שו"ת מהרש"ם חלק א י׳Teshuvot Maharsham Volume I 10
א׳להרב המאוה"ג וכו' מוה' שמחה בונם הלוי נייגעבהאר נ"י מו"ץ דק' בראדי.
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו היות כי בקלויז רבתא דקהלתכם יש ע"ג עלייה אשר מימים קדמונים בעת שהיו מרביצי תורה בקלויז הנ"ל היתה העליה קבועה ללומדי תורה ללמוד שם ומאז ועד עתה עומדת סגורה ומונחים שם ספרים ישנים ועולים שמה לקרות בתורה בימים נוראים ורגלים ועתה רוצים הבע"ב לעשות מהעליה הנ"ל ביהכ"נ של נשים ולפתוח חלונות מהעליה לתוך הקלויז בכותל מערבי של הקלויז ונסתפקו אם מותר לעשות כן דהא הוי הורדה מקדושה כיון שהיה שם ביהמ"ד קבוע ואסור לעשות מביהמ"ד ביהכ"נ ומכ"ש ביהכ"נ של נשים וע"ז הביא מד' הרמב"ן שהובא בר"ן פ' בני העיר דס"ל דקדושת ביהכ"נ הוי רק משום תשמישי מצוה והר"ן חילק וס"ל דחז"ל נתנו לו דין קדושה והביא ד' הפמ"ג דלשיטת הרמב"ן מותר להוריד לקדושה קלה ורו"מ הקשה ע"ז מהתוספתא שהובא במג"א סימן קנ"ג סקכ"ז דבעוד שלא נמכרה הביהכ"נ אסור להשתמש בה חול והקשה המג"א מ"ש ממנורה דמבואר ביו"ד סימן רנ"ט דשרי לשנותה ותירץ דשאני ביהכ"נ שעיקרה עשוי לדברי קדושה וכו' ולשי' הרמב"ן הדק"ל ובע"כ דגם הרמב"ן מודה דחמור מתשמישי מצוה:
2
ג׳הנה אני תמה דבלא"ה הו"ל להקשות מהא דביהמ"ד אסור לעשות ביהכ"נ משום דהוי מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ואפי' גבו מעות אין משנים מחמורה לקלה וכן עוד בכמ"ד אבל המעיין במש"ז סוסי' קנ"ג בד"ה הפרש יש וכו' ימצא שהביא ד' הש"ך יו"ד רנ"ט בשם מרדכי דבמצוה מורידין וכ' עלה דלכאורה במחלוקת שנוי' דלר"ן רפבה"ע דביהכ"נ קדושה יש בה שפיר משא"כ לרמב"ן דמצוה הוי ואפ"ה ביהכ"נ יקחו תיבה ואסור להוריד וכו' עכ"ל ומבואר כונתו דהרמב"ן בע"כ חולק ע"ד המרדכי הנ"ל וס"ל דגם במצוה אין מורידין והרי לשי' הד"מ יו"ד סי' רנ"ט גם הרא"ש וטור פליגי על המרדכי בזה אלא דהש"ך שם סקי"א דחה דבריו וע' תשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קס"ט שהביא ג"כ בפשי' ד' המרדכי בלא חולק ולפי מ"ש הפמ"ג הרמב"ן חולק בזה. וגם בלא"ה ל"ק קו' רו"מ דלשי' הרמב"ן בעכצ"ל דכל הנך דקתני אין מורידין היינו בנמכר בזט"ה בלא מא"ה ומסתמא אין רוצים שתכחש מצותן וע' מג"א סק"ה ותדע שהרי הרמב"ן בא שם ליישב הא דאוגורה ומשכונא אסור משום דבקדושתיה קאי וע"ז תי' דהוי תשמישי מצוה ותיקשי אכתי אמאי אסור להשכיר ולהשכין ובע"כ כמ"ש:
3
ד׳א' והנה טרם יהיה כל שיח אבאר גוף דין קדושת ביהכ"נ אם הוא מדאורייתא או רק דרבנן והנה בס' יראים להרא"מ מצוה שצ"ד כ' להדיא דקדושת ביהכ"נ הוי דאורייתא ובת"כ פרשת בחקותי דרש והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות וביהמ"ד וגם במשנה מגלה (כ"ח ע"א) יליף מהך קרא דגם בחורבנן קדושים משמע דהוי מה"ת ואולם דעת הר"ן דהוי רק קדושה מדרבנן ונ"ל דס"ל דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא ולכאורה היה נראה דגם התוס' והרא"ש והא"ז פליגי בזה דבמגלה כ"ח בהא דביהכ"נ שבבבל ע"ת הן עשויות כתב תוס' ורא"ש דדוקא בחורבנן משום דלעת הגואל תפקע קדושתן ממילא אבל בבנינן ל"מ תנאי ובהג"א בשם א"ז דגם בבנינם מהני התנאי וחומרא בעלמא אחמירו רבנן לנפשייהו ובתוס' שבת (כ"ב וכמ"ד) הקשו בהא דפריך מנוי סוכה אעצי סוכה דקאמר וסוכת החג ל"מ בי' תנאה והתניא סיככה כהלכתה וכו' והרי י"ל דבעצי סוכה דקדשו מדאורייתא דיליף לה מקרא ל"מ בהו תנאה משא"כ בנוי סוכה דהוי רק מדרבנן משום ביזוי מצוה מהני בי' תנאה ותי' דגם בעצי סוכה היתרים על ההכשר אסירי רק משום ביזוי מצוה ולא מקרא ע"ש. וא"כ אי קדושת בית הכנסת דאורייתא ל"מ בי' תנאה אבל אי הוי רק דרבנן מהני בי' תנאה וכיון דלשי' הא"ז מהני ביה תנאי בע"כ ס"ל דהוי רק מדרבנן ולשי' תוס' והרא"ש הוי מה"ת ולכן אי לאו דבימי הגואל תפקע קדושתן גם בחורבנן לא הוי מהני תנאי ועמג"א סי' קנ"א סקט"ו ונת"ח וא"א שם בזה. אך דבאמת דברי התוס' צ"ע ולא קיימא לן כוותייהו שהרי גם בתפלין של ראש מהני תנאי לשנותן לש"י כמש"ל סי' מ"ב ס"ב וע"ש במג"א סוסק"ו מהא דסי' קנ"ד ס"ח ומקורו מהירושלמי דגם בארון ושאר תשמישי ס"ת מהני בי' תנאי אף דהוי מדאורייתא כמ"ש במש"ז רסי' קנ"א וטעם הדבר נראה עפמ"ש רש"י במעילה (י"ג ע"א) בהא דולד המעושרת לא יניק מן המעושרת וכן ולד המוקדשין ואחרים מתנדבים כן שמתנין כן מקודם ע"מ כן אני מכניס נקבה זו לדיר וכן בהקדש שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה ולדה בהיתר ושמעתי דלהכי מהני ביה תנאה הואיל ויכולים לעכב שלא תכניס זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני ביה תנאה והוי כנדבה וכו' ע"ש וכן ה"נ בכל תשמישי קדושה וא"ל דשא"ה דכיון דחלב המוקדשין לא נהנין ולא מועלין הוי רק מדרבנן ולכן מהני ביה תנאה דז"א דהא מבואר בתוס' מעילה שם וגם בש"ס שם (דף י"ג ע"א) ובתוס' יומא (נ"ט ע"ב) ובאס"ז לב"מ (נ"ד סוע"ב) בשם הרא"ש דהוי מה"ת וע' תוס' בכורות (כ"ה ע"ב) ג"כ בזה:
4
ה׳אך דיש לתמוה בדברי רש"י מהא דמבואר בירושלמי פ"ג דשקלים ה"א המשהה טבלו במעשר בהמה עובר בבל תאחר וע"ש בק"ע א"כ הלא אין בידו להשהות וצ"ל דאף דאסור מ"מ מקרי בידו כמ"ש כה"ג בתוס' זבחים (צ"ה ע"א) ד"ה מכניסו פחות משלש דאפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשוב כנכנס כולו ע"ש והרי אסור לחתכו ובע"כ דמ"מ הוי בידו אבל בתוס' שם (ל"ד ע"ב) ד"ה כל שבידו וכו' אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ואני הבאתי ראיה מהש"ס שם (דף ע"ג ע"ב) השתא דאמור רבנן לא יקריב אי יקריב לא מרצה דב"ח נדחין וק' הא הוי בידו ובע"כ דמשום דאסור לכתחלה ל"ה בידו ודברי תוס' סוכה (ל"ג ע"א) ד"ה נקטם צ"ע ונראה כונת תוס' זבחים הנ"ל דכבר תמה בשו"ת ב"א חיו"ד סימן ס"א דהא הקורע מעיל דוקא דרך השחתה חייב ואמאי אינו קורע להכניסו לעזרה אבל לענ"ד לק"מ דכיון דאפשר בהכנסה פחות מגע"ג א"כ אם יקרענו הוי דרך השחתה וכמ"ש כה"ג בפסחים (כ"ו) ובפ"י שם דמה"ט באפשר ולא מכוון הוי כמכוון לאיסור וא"כ א"ש ד' התוס' דשפיר אמרי' דביאה במקצת ל"ש ביאה בזה כיון דיכול לחתכו מאי אמרת הרי אסור לקרוע ז"א דהא אי נימא כן ויהיה אסור להכניסו בפחות מגע"ג א"כ שוב יהיה באמת מותר לקרעו דל"ה דרך השחתה כיון דא"א בע"א והוי תרתי דסתרי ולכן שפיר אמרי' דמותר להכניס פחות מגע"ג ושוב אסור לקרעו ודו"ק בזה אבל בד' רש"י דמעילה צ"ע וצ"ל דס"ל כמ"ש הפ"מ שם בפי' ד' הירושלמי דאדרבא הירושלמי פריך בלשון בתמי' דליכא בזה ב"ת כל זמן שלא הפריש המעשרות וע' תוס' ר"ה (דף ד' סוע"א) אי דאחרים התנדבו קודם שהגיעו זמני פרקי לידה דליכא ב"ת לכ"ע ועכ"פ בשאר עניני קדושה שיוכל לעשותו מדבר אחר ודאי דמהני תנאי וכמ"ש:
5
ו׳ב' אך דמ"מ יש להוכיח לשי' כמ"פ דהוי מדאורייתא דהנה בהא דבשל כרכים דל"מ מכירה כתבו התוס' לחד פי' דכיון דגם אחרים נתנו לבנינו א"י למכרו ובר"ן ורא"ש הביאו בשם ירושלמי אני אומר א' בסוף העולם קנה בה ולשי' י"מ שהביא הר"ן והמרדכי בשם ראבי' והנ"א בשם א"ז אין הפירוש שנעשה ע"ד כל העולם אלא דשמא אחד מסוף העולם נתן חלק לזה ולכן אם ידוע שנתנוהו בני כרך רק משלהם יכולים למכרו ע"ש. ולכאורה קשה לשי' הר"ן דהוי רק קדושה דרבנן א"כ אמאי ניחוש מספיקא הרי סד"ר להקל וכמ"ש בשו"ת פ"י ח"ב סוסי' צ"ט להדיא דאי הוי רק מדרבנן גם ספק פלוגת' בזה להקל ע"ש וצ"ל דכיון דמקודם הי' עלי' קדושת ביהכ"נ ואתחזיק איסורא ואנו באים עתה להפקיע קדושתו ממנו ולכן מספק מוקמינן ליה בחזקתו והנה לכאורה קשה בהא דשמא אחד בסוף העולם נתן לבנין ופשטות הלשון משמע דגם אם אין חשש שמא נתנו רבים רק א' אפ"ה דינא הכי והרי בתוס' מעילה (כ"א ע"ב) הקשו בהא דפרוטה של הקדש שנפל לכיס דמעל דליבטל הך פרוטה ברובא ותי' דמטבע חשוב ולא בטיל ושו"ר בשו"ת אמרי אש או"ח סי' ח' שהעיר קצת בזה שיתבטל האיסור ברוב ותי' דכיון שנשתתפו להבנין א"ב דין חלוקה שיוכל לחלק בלא דעתו ע"ש וצ"ע] ובש"ש ש"ו פ"ד תי' דממונא לא בטל וגם בשו"ת ספר יהושע סי' כ' העיר בזה אבל כבר דחו ד"ז בשו"ת עט"ח בחי' סוף סוכה לחולין קל"ד ובשו"ת ארי' דב"ע חאו"ח סי' ו' דנהי דהממון לא בטיל וצריך לשלם לחבירו מ"מ האיסור שבו בטל ע"ש היטב ונודע דלדידן הא דדבר חשוב לא בטל הוי רק מדרבנן וע' בפלתי סימן ק' מ"ש בד' תוס' הנ"ל ולכאורה לפ"ז ק' גם הכא בביהכ"נ של כרכים גם אם נתן א' מסוף העולם חלק יתבטל ברוב של בני הכרך עצמו שיוצא לחולין ואף דנימא דהוי דבר חשוב הרי עכ"פ מדאורייתא בטל וכן אי נימא דהנאת בית דמי לטומאת משא דלא בטל כדאי' בבכורות (כ"ג) וכה"ג כ' המל"מ פ"א ממטמאי מו"מ לענין רוק יבמה וביטול כלאים בבגד ע"ש הרי מבואר בתוס' בכורות שם דטומאת משא אינו אלא מדרבנן והנה ברמב"ם פ"י דמקוואות ומל"מ שם מבואר דגם היכא דאתחזיק איסורא מ"מ בתרי דרבנן ספיקו להקל והובא גם בחוו"ד דיני ס"ס סק"כ ובתשו' רע"א סי' ס' באמצע התשו' מבואר דגם הרשב"א מודה בזה ע"ש וא"כ לפ"ז קשה לשי' הר"ן דקדושת ביהכ"נ דרבנן אמאי ניחוש שמא א' מסוף העולם נתן בה הרי הוי תרי דרבנן דהא מה"ת בטל ברוב ולכ"ע סד"ר להקל ודוחק לומר דחיישינן שמא זה האחד נתן כמו כל בני העיר דזהו ספק שאינו מצוי כלל ובע"כ דהפוסקים הנ"ל סברי דקדושת ביהכ"נ דאורייתא ולכן הוי רק חד דרבנן ולכן גם בסד"ר דאתחזיק איסורא להחמיר (וע' מהרי"ט ח"א סי' ה' ושו"ת ב"א סי' ע' באמצע התשו' ומל"מ פ"ז ממעילה בענין הביטול ברוב וע' סוטה (מ"ג ע"ב) בכרם של ב' שותפין וכו' הכא כל חד וחד לא קרינן ביה כרמו] ויש לי לדון לפמ"ש בשיו"ק על הירושלמי פ"ו דנזיר ה"א להוכיח מלשון הירושלמי שם דטומאת משא הוי דבר תורה ושכ"ה גם דעת הרמב"ם ע"ש א"כ י"ל דהירושלמי לשי' שפיר פסק דיש לחוש שמא אחד מסוף העולם נתן בה וגם י"ל דהפוסקים הנ"ל ס"ל כן ולכן אף דקדושת ביהכ"נ דרבנן מ"מ הוי רק חד דרבנן ג' עוד יש לי לדון בזה שהרי כל ההכרח של הר"ן הוא מכח קו' הרמב"ן שהקשה הא קדה"ג אין לו פדיון ומה"ט הוצרך לומר דהוי רק קדושה דרבנן והנה בירושלמי רפ"ג דקידושין ר"א בשם ר"י ה"ז עולה ל' יום כל שלשים ה"ז עולה לאחר ל' יום יצאה לחולין מאליו [ובר"ן דקידושין שם ביאר משום דסובר קדה"ג פקעה בכדי דלא כמסקנת הש"ס דילן בנדרים ע"ש וכ"ה בר"ן נדרים] הרי את מקודשת לי כל ל' יום ה"ז מקודשת לעולם ומה בין אשה להקדש הקדש יוצא בלא פדיון בשדה מקנה וכו' ע"ש ובזה ביארתי ד' הירושלמי ר"פ המדיר בהא דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה ד"ת ומבואר דחוב של תורה מפקיע מידי קונם ותמהו הפוסקים דהא קונמות מפקיעין משיעבוד והר"ן תי' דאפשר דהירושלמי חולק ע"ז ולפמ"ש הדברים נכונים בטעמן דהא בתוס' גיטין (מ' ע"ב) ד"ה הקדש ביארו טעמא דרבא הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד ופירש"י דדוקא קדה"ג מפקיע ולא קד"ד והקשה ר"ת דאי חשוב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קד"ד תפקיע ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדה"ג נמי לא יפקיע דמה ביתו ברשותו בעינן ותי' ר"י דרבא לטעמי' דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשוב ברשותו ודוקא קדה"ג שאין לו פדיון מפקיע דכיון דחל שעה א' תו לא פקע אבל קד"ד דיש לו פדיון אינה ראוי' לפקוע ע"ש וא"כ הירושלמי לשי' דס"ל דקה"ג פקע בכדי שוב גם הקדש וקונם אינם מפקיעין משיעבוד וזה נכון וא"כ הירושלמי לשי' יוכל לסבור דקדושת ביהכ"נ מה"ת ולק"מ קו' הרמב"ן וא"כ הוי סד"א ומשא"כ לדידן צ"ל דהוי רק מדרבנן:
6
ז׳ד' עוד עלה בלבי להביא ראיה דכבר נודע דעת הראב"ד ורשב"א שהובאו בחו"מ סימן של"ד דשכירות ממכר הוא לכל מילי ולא באונאה דוקא וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל א' סי' ו' וכ"ה בתשובת רדב"ז ח"ה סימן שני אלפים קי"ט דאפי' לענין טבילת כלים צריך לטבול ולברך ודלא כהש"ע יו"ד סי' ק"כ ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ אמאי אסור לאוגורה במגלה (כ"ו ב') משום דבקדושתיה קאי הרי לזמן השכירות פקע קדושתיה וכיון דפקעה פקעה וכדאי' כה"ג בגיטין (פ"ד ע"א) והן אמת דאנן קיי"ל דשכירות לא קניא לחומרא כמ"ש המג"א סי' רמ"ו סק"ח וע' במל"מ פי"ד מטומאת צרעת בשם הק"ס דאם ישראל שכר בית מעכו"ם ויש בו נגעים לא יראו בתחלה ואם אחוזת ישראל מושכרת לעכו"ם אחוזתכם קרינן בה ע"ש והרי הש"ס יליף דין ביהכ"נ מדין נגעים א"כ י"ל דמה"ט שכירות לא קניא בזה ואולם הנה בשו"ת ב"ח סי' י"ג העלה דלכ"ע שכירות קני מדרבנן ולא נחלקו אלא אי מדאורייתא קני וע' בש"ך חו"מ סי' שי"ג שהשיג שם ע"ד הב"ח אבל בתשובת ב"ח ביאר הדברים לנכון ואנכי הבאתי ראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דפסחים שהקשה ע"ד הגאונים שפסקו דהמפקיד חמץ אצל חבירו וקיבל נפקד אחריות דאין המפקיד עובר מפני שאינו ברשותו דהא מ"מ עיקר הממון של בעלים והנפקד השאיל לו מקום בביתו לשמירת ממונו וקרינן ביה ביתו ובתשו' שאגת אריה סי' פ"ג תמה דהא קיי"ל דשכירות לא קניא ונראה דס"ל כשי' ב"ח הנ"ל דמדרבנן שכירות קונה ונודע דברי הלח"מ פ"ג דמכירה ותשו' נטע שעשועים סימן ל' דהיכא דהקנין דרבנן חל קודם שהגיע זמן האיסור מהני גם לשל תורה ודינו כקנין דאורייתא ע"ש ולכן שפיר עובר המפקיד מה"ת בב"י:
7
ח׳ובזה אמרתי דבר נכון ליישב ד' הלבוש סי' ת"מ שפסק דהמפקיד אצל ישראל וקיבל נפקד אחריות אם המפקיד ישראל דחייב מפקיד לבערו אין הנפקד עובר אבל אם המפקיד עכו"ם הנפקד חייב לבערו ותמהו הע"ש והא"ר מש"ס דפסחים (ה') דפריך אהא דיכול יטמין ויקבל פקדונות מעכו"ם ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ומשני הא דקיבל אחריות הא דלא קיבל ולשי' הלבוש הו"ל לשנויי דתרווייהו בדקיבל אחריות הא במפקיד ישראל והא במפקיד עכו"ם וגם בצל"ח תמה על גוף סברת הלבוש דכיון דע"י שקיבל נפקד אחריות עובר משום דגול"מ כממון דמי בחמץ א"כ גם אם המפקיד ישראל ועובר מ"מ גם הנפקד יעבור דהויין כשותפים ע"ש ולפמ"ש י"ל דהלבוש ס"ל כהרא"ש הנ"ל דנקנה הרשות למפקיד בקנין שכירות דרבנן קודם ז"א וממילא איננו ברשות נפקד כלל אבל התינח במפקיד ישראל אבל במפקיד עכו"ם הרי מבואר בש"ס דב"ק (צ"ו) דתקנתא לעכו"ם לא עבדי ובקצה"ח סימן ס"ו סקל"ב העלה דמה"ט ל"מ קנין מכירת שטרות בעכו"ם ע"ש וא"כ שכירות דקני מדרבנן ל"מ בעכו"ם כלל וממילא עובר הנפקד כיון דהוי ברשותו וא"כ התינח השתא דתקנו רבנן דשכירות קונה אבל הש"ס דקאי ליישב קראי של תורה ובזמן התורה דלא קנה שכירות כלל שוב אין חילוק בין מפקיד ישראל לעכו"ם ולכן הוצרך הש"ס לתרץ הא דקיבל אחריות הא דלא קיבל ומיושב קושית הא"ר ודו"ק כי נחמד הוא בס"ד:
8
ט׳ה' הנה עשיתי סמוכין לשי' הב"ח ומעתה לפ"ז הדק"ל אמאי אסור לאוגורה הרי עכ"פ מדרבנן הוי קנין גמור לזמן ופקעה קדושתה אך די"ל דכיון דבשעת חלות השכירות יש תיכף נ"מ לשל תורה שוב ל"מ קנין דרבנן להפקיע קדושה של תורה וא"כ התינח אי קדושת ביהכ"נ דאורייתא אבל אם כל הקדושה רק מדרבנן א"כ הדק"ל אמאי אסור לאוגורה. ובע"כ דהוי מה"ת ולשי' הר"ן וש"פ דס"ל דקדושתה דרבנן צ"ל דשכירות לא קניא רק לענין אונאה וגם מדרבנן אינו קונה בשאר דברים וע' בישוע"י או"ח סי' רמ"ו סק"ב דטעמא דשכירות ל"ק הוא משום דהוי רק קנין לזמן והוי ק"פ ולא כקה"ג דמי:
9
י׳ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי תוס' מגלה (כ"ו ע"ב) בהא דאוגורה ומשכונה אסור והקשו דהא ר"מ לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל על תנאי שרי ומאי שנא וכו' וברשב"א הביא בשם תוס' אחרים שתי' דר"מ באמת יסבור דגם אוגורה שרי ותמה הרשב"א דהא גם רבנן במתני' שהתירו למכור ממכר עולם אבל עכ"פ מודו דבתנאי ודאי דשרי א"כ הדק"ל אמאי אוגורה אסור ונראה דהא לכאורה אין הבנה לקושי' תוס' דבשלמא במכר בתנאי להחזיר הוי קנין הגוף לשעה כמ"ש בחו"מ סי' רי"ב ס"ד דהלוקח בונה וסותר כחפצו וכבר כתב בקצה"ח סי' רמ"א להוכיח דבממון מהני קה"ג לזמן וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ה בשם הר"א ודוקא באישות ל"מ בכה"ג כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט ע"ש וע' במח"א הל' זכי' סי' י"ח בזה וא"כ במכירה בתנאי הרי פקעה הקדושה לזמן וכיון דפסקה פסקה אלא דמ"מ שרי למכור בכה"ג דוקא משום דכשיחזירנו יחזור ויקדישנה כרצונו או דנימא דבזה לא אמרי' כיון דפסקה פסקה כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט וע' באב"מ סי' כ"ח סקנ"ג אבל בשכירות דהוי רק ק"פ ולאו כקה"ג דמי ולא פקעה קדושתו כלל אפי' לשעה א' לכן ס"ל דאסור ואולם כבר נודע מש"ס דגיטין (מ"ח ע"א) דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בדין לוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה דלר"מ איצטריך קרא דהוה כשדה אחוזה משום דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ולר"י ור"ש לא איצטריך קרא דק"פ לאו כקה"ג דמי ורבא מסיק דקרא ומתניתא מסייעי לר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי ואף דהתוס' שם הכריחו דרבא פסק כר"י מכח קושיתם אבל כבר כ' הפ"י ושאר מחברים ליישב קו' התוס' וד' רמב"ם בכמה אנפין וגם אני כתבתי בחידושי ליישב בכמה דרכים נכונים בס"ד] וא"כ שפיר הקשו התוס' אליבא דר"מ לשיטתו דלדידי' שכירות ומכירה לזמן בתנאי שוים:
10
י״אולזה תי' דר"מ לא ס"ל הך דינא דרבא וא"כ מיושב קו' הרשב"א הנ"ל שהקשה לרבנן מאי איכא למימר ולפמ"ש הרי לדידן דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי בלא"ה לק"מ דשאני שכירות ממכירה בתנאי וכמ"ש וא"ש ודו"ק [ואולם אם כי הדברים נכונים לפלפולא יש לפקפק בזה עפ"ד תוס' ב"ב (דף נ') לחד תי' שם דגם למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ ודאי קה"ג אלים טפי וא"כ לא פקע הקדושה אבל י"ל דבביהכ"נ ליכא קה"ג כלל ועת לקצר. גם י"ל ולדון בזה ע"פ דברי הח"ד סימן קע"ד המובא לקמן אבל יען שאין נ"מ לדינא אקצר]. והנה בראש יוסף למגלה העיר במ"ש הרמב"ן בתחלה דקדושת ביהכ"נ הוי קה"ג והרי בהקדש הזמנה מלתא ואנן קיי"ל בכל מקום דהזמנה לאו מלתא ע"ש וטפי הו"ל להקשות דגבי ביהכ"נ גופי' מבואר במגלה (כ"ו ע"ב) דהזמנה לאו מלתא וביותר מבואר בירושלמי ורא"ש וב"י אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש אבל באמת לק"מ דהא גם בכלי שרת מבואר בירושלמי שם ובפרק ג' דיומא דהזמנה לאו מלתא וקדושים ומתקדשים כאחת ובמלחמות פ"א דסוכה מבואר טעמא משום דא"צ עשיי' לשמה לכן ההזמנה אינה מקדשת ודוקא היכא דבעי הזמנה לשמה הוי הזמנה לגוף הקדושה מלתא וז"פ:
11
י״בו' והנה מה שהקשה הרמב"ן דאי קה"ג הא אין לו פדיון כבר העיר בתשו' ח"ס חא"ח סי' ל"ח מד' בעה"מ ומלחמות פ"ד דע"ז בענין זה ולשי' הרמב"ן מזבח ועזרה דמי לכלי שרת דיש מועל אחר מועל אבל לענ"ד נראה דלפי מ"ש התוס' במגלה (כ"ח ע"ב) בטעמא דבכנ"ס של בבל ע"ת עשויות משום דלעת הגואל תיפקע קדושתן ועמג"א סי' קנ"א סקט"ו ודנת"ח דחה דבריו והעלה דדוקא הקרקע עתיד ליקבע בא"י ולא הבנין ולשי' המרדכי שהובא בב"י סי' קנ"ג גם בעודם בבנינם ע"ת הן עשויות וכ"ה בא"ז הל' ביהכ"נ א"כ מעיקרא לא חלה עליהן אלא קד"ד ולאו קה"ג ואי משום הקרקע הרי הקרקע ודאי לא דמי לכ"ש ויש לו פדיון:
12
י״גועוד יש לי לדון לפמ"ש הפוסקים דת"ח מותרים לאכול ולשתות בביהכ"נ ובירושלמי פ"ג דמגלה דאפי' רק מלוכלך באורייתא שרי ואף דהמג"א כ' דלישן אסור הנה אני מצאתי בירושלמי פרק ג' דביכורים ה"ב דפריך וילינו בביהכ"נ ומשני מפני אהל טומאה ומבואר דהאורחים היו מותרים ללון ולישן בבית הכנסת ואף די"ל משום שהיו הולכים בדרך מצוה בהולכת ביכורים מ"מ עכ"פ מוכח דבכה"ג שרי וגם בא"ז הל' ע"ש סוסי' כ"ג ובספר המנהיג הל' שבת מבואר דסעודת שבת שרי לאכול בביהכ"נ וע"ע בא"ז הל' ביהכ"נ וגם מצאתי בשיבולי לקט שהובא בב"י או"ח סוף סי' ש"ע בשם הגאונים שכתב דביהכ"נ שא"ב דיורים אע"ג דאכלי ושתי בני מתא בגוי' א"נ אכסנאים מ"מ הוי הפקר לכל ישראל וא"צ לעכב והר"י פי' דאם שבתו שם ואוכלים וישנים שם צריכים לערב ופי' הב"י דהיינו כששבתו שלשים יום ע"ש ומבואר דאכסנאים רשאים לאכול ולישן וברי"ף הלק"ט מבואר דביהכ"נ של כפרים דיירי בה אורחים וכ"ה בריטב"א יומא י"א ע"ש והנה בתוי"ש יומא ס"ט בהא דפושטין ומניחין תחת ראשיהם ש"מ בגכ"ה ניתנו ליהנות בהן וכו' ותיפוק ליה משום כלאים וכו' והקשו מ"ש דאיסור כלאים פשיטא ליה דאיכא וגבי מעילה מספק"ל אי ניתנו ליהנות או לא וטעמא דלב ב"ד מתנה עליהם ל"ש הכא לומר שיהיו קדושים לחצאין ותי' דלאו קדשי ד' נינהו לענין מעילה ע"ש וא"כ הכא נמי גבי ביהכ"נ אם אית' דאיכא ביה קה"ג דאורייתא אמאי שרי לת"ח ואורחים לצורך ואי נימא דהוקדש רק לשאר אנשים א"כ הרי מבואר בריטב"א לנדרים כ"ט דלא אתמר האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום א' דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסרי' אכ"ע לבר מגבוה הלכך כיון דחייל כולי האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה וא"ל היום את אשתי לההוא יומא מיהת שויה כהקדש אכ"ע ואסורה לכל בר מדידי' הלכך כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקעי בכדי וכו' אבל באוסר אותו על מקצת ב"א ולשאר ב"א אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכו' ולא חייל איסורא כולי האי כי מטי זימניה פקע בכדי ואפי' באוסר דבר שלו על אחרים כל העולם כיון דלא אסריה לנפשיה ואשתאר תו"ז איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידי' שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי וכן במקדש דאשתרי לגבוה תו"ז ואפ"ה לא פקע בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגביה כלל וזהו ענין ההקדש שיהיה להשם ואלו היה אוסרו להשם לאו הקדש הוא כלל הלכך לכל מי שהוא ראוי ואפשר ליאסר כבר נאסר לגמרי וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה להמקדש ולאסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות שתהא אסורה למקדש ואלו בא לאוסרה אפי' לעצמו לאו א"א היא כלל הלכך לאנשי דעלמא שהוא בא לאסור כבר חל האיסור היום לגמרי ומשום הכי לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר היה לאסרו אף על עצמו והוה חייל ותפיס איסורו שפיר וכיון דשייר באיסורו דלא אסריה אנפשיה ל"ה לגמרי חד"א ולהכי פקע בכדי עכתו"ד הנחמדים ואם כן לפ"ז גבי קדושת ביהכ"נ דשרי לת"ח וגם לאורחים ובפרט גבי ביהמ"ד דלכ"ע שרי לישן דמיקרי ביתא דרבנן כמ"ש הר"ן א"כ מעיקרא לא הוקדש לכל שפיר י"ל דפקע קדושתו בכדי או דאינו הקדש גמור כלל אלא משום ביזוי מצוה כמ"ש הרמב"ן או דחומרא דאחמרי רבנן הוא וכמ"ש הר"ן ז"ל אבל גוף סברת הריטב"א הנ"ל צע"ג מש"ס דגיטין (דף פ"ג ע"ב) נענה ריה"ג ואמר היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה האסור אסור לכל והמותר מותר לכל ולא והרי תרומה וקדשים וכו' באיסור אשה קאמרינן והרי עריות באישות קאמרינן והרי אשת איש היינו פירכא וכו' ולשי' ריטב"א מה פריך מתרומה וקדשים ובפרט מאשת איש הרי התם הוי בכלל איסור לכל שהרי כל איסורו משום דראוי לגביה וראוי' לבעלה דאל"כ אינו הקדש ואינה א"א כלל משא"כ היכא דאפשר לאסרה ולהתירה לכל ואינו מתירה לכל זה מקרי אסורה לזה ומותרת לזה [וטפי הו"ל להקשות מעיקרא הרי קדושת ביהכ"נ דאסורה לכל ומותרת לת"ח ואורחים וכמש"ל אך אי נימא דקדושת ביהכ"נ דרבנן לא הו"מ להקשות מינה) ועכ"פ סברת הריטב"א צע"ג מש"ס הנ"ל:
13
י״דז אך בעיקר קו' הרמב"ן יש לי לדון לפמ"ש התוס' במעילה (י"ט ע"ב) בד"ה מ"ט דת"ק וכו' דבין לרבנן ובין לר"נ כ"ש נפדין דאף דאין מועל אחר מועל היינו משום ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש אבל מ"מ יש לו פדיון מדאורייתא ע"ש ומבואר דס"ל דהא דאין להם פדיון הוא רק מדרבנן מגזירה וכמ"ש רש"י במנחות (ק"א ע"א) ד"ה משום דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורים פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה ע"ש וזהו ג"כ דעת רש"י והר"ן בפ"ד דע"ז בהא דכלים דאהז דדייק הא אאדשא"ש ופי' דהקושיא אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט ובהגהת מח"א תמה דהא כ"ש אין להם פדיון ובשעה"מ פ"ו מאיסורי מזבח ה"ד ביאר דכיון דאסור רק משום גזירה א"כ הכא דלא חיי לגבוה ל"ש הך גזירה ע"ש באורך וא"כ גם התוספתא דאבני העזרות ומזבח אין להם פדיון היינו רק מדרבנן וא"כ לפ"ז לשי' רש"י ותוס' ור"ן הנ"ל גם אי נימא דקדושת ביהכ"נ דאורייתא מהני לי' פדיון מה"ת גם י"ל דכל הגזירה הנ"ל ל"ש בזה כיון דאין מוכרין אא"כ יש להם ביהכ"נ אחר אלא דתיקשי קו' הרמב"ן אמאי שרי למישתי בי' שיכרא דמהראוי שיהיו הדמים נתפסין בקדושתן אבל גוף הביהכ"נ יוצא מקדושתו מן התורה מטעמא דכתיבנא:
14
ט״וח' ובהיותי בזה עלה בלבי להביא ראיה דגם דעת רש"י דקדושת ביהכ"נ דרבנן דהנה במגלה (כ"ז ע"א) וכן במותריהן אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסיא מותר ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא וכו' וברש"י בד"ה שמכרו והותירו א' מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת דמים קדושה מעולה והותירו מהן אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ס"ת וקנאוהו ונותר בידן מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה עכ"ל. וכבר תמה הישוע"י א"ח סי' קנ"ג סק"ג על שנותו את טעמו דלעיל נקט שמכרו א' מן הקדושות וכו' ובגבו מעות נקט לצורך ס"ת ונראה דהנה אי נימא דגבו מעות לצורך ביהכ"נ כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן ודאי דבדרבנן יש ברירה ואם הותירו שרי דהוברר הדבר דמעות הללו שלא לצורך ניתנו וכדאיתא במנחות (ס"ו ע"ב) מותר ג' סאין הללו מה היו עושין וכו' ופטור מן המעשרות ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות וכו' לפי שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן ורבנן פליגי בזה וקיימא לן כרבנן ונראה דטעמא משום דבדאורייתא אין ברירה ור"ע לטעמיה דס"ל גבי פרוטה של הקדש שנפלה לכיס דאם הוציא ראשונה מעל ומבואר בתוס' סוטה (י"ח ע"א) ד"ה חזר וחלקן וכו' משום דס"ל דיש ברירה גם בדאורייתא (אף שסיימו שם דלא נתברר במאי פליגי מ"מ כיון דלא נמצא סתירה ראוי לומר כדבריהם הראשונים ועתוס' מעילה (כ"א ע"ב) שכתבו להיפוך אבל בדף (כ"ב ע"א) חזרו וכתבו טעמא דברירה) ואם כן בקדושת ביהכ"נ דרבנן דיש ברירה ודאי דיש להקל וקשה מה פריך אביי מברייתא הרי י"ל דברייתא נקט התנו דבכה"ג גם בס"ת דהוי מה"ת כמ"ש במש"ז רסי' קנ"ג מ"מ שרי לשנות ולזה כתב רש"י דגם דברי רבא הם גם בס"ת דהא קאי אמתני' דקתני וכן למותריהן אכולהו בבי ועלה אמר רבא דבגבו והותירו מותר:
15
ט״זובהיותי בזה עלה בלבי לדון במ"ש הט"ז סק"ב להוכיח מדכתב רש"י דמותר להורידן וכו' משמע דוקא הורדה מקדושה ולא לדבר הרשות ודעת מג"א דגם לדבר רשות מותר ולכאורה היא נגד דברי רש"י הנ"ל אבל נראה לפמ"ש במש"ז רסי' הנ"ל דגם בס"ת דהוי מה"ת מ"מ הא דאין מורידין מחמורה לקלה זהו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (וע' בפ"י מגלה כ"ו דס"ל דהוי מה"ת אבל דעת הכ"מ פ"י מהל' ס"ת ה"ב שכ' דמשום קדושת ס"ת החמיר בבעיא דלא איפשטא ומוכח דהוי רק בעיא בדרבנן ע"ש ועיין בט"ז יו"ד סי' ע"ר סק"ג שמוכח גם כן דהוי מדרבנן וכן הוכיח בתשובת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רצ"ג] וא"כ י"ל דודאי לדידן דבדאורייתא אין ברירה אסור לשנות בס"ת לדבר הרשות כיון דקדושת ס"ת מה"ת ורק לענין להוריד מקדושה דזהו מדרבנן בזה שפיר יש להקל במה שהותירו דבדרבנן י"ב אבל גבי ביהכ"נ דכל קדושתו מדרבנן יש להקל גם לדבר הרשות:
16
י״זאך לפמש"ל בישוב ד' רש"י צ"ל להיפוך דס"ל לרש"י דגם להוריד מקדושה הוי ד"ת וכמ"ש הפ"י הנ"ל וע' רש"י שבת (כ"א ע"ב) ד"ה מעלין בקדש וכו' וז"ל מקרא ילפי' לה במנחות בפרק שתי הלחם (צ"ט ע"א) ומאי קמ"ל בזה אם הוא מקרא וביארתי במק"א דבא ליישב הא דזקן א' בצידן עשה כב"ש וכו' והא איכא לא תתגודדו א"ו דהוי מר"ת ובריטב"א יבמות (י"ד) מבואר דבשל תורה ל"ש איסור דלא תתגודדו וזה שכתב רש"י מקרא ילפינן לה ויש לפקפק בזה דהא נ"ח הוא רק מדרבנן:
17
י״חאך דיש לתמוה בהא דפריך אביי לרבא הרי בסנהדרין (מ"ח) סובר אביי דהזמנה מלתא ומפרש טעמא דמתני' דמותר המת ליורשיו משום דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס ע"ש א"כ איך פריך הכא לרבא כיון דהוא עצמו דייק הכי ממתני' הנ"ל [ואולי משום דרבא אמר דבריו אמתני' וסתם מתני' ר"מ ור"מ סובר התם דלא יגע בהן עד שיבא אליהו אך לפ"ז הו"ל למיפרך מהתם גם למסקנא וצ"ע ונראה לפמ"ש הב"י דבבאו מעות ליד גבאי הוי מעשה ולא הזמנה א"כ י"ל דאביי ס"ל דדוקא בהזמנה אף דהוא ס"ל דהזמנה מלתא מ"מ י"ל דלא חזי לא תפיס משא"כ במעשה גמור ואולם הנה הט"ז או"ח סי' תרע"ב העלה דגם במעשה מהני סברא זו וצ"ל משום דהתם בדרבנן יש להקל גם במעשה וכה"ג כתב הנימוק"י סו"פ חרש בשם הרשב"א דאם באיסור תורה אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ בדרבנן נחית דרגא להקל גם לספות בידים ובזה י"ל גם כן ד' רש"י הנ"ל שפי' דגבו והותירו בס"ת לפמש"ל בשם פמ"ג דבזה הוי מה"ת לכן פריך אביי שפיר אבל בדרבנן לק"מ דהא אביי גופי' ס"ל הך סברא ודייק לה ממתני' ובדרבנן מעשה והזמנה שווים וא"ש. [וע' תוס' יבמות (קי"ז ע"ב) ד"ה הא וכו' בסוה"ד במ"ש דאע"ג דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן נראה דחשוב בזאח"ז בדרבנן כמו בדאורייתא בב"א ובר"ן נדרים (י"ט ע"א) דאף דמחלק בין קדושה מאלי' לקדושה הבאה בידי אדם מ"מ פריך היכי עדיפא טומאה דרבנן אע"פ שבאה מאלי' מנזירות דאורייתא אע"פ שבאה בידי אדם ע"ש והוא כעין סברתינו הנ"ל]:
18
י״טט' ולכאורה עלה בלבי להוכיח דקדושת ביהכ"נ דאורייתא מהש"ס דיומא (י"ב ע"א) דלמסקנא בין ביהכ"נ דכפרים ובין דכרכים אינו מטמא בנגעים דלא מקרי אחוזתכם וכן פטורים ממזוזה אם אין בהם בית דירה ולשי' כמ"פ גם אם לא נתנו אחרים מ"מ אדעתא דכ"ע הקדישוה ואי קדושת ביהכ"נ רק מדרבנן איך מהני להקל בשל תורה וכמ"ש הר"ן בעצמו פ"ב דפסחים לענין דשיל"מ דאף דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן לא תקנו תקנתם אלא להחמיר ולא להקל וכ"ה ברש"י חולין (י"ג ע"א) בד"ה או דרבנן היא וחומרא בעלמא הוא דאמור רבנן ניהוו מעשה וכו' וגבי עולה דקולא היא לא אמרו וכו' ע"ש וגם אי נימא דלגבי מזוזה דהוי בשוא"ת יכולים חז"ל לעקור מ"מ לענין לטהר מנגעים דהוי בקו"ע ודאי דא"י לעקור מד"ת ובע"כ דקדושת ביהכ"נ דאורייתא ובזה עלה בלבי ליישב קו' התוס' מגלה (כ"ו ע"א) בהא דפריך אהא דאר"י דבכרכין א"י למכור מהא דתניא בבית ארץ אחוזתכם וכו' א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא ב"כ וב"מ מיטמאין אמאי הא דכרכין הוו ומשני אימא אר"י וכו' מקום מקודש בלבד ותמהו התוס' דהכא מוכח דאי לא מיזבנו לא מקרי אחוזתכם והא בפ"ק דיומא מחייב ר' מאיר ביהכ"נ במזוזה וגם מוקי ברייתא דביהכ"נ מטמא בנגעים כר"מ ואפי' בשל כרכים ומוכח דאע"ג דלא מיזבני הוי אחוזתכם והוא תימה רבתא דבזה ל"ש תי' הש"ס כלל:
19
כ׳ולפמ"ש י"ל דהא בסוכה (כ"ג ע"א) העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י א"ק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שא"ר לשבעה ל"ש סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה ע"ש ומבואר דלר"מ אזלינן בתר דאורייתא ולר"י אזלינן בתר דרבנן וא"כ א"ש דהמקשן הוי ס"ל דקדושת ביהכ"נ דרבנן ולכן מדברי ר"מ לק"מ דלשיטתו דאזיל בתר דאורייתא לכן מטמא בנגעים וחייב במזוזה דמדאורייתא מקרי אחוזתכם ומותר למכרו ולכן פריך רק מדברי ר"י (כמ"ש רש"י שם ומבואר יותר ברשב"א שמדברי ת"ק ליכא סיוע ולא קושיא) דלשיטתו דאזיל בתר דרבנן ומהני גם לשל תורה ולכן כיון דכרכים א"י למכור לא מקרי אחוזתכם אבל למסקנת הש"ס דס"ל דקדושת ביהכ"נ דאורייתא א"ש ודו"ק. אבל נראה דז"א דגם ר"י בסוכה שם רק להחמיר אמר כן ולא להקל וע' מהריט"א פ"ה דבכורות אות מ"ג בזה ויש לדון בזה עפ"ד הלח"מ פ"ג ממכירה שהבאתי לעיל אבל העיקר נראה דנהי דאין ביד חז"ל לעקור ד"ת בקו"ע מ"מ הרי טומאת נגעים בכהן תליא מלתא וכל זמן שאין הכהן מטמא הוא טהור וע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"א בדין טו"צ אבל בבתים לכ"ע הוי כן א"כ מהני שפיר תקנת חז"ל לעקור בשוא"ת שלא יאמר הכהן טמא וממילא הבית טהור גם מדאורייתא וע"ע כה"ג תוס' יומא כ"ט שאסרו חכמים לזרוק הדם וממילא נפסל הקרבן וכה"ג מבואר ברמב"ם פ"ו מק"פ ה"ז וז"ל והלא גזירה זו מדבריהם ופסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת וכו' מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול וכו' לפיכך העמידו דבריהם וכו' שלא לטבול וכו' ולא יבא לחיוב כלל ע"ש וע"ע כה"ג בשעה"מ פ"ו משבועות בשם מהריב"ל לענין שאו"ת וקו"ע ובח"ש כתובות (ג' ע"א) ג"כ כה"ג ע"ש וזה נכון מאוד. ובגוף הדבר שכתבו דמעות כטווי לארוג דמי כבר הביאו האחרונים מתוס' סנהדרין ב' תירוצים בזה ואני מצאתי בתה"ד סי' שי"ב שהובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ב סקל"ג שהביא בשם תוס' שאנץ שכתבו בפשי' דמעות הוי כארוג ממש ופסק כסברא זו וע"ש בתה"ד שהביא מהש"ס דב"מ זוזי דאינשי עבדי לי' ספסרותי' ומה שתמה המג"א דלא עדיף מבנין גופיה כבר הביא הא"ר בשם תשו' הרא"מ גופיה שהעיר בזה ותי' דהתם לא נתכוונו להקדישו עד שיתפללו בתוכו משא"כ בנתנו מעות ליד גבאי ע"ש. ואולם פלא בעיני שלא הביאו המחברים בזה מתשו' הרמב"ן סי' רע"ו שכ' בפשיטות דמעות שהתנדבו לצורך בנין ביהכ"נ משום הזמנה מלתא ליכא דכטווי לארוג דמי ע"ש וצ"ע שלא הזכיר כלל מהש"ס דמגלה דמשמע דרק מותר המעות שרי והמעיין בסוף התשו' שם ימצא דמיירי אחר שבאו ליד גבאי וע' תשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' רס"ט שכ' דמעות עדיף מטווי לאריג והמעיין שם ימצא שרמז בקצרה לחילוקו של הט"ז דמ"מ משום נדר איכא ע"ש היטב בכל התשו' וע' בט"ז יו"ד סי' רפ"ב סק"ח נראה שסותר בעצמו לדבריו בכאן וי"ל קצת וצ"ע וגם צ"ע דמהר"ם עצמו סותר א"ע למ"ש המרדכי פבה"ע בשמו דמעות כטווי לארוג דמי וצ"ע בכ"ז:
20
כ״אי' ובדין מעלין בקודש ולא מורידין שהבאתי ד' פמ"ג דהוי רק מדרבנן יש לי מקום עיון דהנה הרמב"ם פ"ד מתמורה ה"א פסק דהמשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בל"ת וכו' א' קדשי מזבח וא' קדשי בדק הבית והראב"ד תמה דבקדשי בדה"ב מה בין זה לזה ובכ"מ שם כ' דלהרמב"ם דוקא מחמורה לקלה אסור בקדשי בדה"ב אבל מקלה לחמורה מותר לשנות ובאמת שהדבר מוכרח מקרא מפורש דמחתות שעשו צפוי למזבח ויליף מינה במנחות (צ"ט) דמעלין בקדש ע"ש ולהראב"ד גם מחמורה לקלה שרי בקדשי בדה"ב וכבר תמה במעוה"ח שם דהא גם בביהכ"נ וס"ת דדמי לקדשי בדה"ב אפ"ה אין מורידין מחמורה לקלה והניח בצ"ע ולענ"ד נראה דכונת הראב"ד רק דאינו עובר בל"ת אבל מ"מ איסורא איכא מדאורייתא או מדרבנן וא"כ לשי' רמב"ם אי נימא דקדושת ביהכ"נ דאורייתא ודמי לקדבה"ב אסור להוריד משום ל"ת אלא דאין לוקין ונ"מ דלפ"ז גם בדיעבד ל"מ המכירה כלל דהא מה"ט אין לוקין משום דאין המעשה חל כמ"ש הכ"מ שם וע' בר"ן ר"פ בני העיר ובמש"ז סימן קנ"ג סק"ז ובא"א סק"ד נסתפק בזה וא"כ מוכח מד' רמב"ם הנ"ל דאם קדושת ביהכ"נ מה"ת ממילא הוי בכלל קדבה"ב דאסור להוריד מה"ת אך המש"ז שם הביאר אי' מבגכ"ג דלר"ד מותרין לכהן הדיוט וגם לת"ק דאסור היינו מקרא דוהניחם שם ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש הריטב"א קידושין נ"ד לחלוק ע"ד התוס' שם והעלה דבגכ"ה אינם בכלל כ"ש כלל ובמל"מ פ"ח מכלי המקדש הל' ה' תמה עליו מהא דבגדי כ"ג שבלו גונזין אותן ואמאי אין פודין אותם ובשעה"מ פ"ה ממעילה הי"ד תי' דשא"ה דגזירת הכתוב הוא דכתיב והניחם שם ע"ש וא"כ כיון דהוו רק קדושת דמים ומהני בהו פדיון אי לאו קרא דוהניחם שם א"כ אין ראי' מת"ק מדאיצטריך קרא להטעין גניזה דקרא קמ"ל דל"מ בהו פדיון וגם לשי' התוס' דבגכ"ה יש להם דין כ"ש הרי כבר הבאתי לעיל ד' תוס' מעילה דמה"ת יש להם פדיון ורק מדרבנן אל"פ א"כ קמ"ל קרא דל"מ בהו פדיון וגם בלא"ה הנה לפענ"ד אדרבא משם ראיה להיפוך שהרי ביומא (י"ב ע"ב) תנינא על בשרו מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמת דשן דברי ר"י ר"ד אומר להביא בגדי כ"ג ביו"כ שכשרין לכהן הדיוט רבי אומר ב' תשובות בדבר חדא דאבנטו של כהן גדול ביו"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ועוד בגדים שנשתמשה בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין ואזדא ר"ד לטעמיה דתניא והניחם שם מלמד שטעונים גניזה ר"ד אומר שלא ישתמש בהן יוה"כ אחר ע"ש ומבואר דרבי פליג על ר"ד באמת מטעמא דמעלין בקדש וכו' או דס"ל דהוי רק מדרבנן או דס"ל דקרא דילבש אתי לרבויי להיתרא בזה אבל בעלמא מודה דמעלין בקדש ולא מורידין מדאורייתא והא דאצטריך לת"ק קרא דוהניחם לאשמעינן דלא נדריש מקרא דילבש להתיר וכמ"ש רש"י ביומא שם ד"ה ר' דוסא וכו' שלא תאמר והניחם וכו' ע"ש וה"נ בזה הוי להיפוך ועוד די"ל דקרא קמ"ל דטעונים גניזה דוקא שלא יבואו לידי תקלה גם י"ל לפמ"ש מהרש"א בקידושין נ"ד ליישב הא דבדבר שנעשה מצותו אין מועלין ובג"כ שבלו מועלין דילפי' מכ"ג דכתיב והניחם א"כ צריך קרא להכי דלא תימא דמשום דכבר נעשה מצותו אין מועלין ודברי פמ"ג צע"ג לענ"ד:
21
כ״בי"א ומעתה אחרי שביארנו דברי הפוסקים בענין זה אשובה לעיקר הדין והנה בודאי בנ"ד הוי הורדה דגם מביהכ"נ של אנשים לשל נשים הוי הורדה ואף שגדולי הדור שלפנינו נחלקו בזה בתשובותיהם וע' חכ"א הל' עכו"ם כלל פ"ו דין ט"ו בזה הנה אני מצאתי בשו"ת מהר"ם מלובלין סוסי' נ"ט שכ' וז"ל אלא שאעפ"כ לרווחא דמלתא אני אומר שכשימכרו מקום ב"ה ליחידים שיבנו עליו בתים וחלקו אותן באופן שאותו מקום שעמד עליו ב"ה דאנשים שהוא עיקר הקדושה ישאר פנוי מבלי בנין וכו' עכ"ל הרי דס"ל בפשיטות דעיקר הקדושה הוא מקום ביהכ"נ של אנשים ולא של נשים וא"כ הוי הורדה וע"ע בשו"ת דברי חיים ח"ב א"ח סי' י"ד שפסק ג"כ כן ובפרט דמביהמ"ד לביהכ"נ הרי בכל גווני אסור להוריד וכבר נתבאר דלשי' רמב"ן דהוי רק משום ביזוי מצוה ג"כ אין להקל דהוא ס"ל בע"כ דגם במצוה אין מורידין ועוד נראה דודאי העיקר דאית בהו משום קדושה מדרבנן עכ"פ שהרי הבאתי לעיל מהת"כ דדריש מקדשיכם לרבות בית הכנסת וכ"ה במשנה ועוד דהא ביומא (י"ב) ומגלה (כ"ו) פריך מברייתא דאחוזתכם מטמא בנגעים וכו' אר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא ב"כ וב"מ מיטמאין אמאי הא דכרכין הוו אימא אר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ופירש רש"י אף בתי כנסיות משמע ע"ש הרי דקרי להו מקודש (ובמגלה (כ"ז) מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא וכו' אך שם י"ל דרבנן פליגי עליה בזה] ושם (כ"ט ע"א) ואהי להם למקדש מעט אמר ר"י אלו ב"כ וב"מ שבבבל ובשאלתות (פ' עקב) דפטורי ממזוזה דהוו כמקדש ומבואר בכל המקומות הנ"ל דיש בהם גם קדושה:
22
כ״גוכה"ג כתב בא"ז הל' ביהכ"נ סי' שפ"ו דארון הוי תשמישי קדושה שהרי בפ"ב דשבת קרי ליה ארון הקודש כדתניא רשב"א אומר בעון ב' דברים וכו' ולארון הקודש ארנא וש"מ תשמישי קדושה הוא ע"ש ומכ"ש בזה שהלשון שנוי ומשולש כמ"פ בש"ס וכן מצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' רס"ט שכ' בפשי' דביהכ"נ לא חשיב תשמישי מצוה אלא איהו גופיה מקדש מעט הוא ע"ש עוד בזה:
23
כ״די"ב ומ"ש רו"מ דכיון שאין לומדים שם מותר והביא מהפמ"ג ופ"י מגלה דתשמישי קדושה אפי' לאחר שבלו בקדושתייהו קיימי וראיה מס"ת שבלה דאין עושין ממנו מזוזה תמהני שלא הביא דברי הט"ז סימן קנ"ד סק"ז דס"ל להיפוך דהיכא דלא חזי לקדושתו הראשונה מותר להורידו ובבכ"ש למגלה חולק עליו אבל כבר האריכו האחרונים ליישב ד' הט"ז וע' בשו"ת תוע"ר חא"ח סי' ג' ושו"ת גא"י חא"ח סי' כ"ח שתירצו דברי הט"ז ודחו כל ראיות התב"ש ובתשובת גא"י סוסי' הנ"ל העיר מהא דסתו"מ שבלו שהביא הפמ"ג סוסי' מ"ב ונדחק די"ל דמיירי שהיה להסופר עוד פרשיות שהיו נכתבין תחלה קודם תפלין הללו דיכול לצרפן לאלו וסיים בעצמו שהוא דחוק ועיין שו"מ מ"ד ח"ב סי' נ"א מ"ש בזה:
24
כ״האבל גם בלא"ה אין לו דמיון לנ"ד שהרי כאן הבית שבעליי' ראוי ללמוד בו אלא שבעוה"ר אין דורש ואין מבקש וא"כ י"ל דלכ"ע שייך בו איסור הורדה. אבל רו"מ רמז לדברי המבי"ט שהביא המג"א סקי"ב דאם אין מתפללים בו גם בשל כרכים מותר למכור וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד אבל חזר ודחה דהמעיין שם ימצא דמיירי שכבר השכירו אותה לדירה וממילא נפקע קדושתו ואני עיינתי שם והגם דמיירי כן כמ"ש בהצעת השאלה אבל בתשובתו לא הזכיר מזה כלל רק כתב דכיון שאינם מתפללים בו אפי' שהוא ביהכ"נ של כרכים יש להם רשות לזט"ה למכור לפחות חצי אמה זו ויעשו בזה הטוב והישר עכ"ל ומבואר כמ"ש המג"א בשמו ועוד דהא השכירות אינו מועיל כלל להפקיע הקדושה דמה"ט אוגורה ומשכונה אסור משום דבקדושתי' קאי כמבואר בש"ס וטוש"ע וטעמו של המבי"ט נראה דהוא כעין מ"ש בתשובת מהרמ"ל סימן נ"ט שהובא במג"א סקל"ז דודאי ניחא לכ"ע למכרה וזכות הוא להם וזכין לאדם שלב"פ וגם בתשו' מ"ב סי' ל"ג כ' כה"ג לענין סתירת ביהכ"נ מפני תיוהא או קטנה ובונין ב"ה חדש יותר טוב במקומה דודאי כ"ע ניחא להו בכך וזכין שלב"פ והביא ראיה מבנין הורדוס דביהמ"ק ודאי דאדעתא דכ"ע נתקדש ועדיף מב"ה של כרכים ואפ"ה אסבי בבא בן בוטא עצה לסתור ע"מ לבנות והרי דלמא יש א' בסוף העולם דלא ניחא ליה בכך ובתי' ב' שם מסיק דבלא תיוהא אסבי ליה העצה וגם א"א לומר דמלך כ"ע גרירי בתרי' דז"א דמלך רשע היה ולא היה עליו דין מלך וגם ביהמ"ק על פי הדיבור ונביאים נבנה ואינו תלוי בדעת מלך בו"ד ובע"כ כמ"ש ע"ש באורך וה"נ בנ"ד י"ל דכיון דבלא"ה אין מתפללין בו זכות היא לכל באי עולם ומסתמא ניחא להו להורידו לקדושה אחרת ע"י זט"ה במא"ה:
25
כ״ואבל יש לפקפק בזה לפמ"ש רו"מ בהצעת השאלה דבימי הרגלים עולים שמה לקרות בתורה וא"כ אכתי קדושתן קיימת ואף דגבי רחוב של עיר אף דלפעמים מתפללים בה קיי"ל כחכמים דרמבי"ם דאין בה קדושה וע' בתשובת מהרי"ט בשניות חיו"ד סימן ד' (שרמז המג"א ריש סימן קנ"ד) בדין חצר העזרה דלפעמים כשהן נדחקים ומתאחרים לבא מתפללים שם די"ל דדמי לרחוב דא"ב קדושה ואח"ז חוכך דשמא הואיל ומתפללים שם תדיר בכל זמן שנדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל מ"מ נעשה קבע לעצלנים ע"ש ולענ"ד יש לדון דתעניות ומעמדות אף דהוו רק לפרקים מ"מ כיון שהיה כן בקביעות בכל שנה חשיבי תדיר טפי כיון שהוא דבר קבוע וכמ"ש כה"ג בתשו' רדב"ז ח"א סי' רנ"א בדין מגלה ומילה דמגלה קודם דהוי תדיר אע"ג שאינו אלא פ"א בשנה ומילה שכיח טפי מ"מ מגלה קבוע ליה זימנא בבירור משא"כ מילה יוכל להיות שלא יזדמן אף דמצוי ושכיח יותר ע"ש ובתה"ד סימן רס"ו הביא סברא זו מהתוס' יבמות (ה' ע"ב) בד"ה ומכולהו נמי וכו' וניליף משאר קרבנות דדחי שבת וכו' ואור"י. דחשיבי כולהו תדיר כיון דהוו בכל שנה ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובתה"ד שם תלי לה בתרי לישני דזבחים (צ"א ע"א) אם מילה לגבי פסח הוי תדיר או רק מצוי וע"ש שהביא גם מתוס' פסחים דס"ל כלישנא קמא דזבחים שם דמילה ל"ה תדיר לגבי פסח וזהו כדברי רדב"ז הנ"ל וע' בשו"ת שו"מ מה"ד ח"ב סי' ס"א שהביא מש"ס דמנחות (ס' ע"ב) דפליגי בהך סברא ר"ש ור"י והלכה כר"י ע"ש וע' בירושלמי מגלה פ"ג ה"ג וגה"ש שם בדין של מהרי"ט ואכמ"ל יותר. ועכ"פ בנ"ד דמי לרחוב דאין בו קדושה:
26
כ״זאבל י"ל דדוקא רחוב דמעולם לא התפללו בקביעות אבל כאן דמאז ומקדם ישבו שם בקביעות להרביץ תורה אף דעתה קורים בתורה רק ברגלים מ"מ הקדושה נמשכת להלאה גם ע"י דבר מועט הנ"ל וכמ"ש כה"ג בתוס' ב"ב (נ' רע"ב) א"נ דלא דמי ק"פ דבעל שלא הי"ל בגוף כלום מעולם לק"פ דמוכר עבדו וכו' שתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מת"י שהפירות שלו וכעין זה מחולקים גבי בהמת ארנוניא בפ"ק דפסחים (דף ו') וע"ש בתוס' פסחים ג"כ בזה וכה"ג כתב התוס' בגיטין (ה' ע"א) ד"ה אי הכי וכו' יעו"ש בסוה"ד ובמהרש"א דכיון דאיתקן בפ"נ לרבה משום לשמה מודה רבה דצריך לאמרו אפי' לאחר שלמדו משום אחלופי וברא"ש שם בסוגיא דתקנו זמן דאף דמשום חשש ממזרות לא היו מתקנים דלא שכיח מ"מ כיון שכבר תקנו משום בת אחותו גם בזה"ז דבטל הטעם נמשכת התקנה להלן משום חשש ממזרות ע"ש:
27
כ״חוגדולה מזו כ' התוס' בבכורות (ט"ו ע"ב) בד"ה מה בכור וכו' ה"נ פהמ"ק שהרי קדושין כבר א"י לשנות בזבח אחר אפי' למ"ד בהווייתן קדושין לא דמו לבכור קודם שנולד דהני עומדין ליקדש מכח אמן שקדושה כבר ע"ש הרי דאפי' מכח אמן מעותדים טפי לקדושה וגדולה מזו כ' הט"ז ביו"ד סוסי' קל"ב סקי"א דאפי' בהזמנה דלאו מלתא מ"מ כיון שמתחלה הי' עכו"ם ונמכרה דחל על הדמים בהזמנה בעלמא איסור עכו"ם ע"ש וקצת נראה מזה היפוך ד' מג"א סי' תרל"ח סק"ב ויש לחלק למעיין וקצרתי. וגם בלא"ה לפמש"ל בטעמו של המבי"ט דע"י שאין מתפללין בו לא נפקע קדושתו אלא דמסתמא ניחא להו לכ"ע וזכות הוא להם אם כן בנ"ד דברגלים קורין שם בתורה מאן יימר דזכות הוא שיתפללו הנשים כל השנה דלמא עדיף להו קרה"ת של אנשים דמקודש טפי גם אם קורין רק לפרקים מתפלת נשים כל השנה ואף דמבואר בר"ן פ' יוה"כ בסוגיא דאחזו בולמוס דעבירה קלה שעוברין עלי' כמ"פ לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דחייב סקילה וע' תשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' נ"ג שנשתמש בסברא זו לענין חרם הנמשך וע' בשו"ת תוע"ר חיו"ד סי' מ"א דתלי לה בפלוגתא דתנאי עירובין (דף ק') גבי עלה אם מותר לירד ע"ש ותבין וא"כ ה"נ במצוה קלה תמידית נגד מצוה חמורה לפרקים מ"מ נהי דשניהם שוים אבל עכ"פ ליכא בזה זכות לכל העולם דנימא דבודאי ניחא להו בכך:
28
כ״טי"ג ומ"ש רו"מ דיש להתיר בזה"ז ע"פ דעת זט"ה וכמ"ש המ"ב ומג"א דהא דנא אפי' ב"ה של כרכים נמכר ע"פ זט"ה הנה ז"ל המ"ב שם ועוד נראה דדוקא בימי חכמי התלמוד לא הי' כח ביד זט"ה במא"ה למכור ב"ה של כרכים לפי שאותן זט"ה לא היה בידם שום כח ויכולת על אנשי הקהלה וכו' אבל בזה"ז בארצות הללו שמנהג הקהלות להעמיד עליהם פו"מ ונותנים בידם מקל ורצועה על כל אנשי הקהלה לעשות כרצונם בכל עסקי. הקהלה מעכשיו אין חילוק בין כפרים לכרכים ובכל ענין יש כח ויכולת ביד אותן מנהיגים למכור ב"ה אפי' למישתי ביה שיכרא וגם הדמים יוצאים לחולין אפי' כשאנשי העיר מוחים בידם אין בכך כלום דהא מתחלה כשבנו ב"ה אדעתא דמנהיגי הקהלה חלו וכו' והמנהיגים ממש דמי לרב אשי וכו' ולפ"ז הראיה שהבאתי למעלה מבנין הורדוס אינה ראי' די"ל דהיה בעצת סנהדרי גדולה שהכח ויכולת ומקל ורצועה בידם על כל עדת ישראל ולא גריעי מראשי הקהלות שבכל עיר ועיר וכו' עכ"ל. וגם בתשו' פ"י חא"ח סי' ז' כ' וז"ל הנה בזה"ז שיש ראשים בכל קהלות על פיהם יצאו העם וע"פ יבואו ובידם למחות לבא לב"ה את מי שירצו וכו' בלי ספק דאין לך אדעתא דידהו גדולה מזו וכו' אבל עתה הם בעירותינו כראשי גליות ואין א' מאנשי העיר מכניס ראשו בעסקיהם נלע"ד לסמוך ע"ז וכו' עכ"ל ומבואר מכ"ז דבזה"ז שהפו"מ נבררים ע"פ פתקאות ומי שיש לו יותר פתקאות הוא הנברר מדד"מ אף שאינם רוב העיר וגם אינו ברוב מתוך כולו ובדתה"ק אין בהברירה ממש ורק מדד"מ וגם אין להם כח ויכולת כפי הנ"ל א"כ ודאי דאדעתא דידהו לא התנדבו כל העולם והגם שבזמן הבנין היו אז ראשים כאלו ואדעתא דידהו קאתו מ"מ כיון שנתבטל המינוי הזאת וחדשות נתהוה מאן יימר דבטלו כל העולם דעתם לזט"ה כאלו ולכן גם היתר זה איננו כדאי לסמוך עליו לענ"ד:
29
ל׳י"ד ולכאורה עלה בלבי לדון בזה ע"פ המבואר במגלה (כ"ז ע"ב) דלר"מ אין מוכרין ביה"כ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו ורבנן לא פליגי עליו רק דשרי למכור גם ממכר עולם והא דאסור על תנאי משום חשש רבית אבל משום איסור הורדת בית הכנסת מקדושתו משמע דשרי ואף שמדברי רש"י שם מבואר דמיירי באינו מורידה מקדושתה היינו משום דלר"מ אין מוכרים אפי' מרבים ליחיד ובר"ן שם לתי' ב' מבואר דמילי מילי קתני וגם היכא דמורידין שרי ובירושלמי מבואר דגם להורידה שרי בתנאי ומוקי למתני' דאין מוכרין של רבים ליחיד בס"ת וע"ש בשי"ק ומרה"פ וגה"ש בזה ודברי תוס' לעיל (כ"ו ע"ב) ד"ה אוגורה צ"ע וכבר כ' הב"ח דתלמיד אחד הכניסו בתוס' ואינו מבעלי תוס' כלל אך ברשב"א שם מבואר דלרבנן כמו דאסור משום רבית ע"מ להחזיר ה"נ אסור משום דדמי לאוגורה ומשכונא. אך לפמ"ש הח"ד סי' קע"ד סק"א דאם מוכר בע"מ להחזיר דהלוקח יחזור וימכרנה למוכר לכ"ע שרי וליכא חשש ריבית ובתשו' נו"ב מ"ת סי' ע"ה נסתפק בזה כמ"ש הפת"ש אבל גם במח"א הל' רבית סי' י"ג העלה כח"ד ואם כי מ"ש הח"ד בשם לח"ר לא נמצא שם ובסי' ר"ח משמע להיפוך וגם בריטב"א ב"מ (ס"ג ע"ב) מפורש היפוך דעת מח"א וח"ד הנ"ל מ"מ הרי המח"א הוכיח שם כן מדברי כמ"פ ובח"ד שם העיר דא"כ בהא דמגלה הנ"ל דאין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי ולמ"ד צד א' ברבית אסור אין למכור ע"ת וקשה דימכרו בע"מ להחזיר ותי' די"ל דבע"מ מכר גמור הוא והתנאי רק חיוב אסור למכור [ ועפ"ז יש לדון במש"ל בישוב ד' תוס' מגלה שם וכבר רמזתי לזה] והוא תמוה דהתינח לר"מ דס"ל דמכירה גמורה אסור אבל לדידן דגם מכירה גמורה שרי א"כ אמאי לא שרי למכור ע"ת כזה וצ"ל דבאמת שרי בכה"ג לדידן ומתני' לא מיירי בכה"ג וא"כ בכה"ג י"ל דגם הרשב"א מודה דשרי דלא דמי לאוגורה וע' ברשב"א מגלה שם שכ' לחד תי' בישוב קו' תוס' שהקשו מ"ש מכרו ע"ת ומ"ש אוגורה ותי' וז"ל דבמכר פקע קדושתי' לגמרי והלכך כיון דאיכא איסורא במכר זה שפיר דמי טפי למכרו ע"ת עכ"ל וכפי הנראה רמז לדברינו שכתבנו למעלה דגם במכר לזמן הוי פקיעת הקדושה לאותו זמן דהוי כקה"ג וכמש"ל ומ"מ שרי טפי במכרו ע"ת ממכירה עולמית וא"כ מכ"ש בתנאי ע"מ שיחזור וימכרנו דשרי וא"כ לפ"ז י"ל דגם בנ"ד יעשו כן שימכרו המקומות להנשים בתנאי עמ"ל בכל עת שיתנדבו אנשים ללמוד שם וא"כ הוי ההורדה מקדושה רק לזמן ובכה"ג יש להקל טפי גם לרבנן דר"מ דבזה לא פליגי רבנן אר"מ ואפושי בפלוגתא לא מפשינן וכה"ג כ' הרא"ש בפ"ק דקידושין סוסי' כ"ה וז"ל ואפי' לית הלכתא כריב"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ"מ מייתי שפיר ר"נ סיוע לדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעלי' מדעת אבי' לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהאי דקאמרי רבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו לאו מה"ט קאמרו עכ"ל וע"ע כה"ג ברש"י כתובות (פ"א ע"ב) בד"ה דלמא ר"מ היא וע"ע בר"ן נדרים (כ"ג ע"א) בדין חכם יחידי אי בעינן סמוך שכ' כה"ג ממש וה"נ בנ"ד יש ללמוד מדר"מ לדרבנן דבהא לא פליגי:
30
ל״אואף שראיתי להמקנה בחי' לקידושין (נ"ה ע"א) בד"ה והנה הרע"ב בפ"ז דשקלים וכו' שהעלה דהירושלמי ובבלי מחולקים בדין אם מותר להוריד מקדושה לפי שעה כדי לחזור ולהעלותו לקדושה יותר חמורה דלשי' ירושלמי שרי בכה"ג ולשי' הבבלי דקיי"ל כוותיה אסור בכה"ג ע"ש ולפי דבריו היכא דאינו חוזר ומעלהו לקדושה יותר חמורה לכ"ע אסור להורידו לפי שעה ומכ"ש כהאי דנ"ד שמורידו לזמן ויש ספק אם יחזור לקדושתו הראשונה כלל לכ"ע אסור אבל דבריו שם נאמרו רק לפלפולא ולא נחית לכל דברינו הנ"ל. אבל דבכ"ז לא הונח לי בנ"ד להקל למעשה נגד דעת הגאון המקנה ז"ל בלא ראי' מוכרחת:
31
ל״בט"ו ומה שנלע"ד לצדד בזה דהנה אף דודאי קהלתכם היתה נמנית בתוך כרכין בשנים קדמוניות שהיו שם סוחרים נקבצים ממקומות רחוקים ובתשו' מ"ב סי' ל"ג הביא בזה מש"ס פ"ק דמגלה וגם מש"ס פרק קמא דסנהדרין לענין עהנ"ד דלר"י יותר ממאה הוי כרך ולריו"נ ממאה עד רובו של שבט (ע"ש דלא נקט כרך אלא דברש"י כ' דיותר ממאה נפיק מתורת עיר והו"ל ציבור) ובפ' בני העיר קרי ר"א למתא מחסיא כרך ובפ"ק דכתובות מבואר דמפקא מכרך ומעיר אלמא דאין כל הענינים שוים ובכ"ז בנ"ד העלה דהכל תלוי בקיבוץ רבים תדיר לכאורה ע"ש ובתשו' פ"י חא"ח סי' ז' הביא ג"כ מרש"י מגלה ג' דכרך מקום שווקים שנכנסין שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה ורוב פעמים יש בה י' בטלנין מעלמא ע"ש באורך ועכ"פ ודאי אפס מקום להוציא את קהלתכם מכלל כרכין וכשנבנו מקומות המוקדשין אדעתא דכ"ע נבנו מ"מ נראה דהיינו דוקא ביהכ"נ וביהמ"ד שבעיר אבל קלויזען שמם מעיד עליהם שנבנים רק עבור חבורה מיוחדת המתפללים שם ודמי להא דביהכ"נ של טרסים שהיתה בירושלים שמכרוה לר"א ועשה בה כל צרכיו ומבואר במגלה (כ"ו ע"א) דמשום דבי כנישתא זוטא הוי ואינהו עבדוה גם בכרכים שרי וכ"ה בירושלמי גבי בית הכנסת של אלכסנדריא וע' בב"י סי' קנ"ג בד"ה ובמרדכי ישן וכו' ואם כן יש להקל בזה אפי' למכרה ע"פ זט"ה במא"ה ומכ"ש להורידה מקדושה דכבר הבאתי מדברי הכ"מ והט"ז ופמ"ג שלדעתם הוא רק מדרבנן ואף ששדיתי בה נרגא מ"מ הרי לשי' כמ"פ כל קדושת ביהכ"נ רק מדרבנן וכבר הארכתי בזה בכמה סמוכין וגם העליתי דעכ"פ מהני פדיון מה"ת וגם אם באנו לחוש אולי גם הקלויז נבנית משל רבים או אדעתא דרבים מ"מ הוי עכ"פ ספק רחוק דיש להקל בו וגם אי נימא דהוי ספק שקול י"ל דהוי סד"ר ולהקל וי"ל דהא דמבואר בפוסקים בשם ירושלמי שמא יש א' בסוף העולם לאו דוקא נקטו דבירושלמי גופי' לא נקט לשון ספיקא אלא אני אומר א' בסוף העולם וכו' וי"ל דהיינו משום דתולין במצוי (ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל בתחלת התשובה אות ב') אבל בנ"ד הוי עכ"פ סד"ר ולהקל ואף דאתחזיק איסורא כבר נתבאר למעלה דבתרי דרבנן גם בכה"ג סד"ר להקל והבאתי מדברי הכ"מ וט"ז דמוכח דס"ל דהא דאין מורידין הוא ג"כ דרבנן וצ"ל דס"ל דהא דיומא י"ב היינו בקדה"ג משא"כ בקד"ד וכמ"ש בישוע"י א"ח סי' קנ"ד לחלק כן וא"כ הוי תרי דרבנן וגם הרי לשי' כמ"פ גם באתחזיק איסורא סד"ר להקל וע' תשו' פ"י סי' ז' הנ"ל שכתב בפשי' וז"ל נלע"ד לסמוך ע"ז וביחוד שהוא רק מעלה דרבנן וכו' ע"ש וגם בס' קע"י על הרמב"ם פי"א מתפלה הט"ז כ' בפשי' דקדושת ביהכ"נ רק מדרבנן. ועוד דלפמש"ל דהוי ספק רחוק ובכה"ג כבר כ' התוס' בפסחים (ט' ע"א) ד"ה ואת"ל וכו' דספק הרגיל מוציא מידי ודאי ע"ש ועוד דלגבי בית שעל העליי' ודאי די"ל דלא נבנית אדעתא דכ"ע אך די"ל דיש בו חלק שנתנו לשם רבים ממק"א ואולם יש לדון דיחלקו זט"ה את העליי' מן הבית ע"פ ב"ד ויקחו העליי' לעצמם ולהאנשים ממק"א יהי' להם חלק יותר גדול בגוף הקלויז כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן ובדרבנן הא קיי"ל דיש ברירה ונימא דהוברר למפרע שהעליי' הוא רק ממעות בני העיר עצמן ואף דמבואר בתוס' פסחים (צ' ע"ב) בד"ה עד שיכלו כל המעות שבשופר הקשה ריב"א הא א"א שלא יהא מעורב בכל קן ממעות ב' נשים ואפי' למ"ד יש ברירה כה"ג ל"ש למימר ברירה דאנן סהדי שנתערבו וכו' ע"ש א"כ ה"נ בנ"ד שהמעות שהתנדבו הי' מעורב יחד ונבנה הכל מזה בודאי גם חלק האנשים ממק"א הוא בכל חלקי הבנין וכמ"ש כה"ג הט"ז או"ח סוסי' שצ"ה בהא דכל הקהל זוכים במצה של העירוב ודמי לתמידין שהיו קרבין משל ציבור והמותר היה לקיץ המזבח ותקשה לך הא ע"כ נשאר שום חלק ושמא נשאר חלק של אחד כולו ואין לו חלק בתמיד א"ו דכיון שנתערב תחלה הכל ביחד נעשה הכל של כל אחד ואחד ה"נ בעירוב ע"ש אבל בתוס' סוטה (י"ח ע"א) ד"ה חזר וחלקן וכו' מבואר דגם במעות שנתערבו שייך דין ברירה והביאו מהא דיומא נ"ה ובשם ריב"א שתמה מהתוספתא ובתוסי"ש יומא נ"ה הביאו ד"ז באריכות והוכיח הריב"א דהתם מיירי בהתנו וכפי הנראה הריב"א שבתוס' פסחים צ' הנ"ל לשיטתו אזיל אבל ממ"ש התוס' בסוטה הנ"ל מש"ס דעירובין ל"ז ומפרשי דגם במעות תליא בפלוגתא דברירה א"כ בדרבנן יש להקל גם בכה"ג ויש לדון בזה עפמ"ש הר"מ בפיהמ"ש פ"ו דדמאי מ"ח בטעמא דמחלק בין מין אחד לשני מינים דבמין אחד כיון דכופין ע"מ סדום לא הוי כמוכר חלקו והוברר לכך משא"כ בשני מינים דא"י לכופו לחלקם ביניהם בכה"ג ובזה א"ש דברי התוס' חגיגה (כ"ה ע"ב) ד"ה חבר שהביאו בשם רש"י דבשני מינים ל"ש ברירה וגבי גר וע"א ס"ל דגם בשני מינים שייך ברירה והוא תמוה ולפי טעמו של הר"מ הנ"ל ניחא א"כ בביהכ"נ דא"ב דין חלוקה ל"ש דין ברירה כלל גם במין אחד אך לפמ"ש בתשו' ח"ס חחו"מ סי' י"ב גם בביהכ"נ אם רוצים ציבור להתחלק ולעשות לכל קהל ביהכ"נ בפ"ע יש בו דין חלוקה אם א"צ להוסיף בבנין אבל מ"מ י"ל דאינו עומד עכ"פ ליחלק אבל אין נ"מ בכ"ז דגם בלא"ה הרי גם אם יש חלק לאנשים ממק"א מ"מ כיון דלא על דעתם ולצרכם נבנה הבית שעל גבי העליי' י"ל דאין בו דין כרכים וא"כ יש להקל ע"י זט"ה במא"ה והעיקר נראה דבקלויז אין לחוש לספיקא דשמא אחרים נתנו וכמש"ל ובפרט לפמ"ש בשו"ת דבר שמואל סי' שמ"ו הובא בגליון רש"א על הש"ס דבביהמ"ד של כרכים מצי מזבני דל"ש טעמא דמעלמא אתיא דעלמא זהירי בתפלה ולא בלימוד ודלא כמהר"ם די בוטין ע"ש א"כ פשיטא דיש להקל בנ"ד:
32
ל״גט"ז והנה במה שכתבתי למעלה לצרף הא דמהני פדיון מה"ת ואולי גם מדרבנן לענ"ד תקנה זו עדיפא לצאת מחשש איסור תורה דהנה תיקון מכירה ע"פ זט"ה בשל כרכין גם אי נימא דניחא להו לכ"ע בזה יש בו חשש אחר לענ"ד מה שלא הוזכר בפוסקים דהא נודע מ"ש בחו"מ סימן קפ"ה ס"ב בעשה שליח למכור דאין השליח יכול לקנותו לעצמו דאין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות והשליח במקום בעלים עומד ולא יצא מרשותו ועיין בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' צ"ג וסי' קכ"ז שהסביר הדבר על פי ד' רש"י ספ"ב דגיטין דהיכא דהשליח נעשה בעל המעשה בטל המעשה אבל פשטות ד' הפוסקים כמ"ש הטור שם דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו ועסמ"ע שם וסי' קע"ה סכ"ו וא"כ כיון דביהכ"נ של כרכים אדעתא דכ"ע נבנה וכל העולם יש להם בו חלק ויורשיהם יורשים זכותם א"כ מי איפוא יהי' הקונה כיון דכל א' הוא מקנה וקונה ואפי' היכא דאין להעולם חלק רק שיבנה על דעתם בע"כ גם יורשיהם יורשים זכותם וכמ"ש בתשו' הרמב"ן הובא ברמ"א יו"ד סי' רכ"ח ס"כ דאם היתה השבועה לתועלת חבירו וטובתו ב"כ ויורשיו הם במקומו וע' בשו"ת כתר כהונה סימן נ"ג מה שצידד בזה להקל אבל כל טעמיו ל"ש בנ"ד ותדע דאם לא כן אם מתו כל הדור שנבנה הביהכ"נ בימיהם יועיל מכירה גם בשל כרכים היכא דנודע שלא נתנו האחרים חלק ובע"כ כמ"ש והיכא דמסופקים שמא כל אחד נתן חלק לבנין פשיט' דהיורשים יורשים זכותם וא"כ איך יועיל מכירה בזה וזהו הערה חדשה ולא מצינו תקנה רק למכור לבנים שיש להם אב דמבואר בר"ן פ"ק דקידושין בשם הרא"ה שאין להם חלק או למכור לנשים שיש להם אחים דהבת אינה יורשת זכות אביה או למכור לעכו"ם או שיסלק הקונה א"ע מקודם ואח"כ יקנה אבל מכח פדיון שפיר יש תקנה לכל וגם יועיל פדיון בש"פ או בארבעה זוזי עכ"פ דהא הקדש ש"מ שחללו בש"פ מהני בזה"ז גם לכתחלה ואף דהתוס' בתמורה (כ"ז ע"ב) ותוס' מנחות (ע"א ע"ב) כתבו דדוקא בעלים יכולים לפדות בש"פ ולא אחר הרי בתוס' ביצה (ה' ע"ב) ותורי"ד קידושין (נ"ח) מבואר דגם באחרים מהני וע' מהריט"א פ"א דבכורות אות ח' בשם רשב"א וריטב"א ותורי"ד דהקדש בעודו ביד בעלים דיכול למיתשל עלה גם לכתחלה מהני בש"פ אפי' בזמן שביהמ"ק קיים והא דמבואר בש"ס דדוקא דיעבד היינו גם אחרים וע' בשעה"מ פ"ה מאישות ה"א בזה וגבי ביהכ"נ של כרכים דכ"ע כבעלים פשי' דמהני פדיון בש"פ ומעות הפדיון ישתמשו לקדושה מעולה ויצאנו מחשש איסור תורה גם אי נימא דביהכ"נ י"ב קדושת כלי שרת ומזבח:
33
ל״דאגב אמינא במ"ש הר"ן במגלה דלאחר שהוטלה הקדושה על המעות איקלש קדושתו כדאשכחן לר"י דס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר משום דלא אלים למיתפם פדיוני'. ולענ"ד יש לדון בזה לפמ"ש הר"ש פ"ג דמעשר שני משנה י"ד דטעמא דנקט הש"ס בזבחים לאו דוקא אלא מקרא ילפינן לה ע"ש אם כן נדחה ראיית הר"ן ז"ל וצריך עיון:
34
ל״הי"ז ומעתה נפנה אל הספק השני אם מותר לחצוב חלונות בכותל מערב של הקלויז לטובת ביהכ"נ של הנשים והנה לכאורה נראה דאף דנותץ הקדש דוקא דרך השחתה אסור כמ"ש ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת מ"מ היכא דעושה לצורך מצוה אחרת ובפרט אם האחרת מצוה קלה מזו מיקרי גם כן דרך השחתה ואסור וראיה מתוס' תמורה (כ"ג ע"א) בהא דהמפריש חטאת ואבד והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה ופליגי רבי ורבנן דלרבי אחד מהן תקרב ושניה תמות ולרבנן אינה מתה ואר"ה א"ר הכל מודים שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה ובתוס' ד"ה דרבי הקשו איך ס"ד דמאבדין קדשים בידים כיון שבידינו לתקן ותי' דמיירי שיש ריוח בדבר דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמנה וכו' ע"ש:
35
ל״וויש להבין לפ"ז מה פריך הש"ם מברייתא דיאכלו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה ופירש"י דדייק דש"מ עשו תקנה בקדשים שלא יבא לידי נותר והרי התם לא יהיה לו ריוח באכילת החולין ותרומה וצ"ל דכיון דהוי מצוה שיהא נאכל על השובע וברש"י פסחים (פ"ו ע"א) ורשב"ם שם (קי"ט ע"ב) דמצות כל הקרבנות לאכלן על השובע דבעינן למשחה ועתוס' זבחים (ע"ב סוע"ב) דאיסור ממעט באכילתן נדחה מפני מצות למשחה וא"כ היינו נמי ריוח והידור ופריך שפיר וזה כמה שנים ביארתי כן ד' התוס' ואחר זה מצאתי בשעה"מ פ"ד מק"פ ה"ו שביאר כן דברי התוס' בקצרה ואך שדעת הט"א ר"ה (ה' ע"ב) דאיסור מיעוט אכילה רק מדרבנן וכ"ה בשעה"מ פ"י מק"פ ה"ט אבל מדברי הראב"ד פ"ד דתמורה הי"א ותוי"ט פ"ז מ"ג מוכח דהוי מה"ת] ומ"מ צע"ק דבאכילה מרובה בלא"ה נאכל על השובע וי"ל וקצרתי ועכ"פ מבואר דלרבנן גם ביש ריוח אסור לאבד והרי בכחושה ושמנה הוי הידור מצוה דמחללים שבת כדאיתא במנחות (ס"ד) וע' מהרש"א שבת (ק"ד ע"ב) שכ' בפשי' בדעת התוס' דזא"ו הוי רק מדרבנן ובאמת שכ"ה בתוס' מנחות (מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר ומרדכי פ' התכלת סי' תתקמ"ח אבל ברי"ף ברכות סוף פרק שלשה שאכלו והגהת א"ש שם נראה להיפוך א"ה בהמ"ח עתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול דס"ל ג"כ דהוא רק מדרבנן וע' שאג"א סימן ל' שהאריך דזא"ו הוא מדאורייתא וע' במשנ"ח הל' יסוה"ת ה"ג שהביא ראי' מב"ק (ט' ע"ב) בהידור מצוה עד שליש וכו' תיקו וברא"ש שם דנקטינן לקולא בספיקא ובב"י או"ח סי' תרנ"ו דלכן בספק להקל משום דכל מצות הידור מדרבנן] וגבי קרבן בודאי הוי מה"ת שהרי מחללין שבת עלי' וכמ"ש וא"כ מ"ט דרבנן דאמרי עשו תקנה בקדשים הרי הפסד קדשים נלמד מלא תעשון כן וכמבואר במכות (כ"ב) השורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן והכא דעושה בשביל הידור מצוה ליכא איסורא כלל וא"ל דהתם הוא רק תקנתא דרבנן דז"א דהא מייתי עלה מברייתא דיאכלו ויליף לה מקרא משמע דהוי מה"ת ובע"כ דגבי איבוד קדשים שיהיה ההידור באחרת גם בכה"ג מיקרי דרך השחתה אך לפ"ז תיקשי בברייתא דיאכלו הרי ההידור באותה מצוה עצמה וצ"ל דמ"מ איסור אכילה גסה חמיר ליה טפי שלא יבא לידי נותר וכמ"ש רש"י שם ומוכח דאפי' באותו דבר עצמו אם עושה לצורך מצוה קלה מזו מיקרי דרך השחתה ובפרט לצורך מצוה אחרת וא"כ בנ"ד שכבר נתבאר למעלה דעז"נ קילא קדושתה מעז"א א"כ נראה דאסור לנתוץ ובפרט לפמ"ש הב"י יו"ד סוסי' רע"ו בשם ר"י אכסנדרי דהיכא דאפשר בגניזה אסור לתקן וכ"ה בתשו' רדב"ז ח"א סי' ע"ז דהיכא דאפשר באחרת מקרי דרך השחתה ע"ש. ולענ"ד יש סמוכין לזה מש"ס דתמורה (ז' ע"א) דיקלא לאו זילא וכו' בע"מ זילא מלתא כיון דשביק תמים וכו' ורש"י שם ד"ה בע"מ דמוכח דבאפשר בע' הוי ביזוי וה"נ בנתיצת מקדש דהוי משום ביזוי וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דיוכלו לתקן ביהכ"נ של נשים במק"א ושו"ר בשו"ת ארי' דב"ע חאו"ח סי' ב' שהאריך בדברי הט"ז וא"ר סוסי' קנ"א והביא גם דברי ר"י אכסנדרי הנ"ל בזה רק שלא הביא דברי רדב"ז וגם לא העיר מש"ס דתמורה הנ"ל ואח"ז העלה דפתיחת חלון כשעושין גראטיס בנקבים פחותים מגע"ג דאמרי' לבוד אין בו גדר נתיצה כלל וגם כל חלון שהוא ליפוי ונוי אינו בגדר השחתה כלל וע"ש מ"ש דהרשאת זט"ה אינו מועיל בזה כיון דאין מפקיעים קדושת המקום ההוא כלל ע"ש באורך וע' בשו"ת הרי"מ חאו"ח סי' ב' שהעיר ג"כ בזה מדברי ר"י אכסנדרי ואח"ז התיר ע"י מכירת קצת מהכותל מקום פתיחת החלון ע"י זט"ה ולעשות החלון ע"י עכו"ם דהוי רק דרך גרמא ע"ש ונראה פשוט דבמכירת קצת חלק הכותל ע"מ לעשות חלון גם בשל כרכים שרי לכ"ע דמה איכפת להו בזה ואף דהמג"א סקט"ז חולק בדין העצים ואבנים על המ"ב וס"ל דמ"מ א"י למכור של אחרים הנה בא"ר שם קיים ד' המ"ב דכיון שבנאו אחרת מסתמא ניחא להו לכ"ע ובפרט בנ"ד שעושים שם חלון במקום ההוא גם המג"א מודה דכל שותף כיורד ברשות דמי לשנות הבנין כפי הצורך אבל מ"ש הארדב"ע דפתיחת חלון ונשאר גראטיס ל"ה נתיצה מדברי אה"ח עה"ת פ' ראה מוכח דגם נתיצה קצת כל שרישומו ניכר הוי בכלל איסור נתיצה ואולי י"ל דחלון הוי דרך בנין וע' שו"ת חב"י סי' ע"ה בשם מהר"ל מפראג דס"ל דמקצת אבן מותר לנתוץ וע' בי"ש ליו"ד סי' רע"ו סוף סקי"א במהד"ב שחולק עליו וע' שו"ת ב"ש יו"ד ח"ב סי' קל"ב מ"ש בזה:
36
ל״זח"י ואיידי דאיירינא למעלה בדברי תוספות מעילה כ"א שהקשו דיתבטל הפרוטה ברוב אמינא בה דתמיה לי טובא במ"ש התוס' שם לחד תי' דמיירי בדליכא אלא פרוטה א' של חולין ע"ש ואחרי נשיקת עפר רגליהם הקדושים במחכת"ה נעלם מעיניהם הטהורים לפי שעה דברי הירושלמי פ"ז דדמאי ה"ד וז"ל תמן תנינן פרוטה של הקדש וכו' תנא על הראשונה מעל בספק ועל השניה מעל בודאי דר"ע וחכ"א על כולו מעל בספק ועל האחרונה מעל בודאי אר"י אבוי דר"מ הדא דתימר כשהיה. עשר אבל אם היה שתים על הראשונה מעל בספק ועל השניה מעל בודאי עכ"ל ומבואר דפלוגתא דר"ע ורבנן דהתם מיירי כשהי' עשר וא"כ הדקו' התוס' לדוכתא וצע"ג:
37
ל״חסוף דבר כי גם לענ"ד יש להקל בנ"ד ומפני גודל קדושת תורת גדולי וקדושי ישראל אשר הרביצו תורה בעלייה ההוא וראיתי בני עלייה כזו והמה מועטים גם בדורות שלפנינו לכן נ"ל להחמיר יותר בכל החומרות ולעשות הכרזות בכל ביהכ"נ וביהמ"ד מקודם שימכרו העלייה הנ"ל וגם תהיה המכירה בתנאי ע"מ שאם יתנדבו אנשים לקבוע בית תלמוד שם יחזרו הקונים וימכרוה ויתנו הקונים כתב חתום יהודית ליד בית דין על זה להיות למשמרת וגם יעשו פדיון העלייה ומקום החלון על ערך ד' זוזי וישתמש זאת לצורך תיקון גוף הקלויז או לצורך תיקון ס"ת ואז יתחילו הבנין והחלון יעשו ע"י עכו"ם חציבת החלל אחרי שכבר יהיה מוכן הגראטיס בתיקונם על נכון וטעם הדברים מבוארים למעלה והנלע"ד כתבתי:
38
ל״טאגב אכתוב בהא דיומא (י"ב ע"ב) שהבאתי לעיל ומבואר שם דלהס"ד הוי ס"ל דלר"י דוקא מקום מקדש אימעוט מקרא דאחוזתכם והקשיתי דלפי מה שהבין הראב"ד פ"א מביהב"ח הל' ט' בדעת רמב"ם שלא היה שום עץ במקדש אפי' אינו בולט דאם לא כן מה הקשה מלשכת העץ שמא לא היה בולט וע"ש בכ"מ לחד תי' דלשכת עץ היו מניחים בה עץ והבימה לא היתה קבועה בבנין א"כ למה לי קרא למעט מקדש מטומאת נגעים הא בפי"ב דנגעים מ"ב מבואר דבלא עץ אין שום בית מטמא בנגעים ובע"כ שהיה בו עץ וידעתי שי"ל בזה וכתבתיו דרך הערה:
39
