שו"ת מהרש"ם חלק ב ק״עTeshuvot Maharsham Volume II 170
א׳להרב המאה"ג וכו' מו"ה יחיאל איכל הכהן נ"י מו"ץ דק' עיר ישן:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן ששלח לשמעון שילוה לו באלען קמח ני' 1 שלא הי"ל אז בחנותו (וכן אנהנם שבאם אין לאחד מהם איזו מין לוה מחבירו ואח"כ מחזיר לו קמח או מעות ואין בזה קפידא ביניהם) וכשהלוהו הקמח הי' המקח י"ג ר"כ כל באלען וכעת עלה המקח עד י"ח ר והמלוה הוא ממונה מסוחר גדול שהושיב אותו בחנותו למכור הקמח ובכל שבוע מחויב ליתן חשבון ומעות פדיון ותובע שמעון שישלם לו ח"י ר"כ כפי מקח היוקר באומרו כי לא הי' יכול ליתן חשבון להסוחר עד שעת התשלומין ומוכרח לשלם כפי מקח של עכשיו וגם טוען שמעון שתבע מאז מאשת ראובן כשהי' המקח ט"ו ר"כ ולא רצתה ליתן רק י"ג ר"כ כפי מקח שבשעת הלואה והוא לא רצה אלא ט"ו ר"כ ואמרה כי כאשר יביאו לה קמח תתן לו באלען קמח ועדיין לא נתנה לו עד עתה ותובע קמח והלוה אומר שרצתה אשתו לפרוע אז ט"ו ר"כ כפי שהי' המקח אז ורו"מ נסתפק דהא דלוין סאה בסאה כשיש לו מעט או ביצא השער י"ל דהיינו משום שמחויב לשלם לו ג"כ סאה חטים וא"י לסלקו במעות לכן אינו ריבית משא"כ בנ"ד שדרכם בכך שלפעמים נותן לו מעות בעד הקמח א"כ הוי ריבית גמור וגם כתב שלא נודע לו אם הי"ל ללוה אז מעט מאותו המין אלא שיצא השער ולא אדע מהו שהרי עכ"פ הי"ל קמח בחנות מן נימערין אחרים וכפי שהמקח קצוב מכל מין ומין בפ"ע וידוע לכל כמה יש הבדל בהמקח א"כ גם קמח מנימער אחר ראוי לפרעון ולהשלים המקח כפי ערך והוי בכלל יש לו ועוד דמבואר בתשו' הרא"ש כלל ק"ח סי' ל' דמוכרי קמח מצוי אצלם קמח תדיר והובא גם במל"מ פ"י מה"מ הרי דס"ל שאין לעשות מזה ספק שכן הרגילות ומסתמא כך הוא וגם מה שחוכך אם בלוה סאה בסאה יוכל לפרוע מעות הדבר פשוט דודאי מחויב ליתן חטים שהרי מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"ג ע"א) בד"ה צד א' בריבית וכו' וא"ת א"כ סאה בסאה נמי יהא מותר ללות לר"י דצד א' הוא דשמא לא יוקירו וכו' וי"ל דלא חשיב צ"א בריבית אלא בדבר שיש ביד מלוה או לוה לעשות צ"א שלא יהא ריבית ולא דמי לסאה בסאה שתלוי בשער ובע"כ יהא ריבית אם יוקירו עכ"ל ואם איתא שיש ביד לוה לפרוע במעות הרי בידו שלא יהא ריבית שישלם כפי שויו בשעת הלואה ובע"כ דבמלוה סאה בסאה הוי כהתנה שישלם לו חטים ועוד שהרי מבואר בתשו' הרא"ש כלל ק"מ סי' ט"ו דהא דביש לו מעט שרי משום דמעט שיש ללוה נחלטת למלוה בעד כל סאה וסאה שמלוה לו ואם בידו לפרוע לו מעות אין למלוע זכות בהמעט שיש ללוה ואף דמבואר בנימוק"י שאין הטעם כן אלא דבטעמא כל דהוא הקילו מלבד דבתשו' הרא"ש מוכח להיפוך וכיון דלהרא"ש כן הוא גם הנימוק"י לא נחלק עמו בד"ז ועוד דגם להנימוק"י עכ"פ צריך שיהי' טעם כל דהו דהוי כמו שהקנה לו ובע"כ שצריך ליתן לו החטים עצמן וע"ש באס"ז בשם י"מ דצריך לומר לו קנה כל סאה וסאה זאח"ז ונראה שא"צ לומר אלא אפי' בסתם רואין הסאה שיש לו כאלו הוא תחת כל סאה וסאה וכה"ג אמרי' בגיטין (דף ל') המלוה מעות את הכהן וכו' ע"ש ומבואר דכל ההיתר משום דנעשה כאומר לו ומוכח דמחויב ליתן לו חטים ולא מעות אבל גם מ"ש דבנ"ד המנהג ביניהם ליתן לפעמים מעות ומסתמא ע"ד מנהגם עושים אינו נראה דודאי בסתמא שאין השער משתנה אין המלוה מקפיד בכך אבל בשינוי השער דלא שכיח כפי שהוא עתה איך יעלה עה"ד שילוה לו קמח ויהי' הברירה ביד לוה אם יוזל יתן לו קמח ואם יוקיר ישלם לו כפי המקח שיהי' מאז וא"כ לקתה מדה"ד וכמ"ש כה"ג הר"ן פ' אע"פ והובא בחמ"ח א"ע סי' ס"ט סק"ה וגדולה מזו כתב הב"ש סי' ק"ב סק"ב בדין היתה כתובתה מוקדמת דא"י לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהי' נזונית בבית בעלי וכו' דאע"ג דקיי"ל דהברירה בידה לגבות כתובתה או לא מ"מ במקום שחב לאחרים א"י לומר כן והן אמת שמצינו ברס"י קי"ח וב"ש סק"א שהברירה ביד היורשים לסלק להאלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון וגם בדאיכא ב"ח יכולים ליתן לה הכתובה להפסיד להב"ח וגם בב"ש ס' קי"ג סקי"א הביא הב"ש מזה סיוע להשא"י כעין זה אבל היינו כשתקנו חז"ל כן אבל בסתמא שמדינא מחויב להחזיר קמח אלא שכפי מנהגם אנו באים לדון עליהם א"כ הבו דלא לוסיף ובפרט בנ"ד שהוא ממונה מאחר ודאי כן הוא וגדולה מזו מבואר בט"ז א"ע סי' קי"ד סק"ב וב"ש סק"ג דהמתחייב לזון את חבירו בשעת הזול והוקרו דאם הוא יוקר דלא שכיח הוי כאונס ולא קיבל עליו וה"נ כיון שלא אמר הלוה קודם שנתייקר להמלוה אם יתן מעות או קמח אם הי' השער בזול הרבה הי' נותן לו קמח וכן אם נתייקר הרבה והוי קרוב לשכר ולהפסד בשוה דדינם כמו הלואה סאה בסאה שנותן לו סאה כמש"ל אך לפי דברי הלוה כבר א"ל אשתו שתשלם לו ט"ו ר"כ אין חיוב עליו גם עתה לשלם יותר מזה ולפ"ד המלוה שהוחלט ביניהם שתתן לו קמח מחויב ליתן הקמח וא"כ יבורר ע"פ תק"כ אם כה ואם כה וכן יקום וא"ל דגם האמירה אינו כלום כיון שלא נגמר בקנין כן וע' ח"צ סי' ק"ט ומשפט שלום סוס"י ר"ז והג"ה שבשו"ת דע"ת סי' ח"י די"א דהכא שלקח בסתם ע"ד מנהגם הקדום הרי הי' כן המנהג ביניהם שבפעם ראשון ששילם לו הי' על אחת משתי אלה אם קמח או מעות וע' בב"י סי' ר"ו בשם הרשב"א דבנתחייבו שנים זה למכור וזה לקנות ולא קבעו זמן כל שבא בראשונה השני מחויב לקיים תנאו ע"ש וה"נ בזה והנלע"ד כתבתי:
2