שו"ת מהרש"ם חלק א ס״טTeshuvot Maharsham Volume I 69
א׳להרב הגדול וכו' מו"ה שמואל דוד פ"מ נ"י מו"ץ דק' חוסט בארץ הגר
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שקבע דירתו בעיר שיש בה חבורה ולא הי' דעתו נוחה מהם וקיבל על עצמו עד"ר שלא לבא לאסיפה שלהם גם בשבת ויו"ט ואח"ז נזדמן אצל א' ממכיריו שעשה סעודה והלך הוא לשם ואח"כ באו אנשי החבורה לשם ונסתפק אם מותר לו להיות שם או מחויב לצאת וגם אם האיסור חל גם בהיותם בבית אחר שאינו בית הקבוע לאסיפה שלהם ורו"מ הביא מיו"ד סי' רי"ח וש"ך סק"א בשם מבי"ט דהולכין אחר כונת הנודר והנה לכאורה הי' נראה דאף שזה נדר להתרחק מהחבורה הנ"ל מ"מ בודאי לא קיבל עליו יותר מאיסור מנודה ונזיר דמבואר בסי' של"ד דאף שאסור לישב בתוך ד"א אבל אי איהו קאי ואתי מנודה ויתיב לא מחייב להתרחק ומבואר בב"י שם דאם הוא בבית אחר א"צ להתרחק ממנו וע"ש בד"מ אות ז' בשם ריב"ש בדין ביהכ"נ ומכ"ש שא"צ לצאת משם והנה בתשובת מבי"ט בשניות ח"א סי' קס"ח בדין א' שהי"ל קטטה עם אשתו בעבור שרגיל בסעודות מרעים ולהשתכר ונשבע בנז"ש שבמקום שיש ב' אנשים אוכלים חוץ מביתו שלא יהי' הוא השלישי ופסק דגם אם ילך לדור בעיר אחרת וכן אם יצא חוץ לעיר לגן ופרדס בכלל האיסור ואפי' אם קדם הוא לאכול עם איש א' חוץ לביתו ואח"כ באו עוד אנשים וישבו לאכול שם חייב להסתלק מהסעודה שהרי הוא שלישי ואף שלא אמר רק שבמקום שיש ב' אנשים שלא יהי' הוא השלישי מ"מ הרי אחר שבאו שנים לשם הוא השלישי וגם אם יאכלו האחרים בשלחן בפ"ע שאינו בכלל הנדר מ"מ יפריש א"ע משום לך אמרין לנזירא סחור וכו' שלא יבא לאכול יחד כיון שהוא בבית אחד ואפי' לישב בהסיבה לשתות על פירות לבד אסור שעיקר הנדר מחשש שכרות, ומ"ש השואל דיש לילך אחר הכונה ולהתיר במדינה אחרת ליתא דדוקא בדאיכא ב' משמעות בלשונו נאמן לומר לזה נתכונתי אבל בנדר סתם חל האיסור על גופו בכל מקום ואינו נאמן לומר לא נתכונתי אלא בעירי עכת"ד ובש"ך יו"ד סוסי' רי"ח רמזו בקיצור ולא העתיק לשונו וגם הציון שם בטעות ומזה הי' נראה דגם בנ"ד גם כשבאו החבורה אח"כ יהי' בכלל האיסור אבל לענ"ד בנ"ד שקיבל ע"ע שלא יבא לאסיפה שלהם אין בכלל האיסור אלא שלא יבא הוא אליהם וכה"ג מצינו בש"ס דסוטה (י"א ע"א) שאמרו מצרים נדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' והם אינם יודעים וכו' א"נ הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלים לתוכו וכה"א ומצרים נסים לקראתו וכ"ה בש"ר פ' בשלח פכ"ב ואף שמצינו בש"ס דב"מ (צ' ע"ב) חסמה מבחוץ מהו בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא וכו' מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי ולהבדיל בין הקודש ובין החול כתיב אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה וע' בירושלמי פ"ט דתרומות ה"א בסופו ששאל ר"ע את רשב"י ד"ז וע"ש במרה"פ מ"ש בזה הרי אף דכתי' אל תשת הכונה שלא יהי' שתוי וא"כ ה"נ י"ל שלא יבא לאסיפה שלהם היינו שלא יהא שם אבל י"ל דשא"ה דכתי' ולהבדיל בין הקדש וגו' לכן אין לחלק בין שתוי מקודם ובין שותה אח"כ וכן בחסימת שור דאיכא משום צב"ח שזהו עצם איסור חסימה כמ"ש בחינוך מצוה תקצ"ו או דדייק בלישנא דקרא כדאי' בירושלמי שם או כמ"ש בספרי ורש"י סו"פ תצא וע"ש ברא"ם ותבין ועמ"ש בחיבורי משפט שלום בתשובה שבסוסי' ר"ז סי"ז שהבאתי מכמ"ק דדוקא בדאיכא הוכחה מפרשין כן וע' בתשו' הרשב"א ח"ד סי' רצ"ד במי שנשבע שינשא עם פלונית ודקדק השואל דהכונה שינשא ע"י אחרים משמע והשיב דודאי אין האיש נישא אלא נושא ומ"מ מצינו דחז"ל נקטו נשואין ב' אחיות וכן בכמ"ק ולא הקפידו בדקדוק הלשון אלא במקומות שיש בהם הפרש בין זל"ז כדאי' בכתובות (ב' ע"ב) נשאו לא קתני אלא נישאו וכן נקטו החולץ ליבמתו אף שהוא רק נחלץ וע"ש עוד בזה ולכן בדאיכא נ"מ שפיר יש לפרש דלא יבא הוא דוקא כיון דליכא הוכחה שנתכוון לאסור בכל גווני והא דיו"ד סי' רי"ח ס"ב דבנשבע שלא יעשה יין גם העשוי כבר אסור הרי מבואר שם דטעמא משום דאזלינן בתר הכונה וגם בזה חולק הט"ז שם:
2
ג׳ומצאתי בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קל"א שהביא בזה מחלוקת ממהר"י טאיטאצק דעתו דאין להוסיף על הלשון ע"י אומד הדעת והרב"צ חולק עליו וגם דעת תה"ד סי' רפ"א נוטה לדעת מהר"י טאיטצאק ז"ל וגם בחח"מ סי' רכ"ח הביא כן גם בשם מהר"י בי רב אבל דעת הרד"ך בית ל"ב חרר ב' כדעת רשב"ץ וע"ש עוד סי' רנ"ט מ"ש בזה וגם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ז' חולק ע"ד הרשב"ץ וע"ש סי' נ"ה במה שהשיב ע"ד מהר"י באסן באורך בזה וע' בתשו' כבוה"נ סי' ב' ותשו' שער אפרים סי' ס"ז באורך בכ"ז ועכ"פ בנ"ד דליכא שום הוכחה היפוך הלשון יש להתיר לו בכה"ג להיות בבית האחר ויש להביא עוד סמוכין מתשו' הרא"ש כלל נ"ה דין ט' וז"ל ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון ר"ל כל הבא ונכנס בתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה וכו' עכ"ל הרי דמפרש לשון כל באיה שנכנס לה בתחלה ולא כשלמד כבר חכמת התורה והכי נמי יש לפרש שלא יבא אל האסיפה מתחלה אבל לא כשהוא בא לבית חבירו ואחר כך באו לשם בעלי האסיפה ואף דלשון תורה לחוד וכו' כבר כתבו התוספות יבמות (ע"א) ועוד בכמ"ק דהיכא שלא נמצא סתירה למדין גם מלשון תורה ללשון ב"א ועוד דאין זה נקרא אסיפה של החבורה כיון שהוא בבית שאינו שייך להם ונמצאים שם גם אנשים אחרים שאינם מהחבורה ולכן נלע"ד להקל בזה:
3
ד׳ובגוף דברי המבי"ט הנ"ל שפסק לאסור בסעודת מרעים גם בעיר אחרת נ"ל דאם אמר בשבועתו שלא יבא ולא יהי' עוד בסעודת מרעים גם המבי"ט מודה שאין האיסור אלא בעירו ולא בעיר אחרת וראי' לזה ממשנה פי"א דנגעים מ"ה הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ופי' הרע"ב שצריך לשים טלאי חתיכת בגד במקום הכרע דכתי' ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו מלמד שהוא תולה עליו מטלית וכ"ה בת"כ ומבואר דלשון עוד משמע במקומו וא"כ ה"נ דוקא במקומות שהי' רגיל להיות בסעודת מרעים אסור. אך די"ל דזה תלוי במחלוקת הרשב"ץ וש"פ שהבאתי אם הולכין אחר הכונה להוסיף על הלשון וה"נ י"ל דכיון שקיבל עליו האיסור מחשש שכרות אסור גם בעיר אחרת ובמק"א כתבתי בדין שו"ב שהי' עליו ערעור וחתם באו"ש שלא ישחוט עוד בהמה גסה עד שנה ואם יעבור ע"ז יאסר לעולם ובהיותו בעיר אחרת שחט בהמה גסה ורצו לאסרו לעולם עי"ז ואמרתי שלא עבר על שבועתו שלא ישחוט עוד במקומו משמע וכנ"ל:
4