביא כת"ר ואפ"ה פסק דבמגלה שרי טעימה אבל דוקא לצ"ג ובא"ר סי' תרנ"ב סק"ד דחה מ"ש המג"א לדחות הראי' מהתוס' דמטבל היינו סעודה והביא מש"ס דפסחים להיפוך ומ"מ מתיר בסי' תרצ"ב טעימה לצ"ג ע"ש. שו"ר בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ' באורך בענין טעימה קודם הלל דדמי לתפלה אלא שמדינא גם קודם תפלה טעימה מותר ומ"מ מדת חסידות שלא לטעום גם קודם הלל וקודם קרה"ת ע"ש:

ח׳ומ"ש בדין אמירת הלל ב"פ מדברי שו"מ מהד"ג ח"א סי' ק"כ הנה גם בס' החיים סי' תכ"ב חולק ע"ד מג"א שם סק"ה וכ"ה בשו"ת שערי צדק חאו"ח סי' כ"ג אבל דוקא במקום צורך:

ט׳ומה שהקשה באו"ח סי' תרל"ד ס"ג בהא דאם יש בסוכה זע"ז ונתן בה בגדים לנאותה וממעטים אותה מזע"ז פסולה דלפמ"ש הב"ח סי' תרל"ט דדוקא אם אסור ליטול הנוי כל ז' מתבטל וממעט מן השיעור משא"כ בהתנה שאינו בודל כל ביהש"מ א"כ לפי פשטות לשון הש"ע דמיירי גם בתחלת עשיית הסוכה דינא הכי והרי כיון דהסוכה פסולה לא הוקצה הנוי למצותו ומותר ליטלן ואינו ממעט וראוי להיות כשרה והוי תרתי דסתרי שא"א להיות ממעט ופסולה והיא קושי' מושכלת ונ"ל ליישב דנודע מ"ש הב"י סי' ש"י בשם הירושלמי פ"א דביצה דגם מוקצה בטעות שהיה סבור שלא נתייבש הוי מוקצה כיון דאסח דעתי' מיני' אבל בש"ס דילן אי' בביצה כ"ו דשרי וקיי"ל כש"ס דילן ובמרה"פ על הירושלמי פ"א דביצה העלה דזהו דוקא בשבת אבל ביו"ט דמחמירין טפי במוקצה גם בכה"ג אסור ותי' בזה סתירת דברי ירושלמי ובבלי ע"ש ובתשו' בשמים ראש סי' רכ"ט נתווכחו מהר"ח פלטיאל עם הרמ"ה בדין מוקצה מחמת איסור בטעות אי הוי מוקצה וע' בס' נחי"ע להגאון מליסא והג"ה לביצה ו' מ"ש בזה וא"כ אי נימא דהוי מוקצה ומכ"ש די"ל דבמוקצה מחמת מצוה דחמור טפי לכ"ע הוי מוקצה. וא"כ הכא שהוא עשה הנוי לשם סוכה וסבר שהסוכה כשרה אף דאנחנו פוסלים איתה מ"מ כבר הוקצה משום דאסח דעתי' מיני' ואתקצי ואסור להוציאה אך בזה יש לפקפק דבנוי סוכה ל"ה מוקצה ממש אלא משום ביזוי מצוה וע' תוס' שבת כ"ב ובב"י וט"ז סי' תרל"ח אך די"ל דגם הביטול הרי תלוי בדעתו של אדם כדאיתא בסוכה ד' גבי תבן ועפר א"כ כיון דאסח דעתו וביטל הבגדים אף שהי' בטעות הוי ביטול ובטלו המחיצות ולא דמי להא דביטל כרים דבטלה דעתו אצל כל אדם דהכא לפי דעתו שכשרה הסוכה לא עשה נגד דעת ב"א כן נראה לפע"ד:

י׳ומה שהאריך בדין ד' מינים במחובר אם יוצאים בהם והביא מד' פמ"ג סוסי' תרנ"ג שנסתפק בעציץ מלא עפר אי הוי בכלל לקיחה וגם הביא מהצל"ח לשבת קל"א א' שכתב בפשיטות דבלולב לא משכח"ל חילול שבת בגוף המצוה דגם אם הי' מחובר א"צ לתלשו דגם בנטלו בידו בעודו מחובר יצא וכת"ר תמה שנעלם מהם דברי רש"י שם ובסוכה מ"ג שכתב דמכשיריו היינו לקצצו מן המחובר ונדחק ליישב דבשבת קאי אשופר ובסוכה שם נקט רש"י גם לאגדו דס"ל לולב צריך אגד וצריך לקצצן כדי שיוכל לאגדן אבל גם מתוס' סוכה ל"ב ע"א שכתבו דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דכשנקצץ הלולב מהדקל נתבטל מוכח דא"א לצאת במחובר עכתו"ד הנעימים. והנה על הפמ"ג לק"מ שדקדק וצייר בעציץ מלא עפר והיינו משום דס"ל דעכ"פ בעי הגבהה כמ"ש בשדי חמד מער' ד' מינים סי' ג' אות י"ב בסופו בשם שו"ת דב"מ ודלא כהרש"ש ולכן א"י במחובר ורק בגדל בעציץ משכח"ל שיגביהנו וע"ש אות ד' ואות ה' ולכן אין סתירה לדבריו מד' רש"י דהתם במחובר לארץ שפיר צריך לקצצן ולפי המבואר בשבת פ"א ב' בההוא פרפוסא דאיכא משום תולש דרבנן במגביה מן הארץ צ"ל דמיירי במונח ע"ג יתדות ע"ש ותבין אבל ע"ד הצל"ח הוא תמי' גדולה מדברי רש"י וא"א ליישב זולת כדברי כתר"ה ויש להוסיף דגם אם א"צ אגוד רק למצוה מ"מ בעי' שיהי' ראוי לאגדו אבל, בא"א לאגדו פסול כהא דבעי' שיהי' ראוי לבילה וצריך לקצצו וע' במל"מ פ"ג מביכורים ה"ד ועוד בכמ"ק אולם מד' התוס' הנ"ל אין סתירה דהא בעודו מחובר הוא מוקצה וא"א לאחזו בידו ולנענעו וא"א שיאחזנו בלא נענוע ואפי' ליגע בו אסור ואף דתוך ג"ט מותר להשתמש באילן כדאי' בעירובין צ"ט ורש"י שבת קכ"ה ב' ד"ה למטה מ"מ לולב הוא למעלה מן ג"ט א"כ א"א לצאת בו דהוי מהב"ע אבל איסור מוקצה הרי הוא רק מדרבנן (ובגליון פמ"ג או"ח סי' שי"א העירותי משבת פ"א ב' גבי פרפוסא דאיכא נמי מוקצה ואפ"ה שרי לכ"ה ומוכח דב' איסורים שרי לכ"ה ואכמ"ל) ובש"ס דשבת דקאי אדרשת ביום אפי' בשבת ומוקי לה לר"א וא"כ קאי אקרא של תורה ומדאורייתא שפיר יכול לצאת גם בשל מוקצה לכן כתב הצל"ח דיכול לצאת בו במחובר וגם אי נימא דבעבירה דרבנן ל"א מהב"ע לא יצא י"ל לשי' רש"י בביצה ב' דמוקצה דאורייתא לרבה וע' בס' העמק שאלה בשאלתות פ' בשלח שהעלה שכ"ה גם למסקנת הש"ס דפסחים ושכ"ה גם דעת השאלתות והרי"ף ע"ש ובחידושי אנשי שם על המרדכי ב"ק פ' הגוזל קמא העלה שכ"ה דעת רמב"ם א"כ פשיטא דא"א לצאת בעודו מחובר משום מוקצה ובפרט להסוברים דמוקצה אסור בהנאה כמ"ש בברכ"י ובשע"ת סי' תק"ז בשם הראב"ד ובית מועד ודלא כהתוס' שהובא במג"א סי' תק"ט סקט"ו וע"ע במג"א ומחה"ש סי' שכ"ה א"כ י"ל דלא הוי לכם לשי' כמ"פ כנודע וע' שבת קל"א ב' ולמאי הלכתא אילימא לטלטול אצטריך קרא למישרי וקשה אי מוקצה מה"ת משכח"ל במוקצה ולפמ"ש ניחא דלר"א לשיטתי' מוקצה דרבנן. אולם הרי בסברת רבה בדין מוקצה פליגי ב"ש וב"ה התם ולשי' ב"ש לא ס"ל כן והרי ר"א מתלמידי ב"ש וכ"ה בביצה ד' ע"א ובתוס' עירובין ל"א א' ד"ה משום וכו' כתבו להדיא דר"א סובר בד"ז כב"ש דנאכל ולשיטתו שפיר כתב הצל"ח דאפשר לצאת גם במחובר:

י״אאך לפמ"ש באס"ז לביצה דגם לשי' רש"י רק באכילה אסור מה"ת ולא בטלטול יש לפקפק בזה זולת אי נימא דע"י איה"נ ל"ה לכם וכמש"ל. והעיקר מטעם הקדום. ובעיקר הספק יש להביא ראי' ממשנה פ"ג דביכורים מ"א דלרבנן קורא שם במחובר ור"ש יליף ג"ש מהבאה דבעי' פירי ובתלוש וע"ש ברע"ב דס"ל דמחובר לא מקרי פירי ותוי"ט תמה וע"ש בירושלמי ופי' הר"מ דמוכח דלרבנן נקרא פירי אע"ג דכתיב ולקחת מראשית כל פרי ומכ"ש בנ"ד דגם ר"ש מודה ודו"ק וע' בשה"ג שעל הרי"ף פ"ג דסוכה בשם ריא"ז וז"ל המינים הללו משנטלן והגביהן ממקומן יצא שזהו לקיחה האמורה בתורה ע"ש וע' בהגהת רש"ש לסוכה מ"ב מ"ש בזה:

י״בומה שהעיר בדין אכילת כזית בסוכה אי בעינן הנאת מעיו או סגי בהנאת גרונו יעוין במחה"ש סי' תע"ה סק"ד שהעלה בדעת מג"א דבמצוה בעי' הנאת מעיו אלא דבמ"ש המג"א דצריך לבלוע כל הכזית כתבתי בגליון זה כמה שנים מדברי השי"ק שעל הירושלמי פ"ו דכור שכתב להיפוך ואם במצה כשר בחלקו בחוץ נחלקו השי"ק ופ"מ בביאור דברי הירושלמי שם והנה גם בתשו' כתב סופר חאו"ח סי' ע"א האריך להוכיח דבאכילת מצוה של שבת ויו"ט תליא בהנאת מעיו וע' בשדי חמד מערכת אכילה אות י':

י״גומה שתמה ע"ד הח"ס חאו"ח סי' קכ"ז דס"ל דכותבת דיוה"כ תליא בהנאת מעיו שנעלם ממנו ש"ס ערוך בשבועות י"ג ע"א וכריתות ז' ע"א דחנקתי' אומצא וכו' הנה גם בספר מנחת הילוך מצוה שי"ג צידד לומר כדעת הח"ס ומאז העירני ח"א בתמי' זו ולא מצאתי מקום ליישבו ואח"ז ראיתי בתשו' כ"ם חאו"ח סי' קי"ז ושו"ת ד"ח סי' ל"ג שכבר ירו עליו גדולי המורים חצים ותמהו מירושלמי פ"ח דתרומות ה"א בהא דהלעוס כבלוע ומרה"פ שם והוא העלה לחלק בין אכילה לשתי' ובמח"כ גם הוא לא זכר מהש"ס הנ"ל דמוכח דגם במאכל כן הוא וצ"ע וכת"ר הוסיף לתמוה דבכה"ג דחנקתי' אומצא הרי באוכל דרך מזיק פטור גם ביוה"כ כדאי' ביומא פ' ולכן נ"ל דבכריתות שם אי' בזה"ל דילמא בהדי דאכל נהמא חנקתי' אומצא ומית וכו' ויש לפרש שאכל נהמא יותר מככותבת ובלע ונכנס למעים ככותבת ונשאר עוד אומצא בגרונו ונחנק ובבת א' נבלע השאר למעים בשעה שנחנק בגרונו ונתחייב כרת על מה שנכנס במעיו ול"ה שעה שיכפר עליו יה"כ וכן בשבועות י"ג אף שקיצר בלשון הכונה הוא כמ"ש. ואולם רב א' הקשה עוד מהא דיש אוכל אכילה אחת וחייבים ד' חטאות וכו' ביוה"כ וכו' ולר"מ גם משום הוצאה ומבואר בתוס' שבת ק"ב משום דבליעתו הנחתו וקשה הרי משום יה"כ אינו חייב משום הנאת גרונו אלא משום הנאת מעיו ואינם באים בב"א ושו"ר בתשו' אמרי אש חאו"ח סי' י"ב שהעיר בזה וע"ש עוד בסי' ל"ד מ"ש בזה והגם שי"ל בזה אין עת האסף עתה:

י״דומ"ש כתר"ה עמ"ש המג"א סי' תרנ"א סק"ז בשם מ"כ דגם באתרוג שתלוי למטה אפ"ה בעינן דרך גדילתו שמד' רש"י סוכה מ"ה ב' ד"ה כל וכו' ולולב והדס וערבה ולא נקט אתרוג מוכח להיפוך יעוין בירושלמי פ"ה דברכות ה"ב בסופה מפורש דכל ד' מינים שבלולב נוטלין דרך גידוליהן ע"ש ושוב מצאתי גם בהג"א רפ"ד דסוכה בשם א"ז שהביא ג"כ ד"ז מהש"ס דילן וכ"ה בא"ז שם וצ"ע והנני אוהבו הדוש"ת