שו"ת מהרש"ם חלק א ע״וTeshuvot Maharsham Volume I 76
א׳להרב הגדול וכו' מו"ה שמואל דוד פרידמאן מו"ץ דק' חוסט. (ולהרב וכו' מו"ה יעקב יוסף האמער ראב"ר דק' סניאטין)
1
ב׳מכתבו הגיעני ומה ששאל בשנים שדנו בערכאות ונשבע א' בעש"ג ואח"כ באו לדיני ישראל ונתחייב הנ"ל שבועה אם נפטר במה שנשבע בדא"ה ורו"מ כ' לחלק בין ירדו לדין בדא"ה ברצון שניהם ובין אם תבעו לד"י ולא רצה ותבעו לדא"ה ע"י הכרח ובשם רב א' כ' די"ל דכיון דלא נשבע ע"ד ב"ד אולי ביטל בלבו ורו"מ פקפק עליו בזה והנה דין זה תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש שהובא בסי' פ"ז סט"ז בנשבע על להבא אם נפטר בשבועה זו וה"נ בנ"ד באם שבעש"ג משביעין על להבא שיטעון האמת תליא בזה וע' בעט"צ בתשוב' שבסופו לסי' פ"ז מ"ש בזה דרוב פוסקים ס"ל כדעה א' וכן עיקר ואני מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' תקפ"ה שפסק בפשי' דגם בשבוהש"ת שנשבעין עה"ס אם נשבע על להבא לא נפטר משבוהש"ת וגם בתשו' רשד"ם חחו"מ סי' קנ"ט המצויין בש"ך שם העלה דהעיקר כהרשב"א והעמיס בדברי הרא"ש שאינו חולק כלל על הרשב"א אבל אני מצאתי בתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ח' בדין אשה שקבלה עלי' בח' שלא להבריח משל בעלה כלום ושוב מצא ביתו סגור וחושדה ופסק דא"צ לקב"ח שלא הבריחה כיון שכבר קבלה עלי' מקודם שלא תבריח ואם ידוע שהבריחה הרי עברה על ח' הקדום ואינה נאמנת עוד בקב"ח של עכשיו ופשוט דלשי' אזיל דס"ל דגם בשבועה דלהבא נפסל כמ"ש בסי' ל"ד ס"ה בשמו ולפמ"ש הש"ך שם סק"ה דהלכה כדברי המכריע דבשבועה דלהבא אם עבר בשוא"ת אינו נפסל א"כ באם שמשביעין בעש"ג על העתיד שיטעון אמת אפשר שהכחיד תחת לשונו איזו דבר ולא הודה ועבר רק בשוא"ת א"כ פשי' דאינו נפטר בשבועה זו ומלבד זה מבואר בעט"צ שם מתשו' הרשב"א דגם בנשבע על העבר שכל מה שאמר אמת אינו שבועת ב"ד שצריך לישבע שאינו חייב וז"ל הרשב"א סי' תתקס"ד ומ"מ אפילו לדברי רש"י אינו דומה לזו דהתם השבועה שנשבעת וכו' אבל כאן אין השבועות דומות דשבועת הח' היתה שלא יטעון שקר ושבועת ב"ד הוא שפרע ואין אותה שבועה ראשונה פוטרתו מידי שבועה זו שאינו ענין אחד ממש עכ"ל ואח"ז הביא החילוק בין שבועה דלהבא שאינו נפסל בה אבל טעם א' עולה גם בנשבע שמה שטען היה אמת כמ"ש בעט"צ שם והוכיח שם שטעם זה הוא עיקר לדינא וא"כ בנ"ד גם אם נשבע על מה שאמר קודם הוא אמת לא מהני ובפרט בזה"ז במדינתינו שהבע"ד נחשב עד ונשבע כמו עד פשי' דל"מ להיפטר בזה ומלבד זה הנה יפה אמר הרב דכיון דלא נשבע ע"ד ב"ד אולי עשה איזו ערמה באיסור אלא שהוא חידש ד"ז מדעתו ולכן פקפק רו"מ עליו ובאמת הדבר מבואר בב"י סי' פ"ז מחודש ט"ו בשם מ"כ ובשם ר"ת ורי"ו ואף דהר"ן בגיטין הביא דברי ר"ת וראייתו מש"ס דב"ק וכתב דלאו ראי' הוא הנה לא חלק עליו על הדין רק שדחה הראי' וכמ"ש כה"ג הב"י ביו"ד רסי' ל"א בדעת הרא"ש כן דאע"פ שכתב דראיית ראב"ן אינה ראי' מ"מ לדינא ס"ל כוותי' וכ"ה בש"ך חו"מ סי' ע"ב סקצ"ז דגם ר"י בתוס' לא פליג ארשב"א רק דאומר ר"י דאין ראייתו ראי' ע"ש וכ"ה בתשו' שעא"פ סי' ע' בדברי הרא"ש כתובות פ' הנושא שכ' דאין ראי' מהירושלמי דמ"מ ס"ל כן לדינא ע"ש וה"נ בנ"ד ועכ"פ לדינא הרי הב"י הביא ד"ז בפשיטות ומוכח דקיי"ל כן (וגדולה מזו מבואר ברשד"ם שם דאם נשבע ביחיד יוכל לחזור ולהשביעו במנין אך במ"ש כן בשם הב"י צע"ג דבב"י בשם הפוסקים מוכח להיפוך) ולכן ברור דבנ"ד צריך לישבע שנית רק באם שגם בדא"ה השביעוהו ע"ד השופט ל"ש טעם זה אבל מ"מ טעם הראשון שייך בזה, והנלע"ד כתבתי:
2
