שו"ת מהרש"ם חלק א ק״טTeshuvot Maharsham Volume I 109
א׳הנה נשלח אלי הס נפש אדם שחיבר המו"ץ דק' זנארש נ"י על הח"א וגם אני הסכמתי עליו בראותי אפס קצהו וראיתי בכלל ז סקנ"ז שהשיג על דברי שבדע"ת סימן כ"ד סק"ו בלשון מדברת גדולות וכאשר עיינתי ראיתי כי כל רוח דעת אין בקרבו וקורא אני עליו גם בלא דע"ת נפש לא טוב וראשית תמה על שהבאתי מלשון הפוסקים דמשמע דס"ל דדוקא היכא שהצואר מכוסה והוא מוליך ומביא הסכין תחת הכיסוי וכתב שלא ידע מה חידש בזה הרי התב"ש עצמו מביא אלו הפוסקים דבסקי"ג הביא ד' בה"ג ובסקט"ו הביא בשם הראב"ן שכתב גם כן הך טעמא אלא דמלשון ש"פ ל"מ כן אלא שלא יתכסה הסכין אם כן מדוע לא הביא הדע"ת דברי ש"פ עכת"ד. והנה עשה א"ע כאלו לא ידע כי התב"ש הביא רק ד' בה"ג ואני הבאתי שכ"ה גם בספר האשכול וז"ל האשכול בסימן י"ב החליד הסכין וכו' דקמ"ל מ"ד שחיטה שאינה מפורעת פסול דדמי לחלדה עכ"ל וביותר מבואר בספר הפרדס לרש"י וכלבו בשם הר"פ בעל התוס' דטעמא דחלדה מפני שאין השחיטה מפורעת וכו' (ויען שלא העתקתי ד' האשכול באורך אוסיף להעתיק לשונו כי אחר שהעתיק ד' בה"ג בסי' י"ב הביא הבעיא דהחליד במיעוט סימנים וביאר דה"פ ששחט רוב הסימן הראשון בבהמה ואחר כך החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט כדרכו מי אמרינן את"ל תחת העור ל"ה חלדה דלא חשוב כבשר הסימנים מיעוט סימן חשוב דשייך ביה תורת שחיטה וכששחט תחתיו הוי חלדה או דלמא את"ל תחת העור הוי חלדה משום דמכסה לסכין ולא בטיל אבל מיעוט סימן שנשאר כיון שחתך רובו כחתוך לגמרי דמי דאי בעי לא שחט ליה כלל וכמאן דמגליא לסכין דמי וליכא חלדה וסלקא בתיקו עכ"ל וע"ש סוף סימן ד' הביא ד' הגאונים דהלכה כרב לגבי שמואל דלא בעינן שחיטה מפורעת וצ"ל כמ"ש בדע"ת שם דהכא כ"ע מודו) ועכ"פ מדברי רש"י ואשכול ור"פ בעל התוס' וכלבו מפורש מדבריהם דכל האיסור מפני שאין השחיטה גלויה מוכח להקל ואיננו משמעות לבד אלא כמעט מפורש והתב"ש לא הביאם רק הביא מהראב"ן לבדו והוא יחיד ולכן כתבתי שמלשון הפוסקים משמע דקפדי רק על גילוי הסכין אבל כיון שארבעה אני יודע שכ"כ להדיא וגם הראב"ן ס"ל כן ומדברי ש"פ אין סתירה די"ל דכונתם גם כן רק לאסור אם כל הסכין מכוסה עד שלא נראה הולכה והבאה ולא נמצא בשום ראשון מפורש לצייר חלדה אם דבוק רק לסכין אם כן אין לנו לדחות דברים מפורשים בשביל משמעות שאינו מוכרח כמ"ש בדע"ת סימן י"ז סק"ט בשם תה"ד וב"י או"ח סימן ק"ס דכללא הוא בדברי הפוסקים וגם לשון הרמב"ם שכתב תחלה שפירש מטלית על הסכין ועל הצואר וסיים הואיל ואין הסכין גלוי מי דוחקני לומר שיש סתירה בדיוקים אם יש לפרש ברווחא דודאי עיקר הקפידא בגילוי הסכין לראות ההולכה והבאה שהוא השחיטה אלא דאם אין הצואר מכוסה כלל במקום השחיטה והכיסוי רק למעלה על הסכין הרי, נראה מתחתיו חוד הסכין בתחתיתו ששוחט בהולכה והבאה אבל אם המטלית פרוס על כל הסכין עד שמכסה גם תחתיתו במקום החוד אז פסול וממילא א"א אא"כ מגיע הכיסוי גם למקום הצואר במקום שחיטה ולכן נקט בתחלה על הסכין ועל הצואר וסיים הואיל ואין הסכין גלוי ר"ל שאין מגולה מהסכין במקום שחיטה כלום וגם לשי' ראב"ן ורש"י ור"פ וכלבו הוא כן ותדע שבאשכול בעצמו כתב גם כן טעמא דשחיטה שאינה מפורעת וחלדה חדא נינהו ואפילו הכי כתב אחר כך דבעינן שיהיה הסכין מגולה ומלבד זה גם אם יש סתירה בדיוקים הרי דעת הח"צ סימן ס"א דדיוקא דרישא עיקר ועמ"ש בדע"ת סימן נ"ה סק"ב באורך בזה אבל א"צ לזה כי האמת שאין סתירה בדיוק לשון הרמב"ם כלל לפי דברינו:
1
ב׳ומ"ש הנ"א דגם הפוסקים הנ"ל מודים תשובתו בצדו שהרי התב"ש עצמו הודה שלשון הראב"ן מוכח כן וגם כיון שכתבו טעם הדין משום דהשחיטה אינה מפורעת הרי לפ"ד התב"ש הביאו בזה לידי מכשול להתיר בגוונא דל"ש טעם זה ולא הי"ל לסתום אלא לפרש ובע"כ דס"ל כן לאמת ואדרבא גם ש"פ מודים לזה דהא דכתבו שיהא הסכין מגולה היינו שיהיה עכ"פ מקום החוד ששוחט בהוה"ב מגולה ששם הוא עיקר שחיטת הסכין שיהיה נראה הולכתו והבאתו אבל אין קפידא במה שמונח על עוביו שבצד השני והוא הולך ובא ביחד עם הסכין דהוי שחיטה מפורעת. ואתה תחזה כי מה שכתב הנ"א ומאוד התפלא על הדע"ת היאך מלאו לבו לדחות ד' רבינו התב"ש מכח לשון הפוסקים שהתב"ש עצמו מביאם הם דברים בדוים כי רבינו התב"ש לא היה לפניו הספרים הקדמונים שהבאתי ולא הביאם. וגם בהבנת ד' בה"ג ורמב"ם שהביא גם התב"ש ניתן רשות לכל תלמיד לפרש דבריהם היפוך דעתו ז"ל במקום שנראה פירושו דחוק וכבר הבאתי בדע"ת סימן ל"ה סק"י בשם רשד"ם שכתב בזה"ל לפי שהקב"ה חותמו אמת צריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא ע"ש עכ"ל ומ"ש הנ"א דכונת תב"ש דלא הו"ל לרמב"ם למינקט סכין כלל כיון שאין תלוי בסכין ליתא דודאי תלוי בסכין בהולכתו והבאתו אלא דממילא א"א שיהיה כל הסכין גם בחודו מכוסה אא"כ מגיע המטלית עד הצואר במקום החתך וגם הצואר מכוסה. ומ"ש עוד דגם את"ל שאין מדבריו הכרע יש לחוש לחומרא כבר כתבתי דאם אין הכרע יש ללמוד מדברי הפוסקים המפורשים ולפרש ד' רמב"ם הסתומים ג"כ כן. ומ"ש עמ"ש בדע"ת ראיה מדכתב הרמ"א שלא יניח אצבע על הסכין משום דרסה ולא נקט גם חשש חלדה מוכח דליכא בזה חשש חלדה והד"ק תי' דגם חלדה איכא אלא דקמ"ל דה"ה דרסה ועוד דנ"מ בשוחט שלא במקום אצבע ובדע"ת כתבתי וז"ל ולע"ד צ"ע דא"כ דיעבד אמאי מותר וכבר הבאתי ד' תב"ש בשם רא"מ וסמ"ג דגם שלא במקום שחיטה אסור עכ"ל וע"ז הטיח דברים שלא כדת ומה אעשה שלא הבין שיחתי כלל ולא סגי דלא גמיר ולא הבין הפשט בדברי מימחא נמי מחי ובאמת דהכונה כלפי ב' תירוצים שכתב הד"ק ועל מ"ש דלאו דוקא נקט דרסה וה"ה חלדה ע"ז כתבתי דא"כ דיעבד אמאי מותר דמטעם חלדה במקום שחיטה גם דיעבד אסור ועל תי' ב' שכתב דנ"מ שלא במקום שחיטה דליכא משום חלדה ע"ז תמהתי דגם שלא במקום שחיטה אסור לכתחלה וכיון דהרמ"א נקט טעמא דדרסה רק על לכתחלה ה"נ הול"ל טעמא דחלדה על לכתחלה (ובפרט אי נימא כדעת הלח"מ שהבאתי בפתיחה אות ל"ו דבדאיכא ב' איסורי לכתחלה גם דיעבד אסור א"כ ה"נ בזה אבל יעו"ש דלאו כללא הוא). ומ"ש עוד בשם הד"ק דנפקא מיניה באוחז באצבע גם למטה מהחוד הנה גם הד"ק עצמו פקפק דגם בפגימה ומטלית לא הותר בכה"ג אלא בשעה"ד וכאן באצבע גם בשעה"ד אין להקל אלא שסיים די"ל דמ"מ קטן קצת החשש של חלדה מחשש דרסה והוא דוחק דעכ"פ הי"ל למינקט תרתי טעמי ואני כתבתי דמלשון הרמ"א דנקט רק שלא יניח אצבע על הסכין דהכונה רק על גביו ולא מן הצד משמע דאין חשש רק מגביו דאם אוחז גם מן הצד ליכא חשש דרסה באוחז מסביב שלא במקום שחיטה דאל"כ גם באוחז הקתא מסביב יהיה חשש דרסה והד"ק בעצמו כתב אחר כך דבכה"ג ליכא חשש דרסה דהו"ל כקתא וזהו שכתבתי דמן הצד ליכא חשש והדק"ל אמאי לא נקט נמי טעמא דחלדה ולענ"ד זהו רבותא יותר להשמיענו דבכה"ג איכא משום חלדה שלא נמצא מפורש בפוסקים רק התב"ש המציא כן ובע"כ דבכה"ג ל"ה חלדה וכמו שכתבתי בדע"ת:
2
ג׳ומ"ש עמ"ש בדע"ת וגם בלא"ה נראה דחומרת הסמ"ג בשם הרא"מ אין לחוש וכו' שנראה מהדע"ת שהבין דחומרת התב"ש לענין מטלית ע"ג הסכין הוא דוקא לשי' הרמב"ם וכו' גם בזה לא הבין הפשט בדע"ת דהכונה שחדשתי כלפי מה שכתבתי למעלה דגם שלא במקום שחיטה יאסר אי נימא דאיכא בכה"ג חשש חלדה לזה כתבתי דכיון דלהפוסקים החולקים על הרמב"ם דוקא בקשור לצואר איכא חלדה אם כן באינו קשור להסכין גם לשי' התב"ש מהראוי להקל דתרי חומרי לא מחמירין, וגם מה שכתבתי אחר זה בדע"ת על הראיה מתוס' זבחים די"ל דהתוס' ס"ל דדוקא בקשור איכא חלדה והנימים המונחים על הסכין ואינם דבוקים וקשורים בחוזק אין בהן משום חלדה אבל להרמב"ם י"ל דגם בכה"ג שייך חלדה ולכן גם במטלית הכרוך על הסכין אף שאינו דבוק בחוזק על הסכין על ידי קשר וכדומה י"ל דאסור כדעת התב"ש זהו כונת הדברים הכתובים בדע"ת. ועתה מה לו איפוא כי יזעק אחרי וטעות טעות יקרא ותולה בוקי סריקי בדע"ת מחפצו להשיג מחסרון הבנת הפשט. ומה שכתב הנ"א דכריכה דמי לקשירה כבר נתבאר בדע"ת סק"ז בשם פר"ת ומעיו"ט דדוקא בכרוך בחוזק שא"א להעבירו משם בקל וזהו רחוק שיהיה כן בסכין שגם בכורך מטלית כיון ששטח הסכין שוה ברחבו בנקל להעבירו בקינוח היד מקצה לקצה ואם יהיה כן. כרוך בחוזק שא"א להעבירו באמת דינו כקשור לשי' תב"ש. אבל במה שכתבתי בדע"ת להקל בדין מטלית כרוך שצד הגב כרוך להלאה ממה שתחתיו בצד החוד מובן לכל שגם בהיות המטלית כרוך בחוזק מ"מ החלק הנמשך בצד הגב להלאה על שטח הסכין יותר ממה שתחתיו א"א שיהיה דבוק בחוזק במקום הנמשך יותר מצד גבו ובודאי נקל להסירו בקינוח בעלמא עד שיהיה רק כלפי מקום הכרוך מסביב גם בצד החוד במקום הפנים. וכל הכרכורים שכתבתי להקל ביש דבוק איזו דבר למעלה בגב הסכין הוא רק כלפי מה שהחמיר הד"ק סקי"א אם טפות דם או מים נקרשים בגב הסכין ובד"ז התנצלו לפני כמה שו"ב שהוא דבר הנמנע אצלם ליזהר בזה כלל בעת הקור והקרח ולשי' הד"ק יש בזה איסור וכל העולם אין נזהרים בזה לכן כתבתי מה שנ"ל להקל בכה"ג וכן בדין נוצה תלושה או שער תלוש הנופל ונדבק למעלה על גב הסכין בשעת שחיטה ומזדמן כמ"פ ונקל לקנחם אשר בודאי להסוברים דדוקא קשור אין זה בכלל איסור ורק לשי' רמב"ם יש חשש וע"ז יסבו דברי בלכתן ולענין חלודה שהוא מיעוטו ובטל לסכין כמו שכתב הד"ק בעצמו שהוא כתבן ובטלן פשיטא דיש להקל. וכתבתי פרט אחד לדוגמא וממנו יוקש על השאר אשר ראיתי ושמעתי כי כל אשר לו סנפיר וקשקשת ימצא להשיג מחסרון דעת ומיעוט העיון והמעיין בצדק ישפוט מישרים ועלינו יערה רוח הבורא ויראנו בתורתו נפלאות:
3