שו"ת מהרש"ם חלק ב קצ״בTeshuvot Maharsham Volume II 192

א׳להרב הגדול וכו' מו"ה ארי' ליב בערינפעלד נ"י אבד"ק זאלישטשיק:

ב׳מכתבו הגיעני ובדבר השאלה במחו"ל אשר מלמד א' קנה הרבה חמוצים מערך מאה בע"ב והבע"ב שלחו לו צעטליך בח"י אשר נכתבו שם הדברים חמוצים והמקחים והוא מכר הכל לנכרי והמכירה הי' על אופן שהשכיר להעכו"ם חדר אחד בביתו וכתב בשט"מ ואגש"ק מכרתי לו כל מיני חמץ וחימוץ הן שלי והן מה שקניתי מאחרים עם זכות המקומות מכל החמוצים הן מיני תבואות וקטנית וכו' כפי הרשום בהצעטליך ובהמקחים הנכתבים בהצעטליך והמוכרים מחויבים להחזיק אצלם החמוצים עד שאקח אותם ואח"כ כ' שאר הנוסח וסיים ורשות ביד הקונה לעשות בכל הנ"ל כאדם העושה בשלו למכור ולהוריש וליתן במתנה רק באופן שיעמיד לי ערב בטוח על המעות וכ"ז נעשה באוהיו"מ וככל משפטי התנאים וכו' ולא פרט להנכרי הצעטליך לומר אצל פ' יש כו"כ חטים וכדומה וגם לא הודיע לו המקחים בע"פ רק כפי הנ"ל עכת"ד השאלה:

ג׳וכת"ר עורר כמה ספיקות וחששות בזה. (א) מה שכ' שמכר לו אגש"ק כל החמוצים עם זכות המקומות הנה לשון זכות המקומות דומה לדירת בית זה דהוי דשא"ב ממש דלא קנה וגם כיון דלא יחד לו המקומות בפרוטרוט ויש רשות להבעה"ב רשות לטלטל החמוצים ממל"מ א"כ אין לו שום קנין על המקומות שלא יהי' ביתו של ישראל וכמ"ש בנה"מ רסי"ד בשם מהרי"ט במ"ש להשיג על הרשב"ם שהובא בט"ז סי' קפ"ט. (ב) במ"ש שאם ירצה ליקח החמוצים לצרכו מחויב להעמיד לו ערב על המעות וסיים שנעשה במשה"ת וא"כ ה"ז כהרהינו ביד ישראל ועכ"פ לא גרע ממניח חותם על החמץ ולקח לו המפתח מבואר בסי' תמ"ח באחרונים. (ג) במה שלא פרט להקונה החמוצים והמקחים א"כ ל"ה פיסוק דמים ואף שסמך א"ע כאן על המקחים שבצעטליך לא דמי לשומת בקיאים דמלשון הרשב"א שהובא בב"י סי' ר"ו וסמ"ע סי' ר"ז נראה דדוקא היכא דתלוי באמירה דאחריני סמ"ד משמע דאי תליא באמירת מוכר לא מהני וכמ"ש האחרוני' רס"י ר"ט דהיכא דמוכר יודע ולוקח לא ידע לא קנה בדבר שאינו מסוים ומוכח דל"ש לומר שסומך א"ע על שומת מוכר וגם המלמד לא קנה החמוצים מהבעה"ב מטעם זה וגם בנ"ד הוי כדבר שאינו מסוים המבואר בסי' ר"ט ס"ב ואף שפרט כל המינים מ"מ הוי כאין מינו ידוע שא"א לידע מה כתוב בכל צעטיל והביא משו"ת גאו"ב סי' י"ט שהובא בחיבורי משפט שלום רס"י ר"ט עכת"ד בקצרה:

ד׳[א] הנה אשיב על ראשון ראשון וכו' מה שנסתפק די"ל דזכות המקומות הוי כדבר שא"ב ממש לענ"ד הרי מבואר בסוס"י ר"ג מחלוקת הפוסקים ולשי' קצת פוסקים בהקנה דבר שאב"מ עם דבר שיב"מ קנה הכל והבאתי בחיבורי שם דהוי ספיקא דדינא וע' בשיו"ק על הירושלמי פ"ב דנזיר הל' ה' בסופה שהוכיח דקנה הכל ושוב הוכיח להיפוך יעוש"ה א"כ בנ"ד הוי ספק חמץ שעעה"פ ומותר דהוי סד"ר וכבר העלה בשו"ת ב"א חא"ח סי' מ' דאף דבעלמא אם נולד הספק בדאורייתא ונתגלגל לרבנן אזלי' להחמיר מ"מ בחמץ שעעה"פ דמעיקרא הי' עומד לכך שאחה"פ יחזור להיתרו מדאורייתא לכ"ע סד"ר להקל ועוד שהרי מבואר בסי' רי"ב ס"א דעת הרמב"ן דאם כ' בשטר שנעשה כתקחז"ל מהני דאמרי' הודאת בע"ד כו' שנעשה באופן המועיל א"כ הרי בנ"ד כ' ג"כ שנעשה בכל אוהיו"מ וע' בחיבורי שם באורך מחלוקת הפוסקים בזה מ"מ עכ"פ בחמץ שעעה"פ דרבנן והפסד רב יש לסמוך על המקילין. ועוד דכיון דבהצעטליך כתובים גוף המקומות ובהשט"מ סיים שהמוכרים מחויבים להחזיק אצלם החמוצים עד שאקח אותם א"כ הרי זה שכירות גוף המקומות של החמוצים וכמ"ש בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ס"ו במי שקנה עצים מהשר והתנה שיקבל העצים עד זמן מה ונתן כסף והעלה שם דבכה"ג ודאי מעיקרא השאיל לו מקום בהיער שמונח בו העץ וקנה בשכירות מקום יעו"ש וגדולה מזו מבואר בתוס' בכורות (דף י"ח ע"ב) גבי פלוגתא דר"ט ור"ע בחצר בע"ב ורועה כהן דס"ל לר"ט דאקנוי קא מקני לי' מקום בחצרו וניחא לי' דלתעביד מצוה ור"ע ס"ל דבמקום פסידא ל"א דניחא לי' ובתוס' שם כתב דלר"ט גם בלא קנין קני משום דגמר ומשעבד נפשי' ע"ש הרי דמשום אומדנא גם בלא קנין מהני דגם ר"ע לא פליג רק משום דס"ל דבכה"ג לא ניחא לי' אבל היכי דניחא לי' מודה ומכ"ש בנ"ד שהקנה בקנין רק שכ' זכות המקומות מסתמא כונתו שהקנה לו גוף המקומות כפי ששכר אותם ממוכרים שלו וכמ"ש התוס' בע"ז והובא בש"ך יו"ד סי' ש"כ סק"ז דאנן סהדי דגמר ומקני ובתוס' שבת (דף י"ח) וב"מ (דף ל') גבי הפקר דאנן סהדי דלהנצל מאיסור עושה בלב שלם ועוד דכיון דהוא שכר גוף המקומות מהבעה"ב כפי שכתבו בצעטליך א"כ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו גם לטיבותא וכדאשכחן בב"ב (דף ס"ג ע"א) בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלי כל זמן שהשדה בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום ופירשב"ם וז"ל דמשמכרה לאחר פקע לי' מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבא לידו דכי היכי דההוא לוקח ב' זכה אפי' במקום המעשר ה"ה לזה הלוקח ראשון הבא מכחו עכ"ל וע' ב"ק (דף צ"ו ע"א) השביח לוקח מהו הדר פשטה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו וע' ערכין (דף ל"א ע"ב) גבי חלוט לשני ג"כ כן וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שכ' בשט"מ שלו כפי הכתוב בצעטליך א"כ נראה בעליל דכונתו לגוף המקומות כפי שיש לו זכות בהם:

ה׳[ב] ואולם דא עקא שכ' שמכר לו עם זכות המקומות והרי המקומות הם רק בשכירות ולא במכר וכבר כ' התוס' ב"מ (דף נ"ו) דדוקא גבי אונאה שכירות איקרי ממכר אבל בעלמא לא איקרי ממכר ע"ש וע' בש"ך חו"מ סי' שי"ג וכמ"ד ובע"כ דמ"ש עם זכות המקומות היינו שמכר לו הזכות שיש לו בהדירות ומכר לו כל זכותו וא"כ שוב הוי דבר שא"ב ממש דהא בגוף הקרקע ל"ש לשון מכירה כלל ובע"כ דכוונתו רק על הזכות וא"כ הוי דבר שאב"מ ולא מהני רק להסוברים דמיגו דקנה הדבר שיב"מ קנה גם הדבר שאב"מ והדבר קשה להקל מכח דיעה זו דלשי' כמה אחרונים הלכה כמ"ד דקנה מחצה ולא קנה המקומות וא"כ שוב הוי אחריותו של חמץ על ישראל בבית ישראל ואם אמנם כי הח"י סי' ת"מ פסק להקל בחמץ של עכו"ם ואחריות על ישראל בדיעבד לאחה"פ והביא ראי' מהירושלמי ואולם כבר האריך המהרי"ט אלגזי בקה"י בתוד"ר סי' קל"ט בכמה ראיות לדחות דברי הח"י וגם בשו"ת ב"א חא"ח סי' ל"ז ובשו"ת הגאון רע"א סי' כ"ג האריכו לדחות דברי הח"י בכמה ראיות. וא"כ א"א להקל בזה בכל זאת יש לצדד לפמ"ש בקה"י לשון ב"א סי' תשכ"ט בשם תשו' פרח מ"א סי' א' בדין שטר שכירות שכ' בו שלא יוכל המשכיר להוציאו מהבית בשום צד לא לשבת בעצמו ולא להשכירו כו' וכ' דאין לדון בזה בכלל ופרט וכלל ולדון כעין הפרט שלא להשכירו ושיהא אסור למכרו כיון דשכירות ממכר הוא דלא אמרינן אלא דשכירות אקרי ממכר מדלא כתי' ממכר עולם אלא ממכר משמע ממכר ליומי' ונכלל בזה שכירות אבל לא אמרו דבכלל שכירות מכירה דמכירה לא איקרי שכירות אבל שכירות איקרי מכירה ע"ש ומוכח מדבריו דס"ל דאי איכא הוכחה מלשון השטר מפרשי' גם בלב"א דשכירות איקרי ממכר וכגון בנידון דידי' דאיכא כלל ופרט וכלל בלשון השטר דאל"כ. לא הוי איצטריך לחדש דדוקא שכירות איקרי ממכר אבל ממכר לא נקרא שכירות דהא היכא דליכא יתירא בקרא ל"א גם בשכירות דאיקרי ממכר והן אמת דבתשו' מהרי"ק ש' כ' כתב דבכלל מכר סתם הוי גם שכירות בכל מקום והביא מחולין (דף פ"ח) דלדידן דקיי"ל כב"ה אין לחלק ולומר עפר שרפה מקרי עפר סתמא לא איקרי וה"נ לענין מכר גם היכי דנקרא מכר בשם ליווי הוי ג"כ בכלל מכר סתם אבל מתוס' ב"מ שם מוכח להיפוך דדוקא באונאה דאיכא יתירא דקרא אמרי' שכירות איקרי מכר ולא בעלמא א"ו כמ"ש א"כ בנ"ד שכ' כפי הרשום בצעטליך ואם הי' כתוב שם דהמקומות בשכירות א"כ יש הוכחה דגם בשט"מ זה הכוונה בשכירות ובכה"ג דאיכא הוכחה הרי אמרי' דשכירות איקרי ממכר אבל לא אדע אם בהצעטליך הי' כתוב לשון שכירות:

ו׳[ג'] עוד עלה בלבי לדון דגם אי נימא דשכירות לא איקרי מכר היינו שיהי' שכירות לבד נקרא בשם מכר אבל בנ"ד שכתב שמכר החמץ עם המקומות י"ל דגם שכירות בכלל מכר וכיוצא בזה כ' התוס' קידושין (דף י"ג) דאף דיבם לא איקרי אחר אבל מ"מ הוא בכלל אחר ובחי' הר"ן חולין (דף י') דגם אי יציאה דרך אחוריו ל"ש יציאה היינו דיציאה דרך אחוריו לבדה אינה נקראת יציאה אבל מ"מ הוי בכלל יציאה וברש"י ב"ק (דף מ"א) דגם אי הנאה לבד לא מיקרי אכילה אבל מ"מ הוא בכלל אכילה יעו"ש וה"נ בזה אבל יש לפקפק דא"כ למ"ל יתורא דקרא גבי אונאה דהא גם בלא"ה הוי בכלל מכר ובע"כ דאין לחלק בזה:

ז׳[ד'] עוד יש לי לדון בזה דגם אי נימא כהחולקין על הח"י הנ"ל ובאחריות לבד אסור גם לאחה"פ משום דאף דאיכא פלוגתא בירושלמי מ"מ הלכה כהמחמירים ול"ה ספיקא מ"מ נראה דלפמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב סי' קס"ג לבאר הוא דפסק הרמב"ם דגם שוגג או אנוס אסור לאחה"פ דעיקר טעמא משום דקנסו שוגג אטו גזירה דמזיד [ואולם במ"ש שם דלהכי גזרו משום דבלא בטלו דאורייתא משא"כ בבטלו דרבנן יש לפקפק דגם בלא בטלו הרי לאחה"פ הוי רק מדרבנן ויותר נראה דבזה גם בדרבנן גזרו אטו מזיד וע' בתשו' רע"א שם בזה] ומעתה לפמ"ש הרש"ל בח"ש יבמות (דף כ"ת) בהא דלא גזרו במיתה שני' שמא יבא להתיר גם בראשונה דכיון דאיכא חד מ"ד דשרי ל"ש למיגזר אף דלא קיי"ל הכי ואם כי הגיח בצ"ע מ"מ מצינו כה"ג במג"א סי' רפ"ו דכיון דחד מ"ד ס"ל דיחיד פטור ממוסף מותר לאכול ולא גזרי' שמא ישכח ואף דלא קיי"ל כהך מ"ד מ"מ עכ"פ שוב ליכא למיגזר עוד גם לדידן יעו"ש ומעתה לפ"ז בעבר רק על אחריות בשוגג כיון דאיכא עכ"פ חד מ"ד בירושלמי דשרי לאחה"פ א"כ שוב ל"ש למיגזר שוגג אטו מזיד עכ"פ וא"כ בנ"ד דהוי שוגגים שוב יש לצדד בדיעבד עכ"פ אך הנה הפ"י בפסחים (דף ל' ע"ב) האריך והעלה ג"כ כדברי הת"י והביא ג"כ מהירושלמי וביאר ליישב דברי תוס' שכ' (בדף ל"א) דכולה שמעתין בדלא קיבל אחריות דאי קיבל ה"ז שלו ומבואר שם דגם אחה"פ אסור ותי' דשא"ה שהמשכון קנוי לישראל עכ"פ לאפותיקו ושיעבוד ושייך טפי למקנסי' משא"כ היכי דאינו במשכון רק שהאחריות על הישראל לבד דמותר לאחה"פ וא"כ בנ"ד שהתנה שלא יקח העכו"ם החמץ ושוי' אפותיקו והאחריות ג"כ על ישראל שוב לכ"ע אסור ולא תליא בפלוגתא דירושלמי הנ"ל כלל ואמנם העיקר נראה דבנ"ד שהקנה לו החמוצים עם זכות המקומות ומחויבים המוכרים להחזיק החמץ עד שיקח העכו"ם בזה לכ"ע אמרי' דמעיקרא השאיל לו המקום ועדיפא מנידון הח"ס החו"מ סי ס"ו הנ"ל ובצירוף ד' הסוברים דקנה הכל נוכל להקל במקום הפסד רב כזה:

ח׳ה' ובדבר מה שחשש כת"ר משום דלא יחד לו המקומות אם אמנם כי נראים ד' נה"מ נכונים ויעיון במח"א הל' שכירות סי' א' שהביא ג"כ סברא זו והוכיח כן מהרמב"ן במלחמות סוף ב"ק ומרש"י סוף ביצה יעוש"ה ואמנם יש לצדד בזה לפמ"ש המל"מ בפ"ה מהל' פרה אדומה ה"ב בשם מהרי"ט בדין האומר והחניות ישבו בהם חתני דמשמעות הלשון אתחניו הנמצאים עכשיו קאמר וראי' שהרי באוכל נבלת עוף טהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו אלמא אין במשמע בגדים שלבש לאחר מכאן אע"פ שהוא ראשון לטומאה דבגדיו דהשתא משמע וה"נ, חתניו דהשתא משמע והמל"מ השיב עליו דשא"ה דמיתורא דקרא הוא דהול"ל וכבס בגדים ומדנקט בגדיו בע"כ דקמ"ל דוקא בגדים שלבוש בהם עתה אבל בנ"ד שהכינוי לגופי' אצטריך מאן יימר שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן ע"ש והתוס' ב"ב (דף ס"ג ע"א) נחלקו הר"י והר"א בכה"ג וע' בד"מ ורמ"א חו"מ סי' רמ"ח ס"ז בשם הגמ"ר באמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי והי"ל בשעת נתינה בת אחת ואח"כ נולדו לו בנים דזכתה הבת דלא היתה כונתו אלא על יורשים שהי' בשעת מתנה וע' בשו"ת עבה"ג סי' ע"ו במה שהשיג ע"ד רמ"א ולחלק יצא בין נולדו בנים או בנות וצ"ע שלא העירו מתוס' ב"ב הנ"ל וע' באה"ע סי' ק"ח ס"א ובב"ש סק"ה וכדבריו מבואר ברא"ש דב"ב שם דדוקא משום שדעתו קרובה אצל בניו איכא אומדנא דגם בנים, הנולדים בכלל ע"ש ומוכח דיותר נוטה הלשון דהכונה רק כפי שהוא עכשיו ואף דבמרדכי בס' פי"נ סי' תשצ"א בשם מהר"י ממנגנצא כתב דאפי' אם יהי' לו בנים זכרים אחר שאמר נכסי לסבתא שלא ירשו כ"א אותה הבת דאא"מ לדשלב"ל וכו' ומוכח דדוקא משום דאא"מ לדשלב"ל אמרי' דיורש דהשתא משמע ולזה רמז הב"י שיש לעיין במרדכי פי"נ ובד"מ שם כתב שחפש ולא מצא והנך רואה שיעלמו מעיניו הטהורים דברי מרדכי הללו כמ"ש בתשו' עה"ג שם אבל עכ"פ מוכח דהך לישנא מתפרש השני דרכים והיכי דאיכא הוכחה לפרש דדהשתא קאמר מפרשינן כן והנה בגיטין (דף ל"ב ע"א) פריך אהא דבטל הוו הגט פסול והא אר"ש מקבל מתנה שאמר בטלה היא דבריו קיימים אלמא בטל מעיקרא משמע ומשני אביי דבטל ב' לשונית משמע גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר דכי טעין אינשי מלתא דמהני במילתי' קטעין וגבי מתנה לישנא דמהני בי' קאמר ע"ש ובתמורה (דף כ"ז ריש ע"א) תחת לישנא דאתפוסי משמע ולישנא דאחולו משמע גבי קדבדה"ב דלא עבדי תמורה דאחולי הוא ובישי' קד"מ דעבדי תמורה אתפוסי הוא ע"ש וא"כ לפ"ז כנ"ד שהקנה להעכו"ם בפירוש המקומות שמונחים בהם החמץ דאי נימא דהיינו המקומות שמונח בהם עכשיו החמץ הרי המקומות הם מיוחדים שהרי יכול לילך ולראות באיזה מקומות מונח החמץ והם קנוים לו אלא דאי נימא שהקנה לו בסתם מקומות שיהיו בהם החמץ גם אם יחזור ויקח החמץ משם ויניחנו במק"א אז לא הוי יחוד מקום וכמ"ש המח"א ונה"מ הנ"ל ועי"ז יתבטל כל קניית המקומות יש לנו לפרש דלישנא דמהני קאמר ורק מקומות דדהשתא קאמר והוי שפיר יחוד מקום ודמי לדברי המרדכי שהבאתי דכיון דאא"מ לדשלב"ל מסתמא נתכוין רק ליורש דדהשתא וה"נ בזה ולא דמי למ"ש הר"ן בנדרים (דף ל') סוע"א וריש ע"ב ושם, (דף פ"ד ע"א) בנדר מיורדי הים לאחר ל' ונעשו תוך ל' יושבי יבשה דלהש"ס דילן בלשון ב"א הכל בכלל דשא"ה דאין הנדר חל אלא אחר ל' משא"כ כאן ועוד דהתם ליכא הוכחה להיפוך משא"כ הכא ועוד נראה דלפמ"ש בחיבורי לח"מ סימן קע"ו סמ"ח בשם מהרלב"ח סי' ל"ת שהוכיח מדקאמר החמשה חבילות בה"א הידיעה דמסתמא אותן הנזכרות לעיל קאמר והביא מרש"י ותוס' יבמות רפמ"ח דהזקנים הם אותן שנזכרו לעיל ושם הבאתי עוד מכמ"ק ויש להוסיף מהא דברכות (דף ו' דהקולות אותן דקודם מ"ת הוו וא"כ בנ"ד שכתבו עם זכות המקומות היינו המקומות שנכתבו בהפתקאות והוי כיחוד מקום ממש כנלפע"ד:

ט׳[ו'] עוד עלה בלבי לדון בזה דגם אי נימא דבעלמא כיון דיכול לטלטל הפקדון למק"א ל"ה יחיד מקום מ"מ בנ"ד כיון דבשעת איסור חמץ אסור לטלטלו משום דשמא ישכח ויאכלנו כמ"ש המג"א סי' תמ"ו א"כ כיון דמסתמא המכירה נעשה בסוף שעת ביעור חמץ כנהוג א"כ הי' אסור להמוכרים לטלטל החמוצים למק"א א"כ מה"ט גופי' מיתשב ליחוד מקום וראי' לזה מדברי הראב"ד בהשגות פ"ג דכלים ה"א שהשיגו עמ"ש הר"מ דכלי עץ העשוי לנחת אפי' אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה וכתב הראב"ד וז"ל דבר זה איני יודע מאין הוציאו אלא משלחן של מקדש ומנורה שהקשו עליהם והא כלי עץ העשוי לנתח הוא ואע"פ שאין מקבלים מ' סאה בלח ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולה וכו' עכ"ל הרי מבואר שע"י האיסור נחשב עשוי לנתת כיון דאסור לטלטלו משם וה"נ בנ"ד ולכאורה י"ל דשא"ה שיעשו ג"כ לנוח שם במקום ההוא ובצירוף האיסור של טלטול מיחשב עשוי לנתח משא"כ היכי שעשוי לטלטל משם אלא דהאיסור רביע עלי' י"ל דל"ה בכלל עשוי לנתח אבל נראה להוכיח כן מהש"ס דעירובין (דף פ"ה ע"ב) בהא דהדר בבית התבן ובית הבקר וכו' אם יש לבעה"ב תפיסת יד שם אינו אוסר וע"ש (ד' פ"ו ע"א) דתפיסת יד היינו דבר שאינו ניטל בשבת כגון טבל או עששיות של ברזל וכל דבר שאינו ניטל בשבת אבל דבר הניטל בשבת כיון דאי בעי שקיל לי' ושדי לי' למק"א לא מיקרי תפיסת יד וע"ש ברש"י ובש"ע א"ת סי' ש"ע הרי מבואר כמ"ש והא דבעינן יחוד מקום בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל י"ל דהיינו בהפקיד קודם שעת ביעור חמץ שהי' בידו עוד לטלטלו למק"א משא"כ בכה"ג דנד"ד אך דיש לפקפק בזה לפמ"ש הפמ"ג סי' תמ"ו דדוקא אחר שש אסור לטלטל החמץ משום דאיכא איסור תורה משא"כ קודם שש א"כ נסתר היתר זה וגם דוחק לומר דדין יחוד מקום דגבי עכו"ם שהפקיד חמצו היינו רק קודם שעת ביעור חמץ אבל י"ל דכיון דאם לא יהי' המקום מיוחד יאסר החמץ ואם לא יעברנו קו"פ יעבור עליו בב"י לכן מה"ט גופי' אסור לו ליקחנו משם למק"א וזהו יחוד מקומו כדאי כה"ג בב"ב (דף פ"ט ע"ב) ורשב"ם כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתו ופי' רשב"ם דכיון דאסור לשקול אם לא עשוין בענין זה ה"נ אין מקב"ט דלא חשיב כלי כיון דאסור לשקול בהם ע"ש וה"נ כיון דע"י שיטלטל החמץ למק"א יתבטל מכירתו ויעבור בב"י הרי אסור לטלטלו משם שהרי יהי' כזוכה בהחמץ ויחויב לבערו ואומדנא דמוכח שאינו רוצה בהפסד ממונו ובודאי ייחד המקום הזה לחלוטין והוי שפיר יחוד מקום:

י׳[ז] ומ"ש רו"מ דהוי כהרהינו ולקח לו המפתח כבר כתבו הפמ"ג דהיכי דמכר עד למדידה יש לצדד להקל והביא בשם הגאון רח"כ ז"ל דבדיעבד שרי גם בלא מסר מפתח כדברי מג"א סק"ד ודלא כהט"ז וע' תשו' נו"ב מה"ק חא"ח סי' י"ח שדחה ג"כ דברי הט"ז אלא שלא מלאו לבו להקל בלא צירוף צדדי היתר אחרים ע"ש ומ"מ כיון שהמכירה עד למדידה אין בזה גי"ד על ביטול המכירה שלא עשה כן אלא כדי שלא יגנוב העכו"ם וגם בהרהינו אצלו בלא מעכשיו דמותר ומבואר באורך בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"א ורמז אליו בקיצור בשע"ת סי' תמ"ח וע' בב"י יו"ד סוס"י קל"א בשם תשו' הר"ן דכל המוכר סחורה על דינר א' מסתמא הוי הסחורה כאפותיקו ביד מוכר ואינו מניח להוציא סחורתו עד שישלם לו ע"ש וע' בש"ס דע"ז (דף ס"א) ובב"י וש"ע שם א"כ לפ"ז הי' מקום לחוש בכל מכירות חמץ וצ"ל דכיון שזוקף עליו במלוה שאני משא"כ בנ"ד וע' בשו"ת נאו"ד בסופו בתשו' הגאון מהרש"ק מבראד שצידד ג"כ להקל בכה"ג שמוכר החמץ של כמה אנשים גם בלא מסירת המפתח דבכה"ג ליכא גי"ד על ביטול המכירה ע"ש:

י״א[ח] אך דלכאורה עלה בלבי ספק אחר בזה דהגם דיש לפרש מ"ש בהשט"מ רק באופן שיעמיד ערב בטוח ואם לאו לא יתן לו החמץ ליקחנו לעצמו שאין גוף המכירה תלוי בתנאי זה וגם אם לא יקיים התנאי לא תתבטל גוף המכירה אבל ממה שסיים וכתב וכל זה נעשה באוהיו"מ ובכל משפטי התנאים וכו' ומדכתב וכל זה משמע דקאי על כל הנאמר למעלה וגם גוף המכירה נעשה בתנאי גמור אם יעמיד ערב בטח וכמ"ש כה"ג בתוס' יבמות (דף י' ע"א) בד"ה לעולם וכו' ומאן דמוסיף לעיל אשת אחיו של"ה בעולמו ומשכח"ל כר"ש אע"ג דשמא תנא דמתני' לא ס"ל כר"ש היינו משום דבכולן אני קורא בהן משמע לי' דקאי אכולהו וכו' עכ"ל וה"נ בזה וא"כ כיון שלא נתקיים התנאי נתבטלה המכירה וא"ל דכיון דהתנאי הזה הי' רק אם יבא הלוקח ליקח החמץ והרי ביני וביני חזר המוכר וקונה החמץ אחה"פ מהעכו"ם א"כ לא הוצרך העכו"ם לקיים התנאי כלל ושפיר המקח קיים דז"א דמ"מ כיון שהוא תלה המקח בקיום תנאי זה ולא נתקיים כן יהי' מאיזו סיבה שיהי' המקח בטל ויש להביא ראי' לזה מהש"ס דנזיר (דף י' ע"ב) דמוקי רבא למתני' כגון שהיתה הפרה רבוצה ואמר הריני נזיר מיין אם לא עמדה ועמדה מאליה וסברי ב"ש דתורפי' דהאי גברא משום אוקמי' בידי' הוא דאם לא עמדה אם לא אעמידנה משמע ולבסוף נעשה מעשה שעמדה מאלי' לב"ש הוי נזיר שהרי לא העמידה וב"ה סברי דלא עמדה מעצמה משמע וע"ש ברש"י ותוס' ואס"ז בשם הרא"ש ומבואר שאם הי' אומר בפירוש אם לא אעמידנה ועמדה מאלי' הוי נזיר לכ"ע משום שלא קיים תנאו אף דהאמירה היתה כשהיא שוכבת בחוזק של"ה אפשר להעמידה, וא"כ כשעמדה מאלי' לא הגיע שעת הצורך להעמידה ואמאי הוי נזיר ובע"כ דמ"מ כיון שלא העמידה הוי נזיר א"כ ה"נ בנ"ד אף שלא הגיע שעת לקיחת החמץ שיצטרך להעמיד ערב בטוח מ"מ כיון שלא העמיד הערב הרי לא נתקיים תנאו כיון שהתנאי קאי גם על גוף המקח כמש"ל ואף, שיש לחלק בין הנושאים מ"מ י"ל כמ"ש ואף דמבואר בחו"מ סי' ס"א סט"ז דבתנאי שבין אדם לחבירו אין הולכים אחר הלשון אלא אחר הכונה וע' בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קי"ז אבל בב"מ אהע"ז סי' קי"ח סי"ט חולק ע"ז והוכיח דהכל תלוי בלשון ועתו"ס תמורה (דף י"ד ע"ב) דיותר יש לדקדק בלשון השטר מבלשון המשנה אך דיש לדון ולומר דכיון דנקט ב' דברים במאמרו דכ"ז נעשה באוהיו"מ וכל משה"ת י"ל דלצדדין נקט דבאוהיו"מ קאי על גוף המכירה ותיבת במשה"ת קאי רק על התנאי אם יבא ליקח הסחורה וכה"ג מצינו בבכורות (דף כ"ו ע"ב) דמפרש לקרא דמלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך וגו' דלשורך קאי על מלאתך ודמעך וגו' ולצאנך קאי על בכור בניך תתן לי וגו' משום דמקדם למקדם ודמאחר לדמאחר ואף דפריך אדרבא דסמיך לי' אדסמיך לי' היינו משום דקשי' לי' מנ"ל למידרש הכי כיון דאפשר למדרש בע"א אבל עכ"פ מבואר דאפשר לפרש כן ובזבחים (דף כ"ח ע"א) מסתברא חל"ז עדיף דפתח בי' וכו' ואף דבקידושין (דף ל"ה ע"ב) בהא דאיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן הוי סד"א דבזקן קאי על איש ולצדדין נקט וקמ"ל דאדסמיך קאי מ"מ בדאיכא הוכחה להיפוך שפיר י"ל כן ואף שאין, לדמות לשון תורה ללשון ב"א כבר כתבו התוס' ביבמות (דף ע"א) וע"ז (דף כ"ז) דבדליכא הוכחה וסתירה ילפינן שפיר מלשון תורה וע' גיטין (דף פ"ג) אמר הרי את מותרת חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר אף לשמעון והוי בעיא דלא איפשטא אי אף קאי אדלעיל או, אראובן ובנזיר (דף י"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ארישא דדיבורא משמע או אסיפא ולא איפשטא ועוד דלפמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' ר"ז סי"ט בשם תשו' הריב"ש ונו"ב דהיכי דאיכא הוכחה אמרי' דכל לאו דוקא ושם הבאתי מדברי הש"ך חו"מ סי' כ"ג סק"ח דמ"ש הש"ע וכל זה לא קאי על כל הדברים הנזכרים לעיל ועמ"ש שם בסוס"י הנ"ל בשם הפמ"א ח"ב סי' קל"ג בזה א"כ בנ"ד דאיכא הוכחה שבא למכור החמץ ומקני א"כ טפי יש לפרש דהתנאי הי' רק באופן אם יבא ליקח החמץ וכל לאו דוקא וע' תשו' ח"ס חא"ח סי' קי"ט בדין התנה תנאי שאינו כפול דגם להסוברים דבממון א"צ ת"כ מ"מ בחמץ יש לקיים המקח בכל האפשר ובפרט דבנ"ד הי' מעשה קודם לתנאי והתנאי בטל ואף שכתב בשט"מ שנעשה בכל משה"ת כבר הבאתי בחיבורי לח"מ סי' ר"ז ס"ח מדברי חמ"ח וב"ש סי' ל"ח ותשו' רמ"א סי' נ"א דגבי מעשה קודם לתנאי ל"מ כלל מה שכתוב שהוא כתנאי ב"ג וב"ר כיון שהוא היפוך מ"ש בשטר ואף די"ל דבנ"ד שנכתב בלשון ערב הוי כהודאת בע"ד שיעשה באופן המועיל וכמ"ש שם בשם תשו' חו"י אבל המעיין בתשו' רמ"א ימצא דמיירי ג"כ בנכתב לשון ערב ואפ"ה פסק דל"מ וא"כ ה"נ בנ"ד:

י״ב[ט] ומ"ש רו"מ דהיכי דסמך בפיסוק דמים על המוכר עצמו לא סמ"ד והוה כלא פסק דמי המקח הנה בשו"ת טה"א סי' ז' צידד להקל דבכה"ג מיחשב פיסוק דמים אם סמך על המוכר עצמו ואמר מסתמא לא תונה אותי ע"ש אבל מצאתי בתשו' הרדב"ז מ"ה סי' שני אלפים רפ"ב דהיכי דקבלו קנין שוכר ומשכיר על מקח שיאמר השוכר אין ממש בהקנין דהוה כלא פסק דמים דלא סמ"ד ע"ש אך דנראה בנ"ד שבהפתקאות נרשמו המקחים של המוכרים ונתנם ליד העכו"ם הקונה ובידו לקרותם ולראות כל המקחים שפיר י"ל דסמ"ד כעין מ"ש הסמ"ע רס"י רל"ב בשם הה"מ דאם הי' יכול להבחין ולא הבחין אין בו טענת מומין ובסי' רכ"ז גבי אונאה בכדי שיראה לתגר ואם העכו"ם א"י לקרותם הו"ל להראותם למי שיכול לקרותם וע' יבמות (דף צ"א ע"ב) מאי הו"ל למיעבד מיבעי לה לאקרויי לגיטא אף דנשי לא בקיאי למקרי ובתוס' גיטין (דף ב' ע"ב) ד"ה עד אחד וכו' דגם בנשים שא"י ולא למדו ה"ש מ"מ בידם ללמוד או להשכיר אחרים ע"ש וכן מצאתי בכתבי בעל דע"ק וז"ל מקח שלא נתפרש בדיבור רק אמר שיהי' המקח כפי הכתב שנותן לו הוה כפירש בדיבור וכשמסוים בכתב הו"ל מקח מסוים ואם אינו כת"י המוכר ולא חת"י כיון שהי' ביניהם דרך הקנאה המועיל הו"ל כפירש בדיבור כפי הכתב שנתן לו עכ"ל וה"נ בנ"ד שקיבל הקונה הפתקאות שנרשמו בהם המקחים מיחשבי פיסוק דמים (וע"ע בתשו' מהרי"ט ח"א סוס"י פ' מ"ש בענין פיסוק דמים) ואף דמבואר בב"י ח"מ סי' רכ"א בשם הרשב"א דבנכתב בשטר איזו מקח יותר מכפי דברי לוקח יוכל הקונה לומר שקיבל השטר רק לראי' וליכא הוכחה ממה שקבל את השטר שנתרצה למה שכתוב בו היינו בטוען לוקח שהי' בפירוש מדובר אחר מכפי הכתוב בשטר משא"כ בנ"ד של"ה שום מדובר אחר ואדרבא נדבר ביניהם שיקנה כפי המקחים הנרשמים בפתקאות והקונה הי' בידם לקרותם ושתק ולא ערער גמר וקנה וגדולה מזו מצינו בכתובות (דף פ"ג ע"א) בקני מידו דפליגי אי מדין ודברים קני או מגופה של קרקע ואמר אביי מסתברא מלתי' דר"י בעורר מיד אבל בעמד ושתק יום או יומים ואח"כ בא לבטל מדלא ערער מיד ש"מ מגופא דקרקע קנו ע"ש ומכ"ש בזה:

י״ג[יו"ד] ומ"ש רו"מ דהוי הערמה גלוי' הנה כל המכירות של חמץ שמוכרים שיווי של אלפים לעכו"ם עני ובודאי אינו מתכוין לקנות כלל ואפ"ה סמכינן להקל משום דהמוכר דעתו להקנות גמר ומקני ובדאיכא דעת אחרת מקנה גם בלא נתכוין העכו"ם קצות אפ"ה מהני ואף דבקצה"ח סי' רה"ע העלה דבעכו"ם ל"מ עא"מ כבר השיגו עליו בחידושי ח"ס לע"ז (דף ע"א) דהכא לאו מטעם שליחות הוא ע"ש היטב וגם בתשו' נודע בשערים מ"ת סי' י"ח אות ז' דחה דברי קצה"ח וכ"ה בתשו' ברכת יוסף חא"ח סי' ט"ז אות ה' וע"ש דגבי מכירת חמץ בודאי זכות הוא לו ודמי למתנה והביא מהמח"א הל' קנין חצר סי' י"ב שפסק ג"כ להקל ואני מצאתי בדרישה ליו"ד סי' ש"כ שנסתפק במוכר לעכו"ם ע"י פרוטה אי נימא דהמוכר אדעתא דרבנן מקני ודעתו גם בסתמא אקנייא מקום כמו בקידושין בטבעת שאולה ע"ש ומוכח דאף דהעכו"ם לא מכוין לכך מהני משום דעא"מ וע' במזבח כפרה בכורות (דף ג' ע"ב) בד"ה ואב"א בשם רגמ"ה דמפורש דלא כקצה"ח אלא שדבריו שם צ"ע דזכי' לעכו"ם ע"י אחר בודאי ל"מ ועכ"פ יש להקל בזה מטעמא דדעא"מ. ומ"ש רו"מ דהוי דבר שאינו מסוים מלבד שהרי כתב כל המינים בפרטות אף גם בכתב רק שמוכר החמוצים נראה מדברי המש"ז סי' תמ"ח סק"ז דהוה מסוים ודלא כהמק"ח ומצאתי בתשו' רע"א מ"ת סי' ז' שהביא מהא דנכסי לפלוני דמבואר בח"מ סי' רי"ח סכ"ד דמהני ופסק להקל בזה וכ"פ בתשו' שו"מ תנינא ח"ד סי' י' שלא הביא ראי' הנ"ל וע"ע בתשו' ח"ס א"ח סי' ק"ט ושו"ת ב"ש חא"ח סי' ס"ה וסי' ע' וגם מנוסח השט"מ של הגאון ר"נ אדליר שהדפיס הח"ס מוכח כן גם יש לצרף בנ"ד מ"ש בתשו' ח"ס תא"ח סי' ק"ט דאף דקיי"ל דגם שוגג ואונס אסור באשעעה"פ מ"מ היכי דנתכוין למכור ועשה שליח והי' סבור שנמכר כדין לכ"ע ליכא חשש הערמה ואף שכ"כ רק לסניף מ"מ הנה בשו"ת שו"מ מה"ק ח"א סי' צ"ג ובתנינא ח"ד סי' י' החזיק בסברא זו והביא סיוע מהש"ך יו"ד סי' ל"ט ובפרט דגם בנ"ד יש כמה צדדי היתר ולפמ"ש הפמ"א ח"ב ותשו' רע"א סי' כ"ג דגם במה שנמכר אם המכירה שלא כדין מהני הביטול ובשוגג וביטל ס"ל להקל אחה"פ וגם י"ל דכיון דכל החשש משום הערמה ובדבר של רבים קיי"ל דרבים לא חשידי. ומ"מ כיון שעשו שלא כדין לעשות שטר כוללת שלא ע"פ ב"ד והמלמד עשה שלא כדין ראוי לקנסם בצדקה לעניים ולהתיר החמץ רק בהנאה כמ"ש כה"ג במג"א סי' תמ"ט בספק חשעעה"פ. והנלע"ד כתבתי: