שו"ת מהרש"ם חלק א י״דTeshuvot Maharsham Volume I 14
א׳להרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם וכו' מו"ה אברהם שליט"א מק' סאכטשאב ברוסיא פולין.
1
ב׳מכתבו הגיעני ובדבר אשר עוררני הדר"ג בעסק האשה העגונה מאדעס אשר נשאת לבעל ותיכף בהוודע לה שהוא בע"מ גדול שא"א לדור עמו כלל ברחה ממנו ואחר זמן חזרו ופיתוה ונסתה איזו פעמים להיות עמו קצת ימים ולא הי' באפשר לה להיות עמו עד שמת בלא בנים והניח אח במדה"י רחוק כמה אלפים פרסאות במדינת פארטלאנד שמעבר אמעריקא והוא רשע וכופר בכל התורה עד שביזה במכתבו את הרב הגאון מאדעס שביקש ממנו ענין החליצה וחיפה דברי לעג על מצות תוה"ק בקלון ר"ל וכעת נתרצה באופן שתעשה האשה שליח במקומה במדינה הנ"ל שיעשה במקומה הרקיקה וקריאה וחליצת המנעל והנה הרה"ג מאדעס נ"י הציע מאז שאלה זו לפני והביא דברי ספר יד שלמה מהרב ר' שלמה הילל דיין דק' ווארשא שהעלה דהא דחליצה ל"מ ע"י שליח היינו רק בשליח של החלוץ דבמצות שבגופו ל"מ שליחות כמ"ש תורי"ד וכפי שביאר בקצה"ח סי' קפ"ב גם החליצת מנעל מרגלו הוי מידי דממילא ודמי להנחת תפלין משא"כ האשה שפיר יכולה לעשות שליח ואני השבתי לו שמד' הרשב"א חולין (י"ב) בסוגיא דשחיטה אי בעי כונה שהביא בשם מורו הר"י וז"ל שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עע"ג כונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת העע"ג לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כונה והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח ל"מ עמידת הב"ד ע"ג והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה (שהביא שם לעיל בשם התוספתא פי"א דיבמות) אבל גט שאפשר למנות שליח ומה שפירשו דבי ר"י טעם חרש וחרשת משום דאינן באמר ואמרה וכו' ולא אמרו משום שאינן בני דיעה לרבותא אמרו כן וכו' וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפי' אלם ואלמית דבני דיעה נינהו לאו בני חליצה נינהו וכו' עכ"ל וכ"ה בתשו' הרשב"א ח"א סי' כ"ו וע' בב"י או"ח סי' ת"ס הרי מפורש דטעמא דשוטה וחרש וחרשת משום דלאו בני דיעה נינהו וכיון דא"א לחליצה ע"י שליח ל"מ החליצה א"כ היינו נמי טעמא דחרשת וגם הרי מפורש בתוספתא שם וז"ל והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן תצא וכו' וחכ"א אין ממזרים ביבמה עכ"ל וכיון דהר"י מפרש טעמא דשוטה שחלץ משום דא"א ע"י שליח א"כ גם הא דשוטה שחלצה הוא מהך טעמא דאל"כ תיקשי אמאי ל"מ בה עמידת הב"ד וכן בחרשת הוא מהך טעמא א"כ מבואר דגם באשה ל"מ שליחות ואף דהתוס' ורשב"א כתבו עוד טעמים ליישב קושיית הר"י מ"מ אינם חולקים על הדין המפורש מדברי הר"י ואם כן מתורתן של הראשונים למדנו דבר זה דגם באשה ל"מ שליחות ודלא כבעל יד שלמה (ובגוף דברי הרשב"א מה שסותר מחידושיו לתשובתו הנ"ל יעוין בשו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' קנ"ו וחיו"ד סי' פ"ב מ"ש בזה):
2
ג׳ומצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סימן קכ"ח שכתב בטעמא דחליצה ל"מ ע"י שליח דבעינן חליצה דומיא דיבום או שמא מדכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ע"ש ולטעם הא' פשיטא דגם באשה ל"מ שליחות דומיא דיבום ולטעם ב' י"ל דדוקא בחלוץ וכעין סברת תורי"ד וק ה"ח הנ"ל אבל י"ל דמדכתיב וחלצה בעינן שתחלוץ בעצמה ועיין תוס' ב"מ (צ"ו ע"א) ד"ה שליח וכו' דטעמא דר"י התם מדכתיב תרי זימני אישה יקימנו ואישה יפירנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו ב' זימני א"נ עשום דלשון בעליו ואישה משמע לי' הוא דוקא ולא שלוחו ע"ש וה"נ י"ל דכתיב ועלתה יבמתו וגו' ונגשה יבמתו וגו' דאתי למעט שלוחה וביבמות (כ' ע"א) דרשו בהא דכתיב ועלתה יבמתו וגו' שאין ת"ל יבמתו ופירש"י דהול"ל ועלתה השערה דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו וכו' ע"ש ואכתי תיקשי בקרא דונגשה יבמתו וגו' למ"ל דנקט יבמתו י"ל דאתי למעט שלוחה ובזה י"ל דברי הספרי (פ' תצא) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וגו' מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים והדבר יפלא איזו יחוד יש כאן בפני כמה זקנים ולפמ"ש י"ל דהכונה שיהיו שניהם דוקא בעצמם הם ולא שלוחיהם לפני הזקנים:
3
ד׳והנה הרה"ג מאדעס נ"י הביא ראי' מהתוס' יבמות (ח"י ע"ב) ד"ה המתן וכו' שכתבו דלהכי פריך אם מאמר קונה לב"ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע"י שליח בב"א וכו' והא מאמר לב"ש הוא ענין יבום ולרבה ביבמות (כ"ט) הוא ענין חליצה ונלמד מקרא דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה דקאי על מאמר כדאי' בירושלמי ומ"מ מהני שיעשו היבמות שליח וה"נ בחליצה עכ"ד. אבל לענ"ד המעיין בירושלמי פ"ב ה"א ימצא דדרשי' יבמה יבא עלי' זה הביאה ולקחה לו לאשה זה המאמר וגם לראב"ע דסובר מאמר קונה קנין גמור דריש לה מדכתיב ולקחה לו לאשה הרי הוא כקידושי אשה וע"ש רפ"ה ה"א ופ"ו ה"ד וא"כ לכ"ע הוא ענין קידושין אלא שפטרה עי"ז מהחליצה לחד מ"ד דגזה"כ הוא לכן בודאי מהני שליחות כמו בכל קידושין משא"כ בחליצה. וברשב"א יבמות העתיק בשם תוס' זה יעשה וכו' וזה יעשה מאמר וכו' ע"י שליח ויתייבמו וכו' ע"ש, ודרך פלפול קצת י"ל לפמש"ל בשם מהר"ח א"ז דטעמא דל"מ שליחות בחליצה דחליצה אתקש ליבום וביבמות (ס"א סוע"ב) פליגי ב"ש וב"ה בדין אם יוצא בפו"ר בזכר ונקבה דב"ה ילפי מברייתו של עולם וב"ש סברי דאין דנים אפשר מא"א וא"כ לדידן מדמין חליצה ליבום דדנים אפשר מא"א אבל התוס' דקאי אליבא דב"ש דלשיטתם דאין דנים אפשר מא"א מהני שפיר שליחות גם בחליצה (אך בגוף הדבר אם דנים אפשר מא"א יש מבוכה בכמה מקומות ועיין בר"ן ורא"ש נדרים (ל"ו ע"ב) ובמלה"ר ח"ב אות ד' ואכמ"ל):
4
ה׳אך גוף דברי מהרח"ו א"ז צ"ע דשאני יבום דקונה בע"כ ובאונס כדאיתא ביבמות (נ"ד) משא"כ בחליצה הא בעינן שיכוונו שניהם ובעיקר דברי הר"י והרשב"א מצאתי בתשו' ב"א חא"ע סימן פ"ט באמצע התשובה שכתב דלאו דוקא נקטו הא דחליצה ל"מ ע"י שליח דגם בלא"ה הא לאו בני שליחות נינהו ע"ש היטב ולפ"ז יש לפקפק בראייתי הנ"ל מדברי הר"י והרשב"א נגד דעת יד שלמה דטעמא דל"מ שליחות בחליצה אין זה עיקר טעמם ומ"מ צ"ע כיון דעכ"פ מבואר מדבריהם דס"ל דל"מ שליחות גם באשה:
5
ו׳אבל מ"ש הי"ש דהאשה פטורה ממ"ע דחליצה דהא הוי מ"ע שהז"ג ד"ז תלוי באשלי רברבי ומדברי הר"מ במנין המצות נראה להדיא דמצות חליצה על האשה שהרי במלוה רט"ז כתב לייבם אשת אח שנאמר יבמה יבא עליה ובמלוה רי"ז לחלוץ ליבם שנא' וחלצה נעלו מעל רגלו הרי דביבום נקט המצוה על היבם ובחליצה נקט המצוה על האשה ובתשו' א' הבאתי מתשו' הריב"ש סימן קנ"ט ותשב"ץ ח"א סימן ק' ומדברי הא"ז הל' חליצה סי' תרע"ז והפלאה כתובות כ"ד ודברי מהרמב"ח בתויה"כ ליומא פ"ו ודברי הפ"י כתובות מ' ותשו' בר"א חאו"ח סוסי' ג' ותשו' פרשת מרדכי חא"ע סי' ס"ג וע"ע בברכ"י יו"ד סי' שמ"א אות ו' ותשו' מהר"י אסאד חא"ח סי' מ"ו ואכמ"ל א"ה בהמ"ח לענ"ד י"ל הטעם דאף דחליצה הוא מעשה ז"ג מ"מ האשה מחוייבת דנודע מ"ש האבודרהם הובא בעקדה פ' בראשית בטעם הדבר שנשים פטורות ממעשהז"ג משום דאשה היא ברשות בעלה ומשועבדת למלאכתו ולכן פטרתה התורה ממעשהז"ג דאולי בזמן חיוב המ"ע תצטרך לעשות מלאכת בעלה ע"ש ועי"ז גם אשה שאין לה בעל פטורה דהיום אין לה בעל ולמחר תנשא ולא תוכל לקיים המ"ע ולזה לעולם פטורה ובזה נפשט ספיקו של הח"ס חאו"ח סי' ק"נ שנסתפק אי נשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה שהזמן גרמא ע"ש ולפי דברי האבודרהם שפיר מחוייבות דהא כל הטעם שהתורה פטרה הנשים ממעשהז"ג הוא יען שמשועבדת למלאכת בעלה ואולי בזמן החיוב של עשיית העשה תצטרך לעשות מלאכת בעלה וזהו במצוה שהחיוב הוא לעשות שפיר לא תוכל לקיים המצוה בעת שתעשה מלאכת בעלה אבל במצוה שהחיוב הוא שלא לעשות א"כ אף שתעשה מלאכת בעלה תוכל לקיים המצוה שלא לעשות ושפיר מחוייבת וא"כ בלאו הבא מכלל עשה שהמלוה היא שלא לעשות שפיר מחוייבת ומעתה בחליצה אף שהוא מ"ע שהז"ג הלא בלתי אפשרי שאשה תהיה מחוייבת לקיים מצוה זו רק שאין לה בעל א'"כ שפיר מחוייבת דלא פטרתה התורה]:
6
ז׳ובדבר מה שהיבם פוקר ומין גמור כבר כתב בתשו' באר עשק סי' ע"ו דגם לשי' המקילים ביבם מומר דוקא בנדבק לגמרי באומה אחרת אבל כל זמן שלא נדבק לאומה אחרת אף שעע"ז ומחלל שבת בפרהסיא קידושי מומר כזה מזקיקים לכ"ע אשתו ליבם וכן האח המומר כזה זוקק ליבום וכ"ה בתשו' ח"ס חלק ששי סי' נ"ו. וגם מ"ש הרה"ג מאדעס דיש ספק בעיקר הקידושין אם נעשו כדין יעוין בתשו' תשב"ץ ח"ג סימן מ"ז דמבואר דכיון שנתייחדו אח"כ לעין כל ע"פ הקידושין ההם יש להם דין קידושין גמורים ע"ש:
7
ח׳אך מה שהיה בע"מ גדול (קריפעל) ולא הכירתו מקודם ותיכף שהכירתו ברחה ממנו הגם דמבואר באס"ז כתובות (ע"ז) בשם תר"י ומאירי בשם חכמי לוניל שעשו מעשה בסומא בשני עיניו מקודם קידושין והאשה ידעה ופסקו שא"צ גט כלל והקידושין בטלים ובא"ז ח"א בשו"ת שבסופו כסי' תש"ס וסי' תשס"א השיב הר"ש דקרוב בעיניו לומר כן ע"ש אבל לא כל המומין שוים וגם הרי במומין גלוים ונראים קיי"ל דחזקה שידע ונתפייס כמ"ש בא"ע סי' קי"ז ס"ה וה"נ באשה ולכן גם טעם זה קשה מאוד לצרפו:
8
ט׳ובעיקר דין חליצה ע"י שליח של האשה עלה בלבי עוד דלפ"מ דקיי"ל דצריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב וירקה בפניו לעיני הזקנים א"כ בתחלת יציאת הרוק מפיה הוי ג"כ כמידי דנעשה ממילא וא"א שיהי' בשליחות ואף דרקיקה לא מעכבא אבל מ"מ בעינן שיהא ראוי לבילה אך די"ל דאף שהיא רחוקה משם הרבה מ"מ מקרי ראוי לבילה כמ"ש כה"ג בתוס' יבמות (צ"ג ע"א) ד"ה מייתי כנתא דפירי וכו' דאי משל ר"י לא חשיב דשלב"ל ואפי' הוו מחוברים כיון שבידו לתלוש וכו' ולא מסתבר לומר דלא חשוב הכא בידו לפי שהיה רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב ובין רחוק עכ"ל וה"נ בנ"ד מקרי ראוי לבילה ובפרט דאפשר בקפיצה ע"י שם וכדחיישי' להכי ביבמות (קט"ז ע"א) וכן מצינו בעירובין מ"ג ע"א) ובתוס' קידושין (ע"ג א') ד"ה מאי איכא וכו' וברא"ש שם סי' בשם בה"ג וכן י"ל לענין הקריאה דהוי בכלל ראוי לבילה ובזה"ז אפשר ע"י כדור הפורח באויר (ליפט באלאן) ולאשר חזר והציע לפני הרה"ג מאדעס נ"י גודל העיגון מכמה שנים באשה ילדה ואם לא יתירו בחליצה זו תהיה עגונה כל ימיה וקרובה לסכ"נ וגם למכשול וכי כבר נעשה מעשה החליצה ע"י שלוחה חזרתי וצדדתי דאפשר שהר"י שברשב"א סובר כטעם מהר"ח א"ז דאתקש חליצה ליבום ולא נחית לסברת תורי"ד הנ"ל ותדע שהרי בתשו' מהר"ח א"ז שם הקשה באמת אמאי במצות תפלין לא אמרי' דין שלוחו של אדם כמותו ונדחק לחלק בע"א אבל לשי' תורי"ד שפיר י"ל דהא דל"מ שליחות בחליצה משום דדמי לתפלין אם כן דוקא בשליחות של החלוץ משא"כ בדידה:
9
י׳וגם במ"ש לעיל דכל זמן שלא נדבק לאומה אחרת אין לו דין מומר הנה לשי' הסוברים דטעמא דאין מומר זוקק ליבום משום דלאו אחיו הוא הרי מבואר בסמ"ג וסמ"ק שבב"י יו"ד רסי' רנ"א דבכל עובר עבירה להכעיס לאו אחיו ולא ממין אחוה הוא ומכ"ש בכופר ומלעיג על התורה הרי ביו"ד סי' קי"ט ס"ז מבואר דדינו כמומר לע"ז ובפר"ת שם סק"ח מבואר דגם בכופר דבר א' הוי מומר לכל התורה ע"ש וגם להסוברים דטעמא דיבם מומר משום אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה י"ל דשייך ג"כ בכה"ג אף דברשע אחר אין להקל ובצירוף הספק בעיקר הקידושין הסכמתי לסמוך ע"ד היד שלמה אבל רק באופן אם יסכימו עוד רבנים מובהקים בתורה ויראה אז אצטרף עמהם במקום עיגון גדול והצלת נפש כנד"ד ומכלל הן וכ' וגם רק בצירוף שאר צדדים הנ"ל כיון שהדבר מבואר בדברי הר"י והרשב"א דגם בהאשה ל"מ שליחות מי יערב בלבו להקל:
10
י״אועתה הנה בא מכתבו הבהיר אחרי ששלח לו הרה"ג מסיראצק נ"י את תשובתו בקיצור בלא טעמים וכבוד הדר"ג האריך להשיג ע"ד הי"ש ושלח אלי טעמו ונימוקיו והנה מ"ש מהא דגידמת חולצת בשיני' ואם תוכל לחלוץ ע"י שליח טורח זה למה הלא מוטב שתחלוץ ע"י שליח לענ"ד י"ל דאם הייני אומרים דאינה חולצת בשיני' לא הי' בידה לעשות שליח דכל דאיהו ל"מ עביד לא מצי משויא שליח ועתוי"ש עירובין (י"ג ע"א) שהוכיחו דכתיבת הגט לא בעי שליחות דא"כ מי שידיו קטועות לא יגרש את אשתו ע"ש וה"נ בזה לכן הוצרכו להודיענו דגידמת חולצת בשיניה:
11
י״בומ"ש כתר"ה דכיון דגבי קטנה שחלצה מקשינן אשה לאיש וה"נ לענין שליחות מלבד דלשי' כמ"פ אין ההיקש אלא מדרבנן וכבר ראו עיניו הבדולחים דברי הב"ש א"ע אלא שהשיג עליו ובאמת דהרשב"א כתב שברוב הספרים גרסי' חליצתה כשרה וכן הוא בכל הספרים המדוקדקים בישיבת הגאונים ובשם פיה"מ להר"מ דגם לר"מ הוא רק היקש דרבנן וגם להסוברים דהוי היקש דאורייתא כבר העלה הפ"י בקידושין (ג' ע"ב) ועוד בכמ"ק דבמלתא דאינו מפורש בתורה אלא הוא מסברא לא אמרי' בזה אין היקש למחצה וה"נ אטו מפורש בתורה דהחולץ אינו עושה שליח הלא הוא רק מסברא דבמצוה שבגופו ל"ש שליחות א"כ באשה דל"ש סברא זו שפיר י"ל דמהני שליחות וע' בפ"י פסחים (מ"ג ב') שהעמיס דבר זה בדברי תוס' רפ"ק דערכין ואף שמדברי תוס' פסחים שם מוכח דלא נחתי לסברא זו הרי י"ל דבדאיכא סברא להיפוך גם התוס' מודים דלא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה כמ"ש הגו"ר מבעל פמ"ג כלל כ"ח ע"ש ראיות לזה וגם בלא"ה י"ל דלשי' תוס' פסחים אין ההיקש דאשה לאיש אלא מדרבנן:
12
י״גומ"ש טעם ב' דחליצה ורקיקה וקריאה כתיבי בחד קרא ואיתקשו להדדי והיקש אדם דורש מעצמו כמ"ש התוס' רפ"ג דסוכה (דף ל"א) ובקריאה ורקיקה ל"ש שליחות לא אדע מהו דהא לא איתקשו בכל דבר דרקיקה וקריאה אינם מעכבים וחליצה מעכבת וכבר כתבו התוס' יבמות (פ"ו ע"א) ד"ה אף מעשר וכו' דבכה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה ובמק"א הבאתי מתוס' זבחים (ס"ט ב') ד"ה וכי וכו' להיפוך וגם הבאתי מהתוס' ב"מ (קי"ד א') ד"ה ואידך ומהש"ס נדרים (ז') ור"ן שם וש"ס מכות (דף י"א ב') וע' בשיו"ק על הירושלמי פ"ט דיבמות הל' ה' מ"ש בזה ואכמ"ל ועוד דכיון דברקיקה מהני שליחות א"כ אדרבא נימא דחליצה איתקש לרקיקה ואף דקיימא לן דלחומרא מקשינן כבר כתבו התוס' בקידושין (ל"ד סוע"ב) ד"ה ונילף מת"ת וכו' דבדאיכא סברא להיפוך מקשינן לקולא וה"נ בזה דקריאה וחליצה ל"ה מצוה שבגופו ושפיר י"ל דמהני שליחות וגם מ"ש טעם ג' דאף דבקידושין (י"ד) לא דרשינן ככה עיכובא בדאיכא ק"ו מ"מ לענין שליחות דנלמד רק בבנין אב רפ"ב דקידושין שפיר דרשי' ככה לעיכוב שלא יועיל שליחות יש לפקפק דהא אנן קיי"ל כר"ע דדרשינן ככה יעשה באיש ולא מעכב אלא מה שהוא מעשה באיש א"כ ה"נ דרשינו למעט שליחות באיש אבל לא למעט שליחות של האשה:
13
י״דוגם מ"ש טעם ד' דבעינן לעיני הזקנים ובעינן ראייה ממש ול"מ ידיעה א"כ כשעשתה שליח אף דשש"א כמותו מ"מ נחשב רק ידיעה ולא ראיה בעיניהם לענ"ד יש ראיה להיפוך מהא דבקידושין (מ"ג) האומר לשלוחו צא והרוג הנפש המשלח פטור לדידן משום דאשלד"ע ולשמאי הזקן חייב והא בד"נ בעינן ראייה ול"מ ידיעה א"כ בלא"ה פטור משום דליכא ראייה ובע"כ דכיון שעשאו שליח והוא כמותו הוי ראיי' ממש. וע"ש דלחד טעמא יליף שמאי ממעילה וטביחה והא שא"ה דסגי בידיעה בלא ראייה משא"כ בנ"ד ובע"כ כמ"ש:
14
ט״וובדבר מ"ש הדר"ג דבנ"ד ע"י ריחוק המקום גם לענין הרקיקה מקרי אינו ראוי והביא ראי' מהא דפסחים ר"פ מי שהי' טמא (צ"ב ע"ב) דאם רחוק מאוד מקרי אינו ראוי לאכילה ודוקא ביכול לכנוס לערב הורצה לר"נ לענ"ד שא"ה שהתורה גזרה שאם הוא בדרך רחוקה כשיעור הנאמר שם פטור מפסח אפי' יכול לכנוס בסוסים כדאי' שם (צ"ד ע"א) לכן לא הורצה וע"ש בתוס' (צ"ב ב') ד"ה ור"נ וכו' דלגבי זמן אכילה חשבי' בכה"ג יכול לבא אבל מ"מ אם אינו יכול לבא גם בסוסים ופרדים לכ"ע לא הורצה שהתורה גילתה שם דמקרי רחוק אבל בנ"ד י"ל דמקרי ראוי כיון דמשכח"ל ע"י קפיצה בשם או כדור הפורח. ועוד דכיון דסדר חליצה אינו מעכב הרי תוכל לבא אח"כ ולקרות ולרקוק משא"כ בפסח אם לא הי' יכול לבא בזמן אכילת פסח שוב בלתי אפשרי לקיים המצוה אח"כ:
15
ט״זומ"ש כת"ר ראיה מתוס' גיטין (כ"ח ע"ב) דטמא מיחשב אינו ראוי לסמיכה אף דאפשר להקריב אחר שיטהר לא אבין דשא"ה שהוא מקריב עתה הקרבן וא"א לו לעשות אחר כך הסמיכה בקרבן זה משא"כ בנ"ד הרי תוכל לעשות אח"כ הקריאה והרקיקה ויוכשר החליצה הזאת:
16
י״זומ"ש מעכת"ה מהא דב"ב (פ"א ע"ב) דגם מספק מקרי א"ר לבילה אף שאם יבא אליהו ויאמר וכו' י"ל דשא"ה שאין בידינו ביאת אליהו משא"כ בנ"ד וגם יעוין בפסחים (צ"ח ב') ורש"י ד"ה ופטורין וכו' דמוכח דמספק ראוי לבילה וע' בירושלמי פרק ח' דפסחים ה"ב וצריך לחלק בין ספק בדין ובין ספק במעשה:
17
י״חסוף דבר כי לענ"ד יש מקום לצדד בזה להקל בשעה"ד ועיגון גדול כזה אבל בכ"ז לא ימלאני לבי להורות קולא בדבר חדש כזה אם לא בהסכמת כמה גדולים בתורה ויראה וגם לא נאמרו כל דברי רק לפלפולא להלכה ולא למעשה ואחרי שהודיעני כת"ר ששמע מהגאון האדיר הצדיק בעל חי' הרי"מ ז"ל לאסור בזה וגם דעת הדר"ג כן הוא חלילה להקל ובפרט בלא שאר צדדים בודאי אין להתיר נגד דברי הר"י והרשב"א שהבאתי (ועמש"ל סימן קל"ח שהסכמתי לאסור בנ"ד) ואשר הודיעני שמחבב חיבורי דע"ת תנוח דעתו הגדולה שהניח דעתי והנני ידידו הדוש"ת:
18
