שו"ת מהרש"ם חלק א ט״זTeshuvot Maharsham Volume I 16
א׳להרב הגאון המפורסם וכו' מוה' אברהם מענדיל שטיינבערג נ"י אבד"ק סנוטין. מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר החלוצה מק' ראדיוויטץ שנשבעו האחים זל"ז שלא יחלוץ האח הקטן אלא יחלוץ אח הגדול ויחלקו ביניהם במעות עזבון שיעלה לחלק החולץ הנה הרב המו"ץ דשם כתב לי מאז שאלה זו וכתב שהאשה סרבה כמ"פ נגד התראת ב"ד וכי האחים עשו בב"ד כתב באו"ש וח"ח כל אחד ע"ד חבירו וגם נשבעו שלא יתירו השבועה ועוד בחומרות ונידוים ואח"ז נסעו לק"ק גריידונג האח הקטן והחלוצה והטעו את הב"ד וחלץ לה ואחרי שנודע להרב דשם הדפיס עלה לאסרה וגם הב"ד מראדיוויטץ חתמו על האיסור ונתפרסם האיסור בעולם שנשלחו העלים לכל המקומות וגם לפה"ק הגיעו כמה עלים:
1
ב׳ומאז שכתב לי הרב הנ"ל כי נכון לגדור גדר בפני עושי עולה כתבתי לו כי אם אמנם ידוע שיש צדדי היתר בכל זה אם יסכימו רבני הגליל לאסרה ולמיגדר מלתא בפני פריצי עם גם אני אסכים עמהם. והנה עתה ראיתי שרו"מ האריך בפלפול עצום והעלה להתירה בפשיטות וביקש מעמדי להסכים עמו ואני כעת עמוס הטרדות ובכ"ז למען כבודו ואהבתו עברתי במרוצה על קונטרסו:
2
ג׳והנה בגוף מחלוקת תוס' והגמ"ר אם באיסור שבדה מלבו אמרי' אעל"מ מלבד דקשה להקל באיסור תורה וכמ"ש גם הגאון בשו"ת גבעת פנחס חא"ע סי' ל"ה אף גם הנה הפוסקים לא הביאו בזה דברי הרשב"א ריש יבמות בהא דהאומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פ' דצריכה חליצה ול"א בכה"ג כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמו אלא ד"א גרם לה וה"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה וה"ז אינו עולה ליבום ד"ת דקיימה עלה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום דד"א גרם לה ע"ש ומבואר דגם בדיעבד ל"מ דאל"כ הרי הוי עולה ליבום ובע"כ דגם באיסור שבדה מלבו אעל"מ וגם מוכח מזה דגם בדבר שא"צ כונה אפ"ה אעל"מ דהא ביבום אפי' בשוגג קנה ויש להוכיח מזה דגם בישנו בשאלה אפ"ה כל זמן שלא נשאל אעל"מ:
3
ד׳אך בזה י"ל לפמ"ש המל"מ והובא בשעה"מ פ"ג מנדרים דראיית הרשב"א דעכ"פ היכא דנדרה עד"ר יהיה בכלל א"ע ליבום ע"ש א"כ אין ראי' מזה להיכא דמהני שאלה ועכ"פ בנ"ד שנשבעו זה לזה בשביל טובה שהרי האח הגדול נשבע שאם יחלוץ הוא יתן גם לשאר האחים חלק מהעזבון וכן שאר האחים נשבעו כן זל"ז ומבואר במהרשד"ם חא"ע סימן כ"ו דהיכא דנדר לטובת חבירו ותועלתו וגם קיבל טובה לכ"ע גם בדיעבד ל"מ התרה וכ"ה בתשו' רדב"ז ח"א סי' ש"ט אלא שמחלק בין טובה בעלמא ובין דררא דממונא ועכ"פ בדררא דממונא גם הוא ס"ל דאפי' דיעבד ל"מ אך שכתב דמהריב"ש ל"מ כן ע"ש אך בזה י"ל עפ"ד הח"ס סימן רכ"ו דקודם שנעשית הטובה מהני התרה אך דבנ"ד דנשבע לקיים מצות חליצה בגדול דודאי לא יזקקו שום ב"ד להתיר ולשי' כמ"פ גם בדיעבד ל"מ התרה וכמ"ש גם רו"מ אם כן פשיטא דלהרשב"א גם דיעבד לא מהני וכיון דגם הרשב"א סבירא ליה כן בודאי יש לחוש לדעתו בצירוף דעת מרדכי:
4
ה׳ומה שהאריך כת"ר בדברי תוס' תמורה (ה' ע"א) שכתבו דכיון דאיתקש גירושין למיתה ל"ש לומר שלא יועילו הגירושין (והביא דברי נו"ב א"ע סי' קכ"ט וגם דברי שו"ת ז"כ שביאר דבשאר גיטין פסולין ל"ש ההיקש דעכ"פ גברא בר גירושין הוא משא"כ באונס דלאו בר גירושין הוא ועכ"פ פלפל בנ"ד) וה"נ לענין חליצה דעומדת במקום גט כמ"ש התוס' בקידושין (י"ד) ד"ה הא ובסוטה (דף ה') מלבד מה שפקפק רו"מ בעצמו בזה והביא מדברי הנו"ב דלמסקנת הש"ס אין סברתם מוכרחת ובשם פרמ"א ח"א דדברי תוס' הם רק באונס ולא במק"א אף גם נראה דגבי חליצה כשיש כמה אחים ל"ש לדון מכח ההיקש כלל שהרי גם אם ימות א' מהאחים עדיין זקוקה לחליצה ולא הותרה רק במיתת כולם ואיזו היקש יש לנו להתיר בחליצת א' מהם באיסור וז"פ:
5
ו׳ומ"ש רו"מ ליישב ע"ד פלפול דברי רמב"ם פ"א מגזילה עפ"י ד' תשו' ב"א כבר זכיתי בה ת"ל מכמה שנים ונדפס בחיבורי לחו"מ רסי' ר"ה. גם מ"ש רו"מ להוכיח דשינוי קונה בלא כונה והביא כן בשם תרומת הכרי הנה אין הספר בידי אבל בתוס' ע"ז (דף ז ע"א) בד"ה ר"מ וכו' מבואר דר"מ ור"י פליגי בזה וכ"ה בתוס' ב"מ (מ"ג ע"ב) והנה יש לדון בזה ע"פ דברי תשו' לחם רב שהביא בתשו' ב"ש אחרון חא"ע סי' ו' ושו"ת ספר יהושע חא"ע סימן ס"ה דהיכא דנשבע שלא לגרש מסתמא לא נתכוון לגרש בלב שלם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אבל מלבד מה שתמהו עליו המעיין בתשו' לחם רב סי' ל' ימצא דלא כתב רק בצירוף מודעא ובזה מיושב מה שהקשה עליו הספ"י מדברי התוס' יעו"ש וימצא שכן הוא. והנה רו"מ העלה עוד דבנ"ד דהיבם אינו עושה כלום ואדרבא צריך שלא יסייע כלום והוא עושה רק בכונה שמכוון להתירה ול"ש בזה לומר אעל"מ כמ"ש כה"ג בשו"ת בר"א סימן קכ"א לענין נשבע שלא לבטל הגט והיכא דליכא רק מחשבה עדיף טפי:
6
ז׳הנה כבר העלה הט"ז באו"ח רסי' שכ"ח סק"א דהא דניקף חייב משום דהכנת האיש שמזמין את שערו מקרי מעשה וכן פתיתת פיו להוציא שיניו ואני מצאתי בריטב"א למכות שהעיר ג"כ בהסתירה מביצה למכות ותי' דשאני בניקף דעובר בלאו עכ"פ אלא דהוי בלא מעשה לכן מהני הסיוע שיהא נחשב כמעשה משא"כ בעלמא דאם אינו עושה כלום ומסייע א"ב ממש אינו עובר כלום וליכא איסור כלל ע"ש [א"ה בהמ"ח ע"ע בט"ז יו"ד סי' קצ"ח סקכ"א ולפי ד' הריטב"א נדחה ראיית הט"ז שם מניקף וע' בתפ"י בהקדמה לקדשים פ"א אות כ"ב שנעלם ממנו דברי הריטב"א אלו ולפמ"ש הט"ז שם לענין נטילה הצפרנים דבהטיית הישראלית את ידיה הוי מעשה ואאמו"ר שליט"א הראה שכן מבואר בתוס' ריד (מ"ג א') ד"ה כגון וכו' שכתבו ונ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה וקשה הא מסייע א"ב ממש ובע"כ דהוא התחיל תחלה וכמ"ש הט"ז או"ח הנ"ל א"כ ה"נ כיון שהוא הטה רגלו בתחלה נחשב כמעשה ועוד י"ל לפמ"ש התוס' ע"ז (ס"ד א') בהא דעוקרין כלאים כדי למעט התפלה כו' והקשו התוס' דהא מקיים בכלאים לא מחייב רק בעשה מעשה בגדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל ותי' דאף דמתחלה היה רק מחשבה דרוצה בקיומו אפ"ה כיון שעשה אח"כ מוכחת על מחשבתו הקודמת הוי לאו שיב"מ ע"ש ועיין בש"ס דחולין (דף ל"ט) דמוכח שם דגם למ"ד דל"א הוכיח סופו על תחילתו מודה בכה"ג ע"ש וא"כ ה"נ כיון שאומר לא חפצתי לקחתה הרי מעשיו מוכחת על מחשבתו ושפיר הוי מעשה ושפיר אמרינן ביה אעל"מ] ועכ"פ מודה דלענין שיהא נחשב מעשה נחשב גם הסיוע למעשה ובמק"א העירותי מש"ס דערכין י"א גבי משורר ששיער בשל חבירו ועוד מכמ"ק ויעוין בחיבורי ליו"ד סוסי' ב' בזה ועכ"פ בנ"ד דצריך למידחסי' לכרעי' ועוד כמה דברים ודאי דנחשב למעשה אלא דיש לדין לפמ"ש הפמ"א ח"א סי' ל"ד דהיכא דעושה מעשה הנוגע לשנים והשני לא עבד איסור לכ"ע א"ע מהני ע"ש באורך והארכתי בזה בחיבורי לחו"מ סי' ר"ח א"כ ה"נ הרי האשה לא נשבעה כלל ולא עשתה איסור:
7
ח׳אך דבנ"ד יש לדון מטעם אחר ולבטל החליצה עפמ"ש הלח"מ פ"ד מיבום הי"ז דלא מכשירין דיעבד רק בחד פיסולא דלכתחלה אבל אם עבר על ב' פיסולי דלכתחלה גם דיעבד מיפסל החליצה וביאר בזה דעת הראב"ד ע"ש ואף שבפתיחה שבדע"ת לה"ש הבאתי סתירה לזה מהתוס' יבמות מ"מ י"ל דדעת הראב"ד הוא כן וא"כ הרי בנ"ד לפמ"ש התוס' בתמורה ו' וב"מ קט"ז דגם לאביי דא"ע מהני מ"מ אי עביד זכי' בשוגג הוי זכי' בטעות א"כ ה"נ הרי המנעל היה של הרב מגריידונג ואם היה יודע האיסור לא היה מזכה לו המנעל ובפרט שהרב צווח עתה ומתחרט על השגגה שיצאה מלפניו ובכל כה"ג ודאי דהוכיח סע"ת וא"כ חלצה במנעל שאינו שלו דלכתחלה פסול וגם חלץ אח הקטן והוי תרי פיסולי דגם דיעבד מיפסל. ואם כי יש סתירות לדברי הלח"מ וכמ"ש בחיבורי שם מ"מ קשה להקל למעשה לנגדו ובפרט בצירוף השבועה:
8
ט׳ומ"ש רו"מ דמסתמא התיר לעצמו השבועה הנה בכל חליצה מתירים השבועות מקודם אך דבנ"ד שנשבע שלא להתיר היה צריך להתיר מקודם שבועה שניה ואח"כ ראשונה ולשי' הט"ז סי' רכ"ט גם בנשבע בשבועה ונדר וח"ח צריך ג' התרות ואם פרט הנדר לא יזדקק שום חכם להתיר ולאו כ"ע ד"ג ולכן קשה לסמוך ע"ז. ואחרי כי הרבנים הנ"ל כבר אסרו לענ"ד לא נכון הדבר שיתקע א"ע מעכת"ה להתיר איסורם ובפרט למה לן למשכוני נפשין עבור אשה מסרבת וגוזלת ממון שאינו שלה וע' בח"מ סוסי' ט"ו ושוא"ת עדיף זהו הנלע"ד ומעכת"ה הטוב בעיניו יעשה. והנני ידידו הדוש"ת:
9