שו"ת מהרש"ם חלק ב קצ״גTeshuvot Maharsham Volume II 193
א׳לחתני הרב הגדול וכו' מו"ה יעקב לנדא נ"י ראבד"ק טשטארטקוב מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד בראובן שהשיא בתו לשמעון והשלישו הנדן ביד שליש נגד ב' שלישות ואח"ז נמסר הנדן של הבעל לידו ונשאר מושלש רק הנדן של האשה ואח"ז רצה אבי האשה שיעשו גם נישואין ע"פ נימוסיהם והבעל מיאן בזה ואח"ז נמסרו ב' כתבי השלישות ליד הבעל שהוא יגבה כל המעות מן הבאנק ואח"ז יגמרו ענין הנישואין ועבר זמן שנה א' ועוד י' ימים ומחה האשה והבעל רוצה לירש את אשתו מתנה כפי תקנת שו"ם וראובן מעכב ע"פ תקנת סלוצק שהובא בפת"ש א"ע סי' נ"ג סקי"ד כי עד שנים יוחזר הכל ונסתפק רו"מ אם יש לדון כן במדינתנו והנה בד"ז כבר נשאלתי זה כמה שנים והשבתי כי תקנת סלוצק לא נתקבלה במדינתנו שהרי התקנה נעשית בשנת תקכ"א ובאותה שנה נולד הגאון מוהרא"ז מרגלית כמ"ש בהקדמת ביאורו על הפסיקתא הרי בתשו' ב"א חא"ע סי' ס"ד הביא מתשו' טורי אבן סי' ה' בדין שנה ב' שיחזיר רק חצי הנדן ולא הבגדים ועכ"פ לא עדיפי בגדים מגוף הנדן שיחזיר רק חציים ע"ש ובתשו' ב"א החדשות (דף ט"ז בענין תוס' כתובה כתב שהמנהג כפי המבואר בנ"ש סי' ט' ולא הזכיר כלל מתקנת סלוצק וגם בתשו' תש"ח שרמז הפת"ש סקי"ג המעיין בגוף התשו' ימצא שבשנת תקנ"ד הי' רבי בכמה קהלות בפולין גדול ובסי' נ"ה כתב דתקנת שום גם לענין שנה ב' נתקבלה בכל מדינת פולין ושגם בלא נכתב יש לדון כפי התקנה ע"ש ומבואר דלא נתפשטה תקנת סלוצק במדינתינו וכה"ג כתבו הח"ס ח"מ סי' נ"ה לענין תקנת בורח שלא נתפשטה בארץ הגר וגם הרי כל ספק בתקנה מאוחרת יש להעמיד בחזקת תקנה הקודמת כמ"ש כה"ג בשע"מ חו"מ סי' פ"ז סקי"ז וסי' קכ"ג סק"ח והביא מדברי הב"ש סי' קי"ח סק"ה ואף דהתם תקנה הקודמת נתקנה מחכמי הש"ס מ"מ אין חילוק דבכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי תקנה הקדומה ובפרט כיון שלא נכתבה הרי עכ"פ א"א לדון כאלו נכתב כיון שאין הכל יודעים מזה כדאי' כה"ג בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב) מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דב"ד ידעי ואע"ג דהתם בדקי לספרי דאביי ורבא וידעי היינו היכי דבדקי אבל מסתמא אמרי' דלא ידעי כמ"ש כה"ג הר"ן פ"ק דקידושין בדין קידש חצי' שפחה וחב"ח דל"ש אדם יודע וכו' כיון שאנו מסופקים בזה ע"ש וה"נ בנ"ד המנהג במדינתינו כפי תקנת שו"ם הקודמת ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א (ועתה מצאתי גם בתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' ל"ד שפסק כן אלא שלא הביא מכל הנ"ל):
1
ב׳ובדבר אם נחשב כבא הנדן ליד הבעל כבר נודע מחלוקת הפוסקים ובתשו' רח"כ סי' מ"ה ותשו' ב"א חא"ע סי' קכ"ו דחו דברי הב"ש סי' נ"ג סקי"א והעלו דאין חילוק בין הושלש לזמן או בסתם אלא בין אם הושלש לטובת הזוג או לא ובכל גווני אם הושלש לטובת הזוג זכה הבעל ע"ש וא"כ בנ"ד שהושלש בעסקא וגם האחריות כבר הי' עליהם דגם לשי' הז"י שהובא בפת"ש ח"מ סי' ע' סק"ג היינו אם הי' הנדן צרור וחתום ולא הי' להחתן שום ריוח וגם מבואר שם דדוקא קודם החופה וגם בזה מבואר בתשו' רח"כ סי' ט' להיפוך ובנ"ד שהי' מונח בעסקא והריוח להזוג ואחר הנישואין לכ"ע הנדן באחריות הזוג א"כ הוי כבא ליד הבעל ועוד דמבואר התשו' חו"י סי' צ"ז באמצע התשו' דדוקא תו"ז של השלישות נחלקו הפוסקים ולשי' כמ"פ לא זכה הבעל בכולו ויחלוקו אבל בהגיע זמן השלישות להחזירו לבעל גם אם הוא עדיין ביד השליש כבא לידו דמי ושכן משמע מלשון תשו' מיימוני לספר נשים סי' ל"ה ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד ואף שלא נגמר עוד עסק הנישואין בנימוסיהם הרי כבר נמסרו ב' כתבי השלישות ליד הבעל ועל אמונתו סמכו שיבואו להשואה והרי כבר הי' בידו לגבות המעות א"כ פשיטא דהוי כבא הכל לידו:
2
ג׳וגם אם לא נמסרו עוד כתבי השלישות ליד הבעל אף שהי' עוד סכסוך בענין הנישואין בנימוסיהם והו"ל כלא הגיע זמן השלישות הרי גם הב"ש סיים דבהושלש לטובת הזוג אע"ג שקצבו זמן ומתה תו"ז זכה הבעל ובגוף תשו' מהרי"ל שרמז הב"ש מבואר דהיכי שהריוח או ההיזק חל על הזוג מיקרי הושלש לטובת הזוג וה"נ בנ"ד וגם כבר הבאתי מתשו' רח"כ וב"א שאין חילוק כלל בין הושלש לזמן או לא:
3
ד׳אך דיש לדון בזה דהנה מצאתי בתשו' ב"ח סי' כ' שהאריך לדחות דברי מהרי"ל והעלה דלשי' תה"ד גם בהושלש לטובת הזוג תליא בפלוגתת ר"י ומרדכי וכתב כי חילוקו של מהרי"ל הוא חילוק דק ונראה העיקר דבכל גווני פליגי ר"י ומהר"ם ויש ג' דיעות בדין הושלש דלהר"י שבתשו' מיימוני הכל של אב ולשי' מרדכי פ"ד דכתובות יחלוקו ולשי' ר"מ שבהגמ"ר הכל של בעל והוי סד"ד והמע"ה ע"ש והאחרונים לא ידעו מזה א"כ גם בנ"ד כל שלא נמסר השלישות בידו יחלוקו וא"כ גם מהמחצה שזכה הבעל יטול רק חציו והיינו חלק רביע מהנדן של האשה ומ"ש רו"מ דבכל ספק מהראוי לאוקמי בחזקת מרא קמא הן אמת דהמל"מ פט"ו מטוען ה"ט פסק דגם בהושלש מדעת שניהם מ"מ בסד"ד מוקמי' בחזמ"ק אבל בב"מ א"ע סי' נ"ג ס"ב פסק שהשלישות בחזקת שניהם ובסי' ע"ג ס"ג הזכיר מדברי מל"מ ופקפק בדבריו אך שהביא מהרשב"א גיטין ר"פ התקבל דמוכח כדעת מל"מ ע"ש וע' בישרי"ע ליבמות (דף ל"ז ע"ב) בתוס' ד"ה וממון וכו' שהביא ראי' להמל"מ מתוס' סופ"ק דגיטין וע"ע בתשו' ב"ש חו"מ סי' ע"ג ג"כ בזה וע"ש עוד סי' כ"ה וחיו"ד ח"ב סי' קפ"ח בדין ס"ס ורוב נגד חזמ"ק ועקצה"ח סוס"י צ"א ותשו' ברכת יוסף א"ע סי' מ"ה מ"ש בזה אך דבנ"ד שמונח מעות הרי מבואר בש"ך חו"מ סוס"י צ"א דבמעות ל"ש חזמ"ק וגם לשי' הש"ש ד"ש פט"ו שחולק עליו הרי מודה דבניתנו להלואה להוצאה נתנו וליכא חזמ"ק ע"ש וה"נ בנ"ד שנתנו לבאנק של עכו"ם כהלואה בריבית ליכא חזמ"ק וא"כ בסד"ד יחלוקו:
4
ה׳והנה עוד עלה בלבי דבנ"ד שבתחלה הושלש גם הנדן של הבעל והי' הנדן של שניהם בחזקת שניהם והי' המחצה בחזקת אבי האשה ובתו א"כ אף שאח"כ החזיר השליש הנדן של הבעל להבעל מ"מ הרי לא נעשה זכי' חדשה לבעל ונשאר הנדן שביד השליש עד כדי הנדן של בעל בחזקת אבי האשה ויהי' כל הדין רק על מה שמושלש יותר מכפי ערך הנדן של הבעל ובזה יהי' חלק רביע להבעל אבל בתשו' מהרי"ל שם מבואר דהנדן של הבעל לעולם בחזקת הבעל והנדן של האשה בחזקת שניהם ע"ש ותבין:
5
ו׳והנה עוד יש לדון בזה דהמעיין בתשו' מהרי"ל סי' ס"א שם ימצא דבלא נהנית האשה עוד משל הבעל לכ"ע לא זכה הבעל ואף דבתשו' נו"ב מ"ת ח"מ סי' מ"ט העלה דגם באוכלת משל האב הוי סד"ד אבל במח"כ לא ראה תשו' מהרי"ל כמ"ש בשו"ת רח"כ בהוספות לחא"ע שבסופו א"כ י"ל דבנ"ד שהיו הזוג סמוכין על שלחן אבי האשה מזמן הנשואין עד שמתה א"כ לא זכה עוד הבעל במעותי' לכ"ע ואף דבתשו' ג"ש סי' ל"ג והובא בפת"ש א"ע רס"י פ' ובהפלאה בקו"א לסי' קי"ד העלו דבפוסק מזונות לחתנו ובתו הוי כפורע חובו של בעל כדין זן אשת חבירו ולכן מע"י לבעלה אבל לענ"ד דבריהם תמוהים דבשלמא היכי דבא לתבוע מבעלה שישלם לו בעד המזונות שנתן לבתו הוי פורע חובו אבל בנ"ד מאן יימר שנתן לחתנו לפטרו מחיוב מזונות לאשתו דלמא נתן לבתו ומ"ש שם ראי' מעבד עבדי אין לו דמיון דבנ"ד מסתמא נתכוין ליתן לבתו ואגב נותן גם לחתנו כמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד לדחות דברי הט"ז שם וכתב דבפוסק לבתו וחתנו גם הט"ז מודה דאנן סהדי שעושה רק לטובת בתו ע"ש גם י"ל דדוקא אם כבר חל חיוב מזונות על הבעל ואח"כ בא אחר וזנה הוי כפורע חובו אבל היכי שנתחייב האב מתחלה לזונם הוי כהתנה הבעל שלא יזון הוא ונ"ל ראי' לזה מתשו' הרשב"א ח"א סי' תתק"ע שהובא בקיצור בד"מ ח"מ סוס"י ר"ז ורמ"א א"ע סוס"י קי"ד ובגוף התשו' מבואר יותר וז"ל לוי שאמר לשמעון אם תשא דינה בת ראובן אתן לך ולדינה מאתים דינרים למזונות ועשה שט"ח וכו' ומתה דינה תו"ז ושמעון תובע כל השטר ולוי טוען שנתחייב רק לצורך מזונות וכו' תשובה שאם קבל עליו לוי לזונם ה' שנים ומתה לשתי שנים ודאי אינו נותן לה אלא כנגד ב' שנים וכו' אלא שמצד א' הוא פטור מלפרוע מחצית הממון ואפי' אותו שהגיע זמן בחיי דינה שזה חייב א"ע לשמעון ואשתו ה"ז כמחייב א"ע לשנים דעלמא שזה זכה במקצת החוב וזה במקצתו וכו' והו"ל כנ"מ דעלמא וכו' עכ"ל הרי מבואר שאין ההתחייבות לבעל לפרוע חובו ומכ"ש באב לבתו ולכן בנ"ד לא זכה הבעל כלל:
6
ז׳אח"ז נשלח אלי מה שהשיב הרב הגאבד"ק טשערנאוויץ. נ"י לחתני הרב נ"י ועכבתי במרוצה על דבריו ובמח"כ כל דבריו תמוהים והנה מ"ש שאם השליש לא גבה עוד המעות מהבאנק לא זכה הבעל כלל לכ"ע דכבר הקשה הפ"י דכיון שאין הבעל יורש בראוי מה בכך שנתחייב האב בנדוניא הרי הוי ראוי ותי' הוא דדוקא במה שאין לבעל קנין עצמיי אינו יורש בראוי אבל במה שיש לו קנין עצמיי ל"ה ראוי כדאי' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) דבזרוע לחיים וקיבה דמכירי כהונה בכור נוטל פ"ש אע"ג דלא את לידי' א"כ בנתחייב האב בנדוניא יש לבעל זכות עצמיי בנכסי האב כיון שאדעתא דהכי נשאה כמ"ש בתוס' תמורה (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון וכו' גבי אתנן ע"ש א"כ בנ"ד שהושלש בבאנק שכבר נפטר האב מחיובו שוב הוי ראוי ואין הבעל יורש עכ"ד והנה מ"ש מתוס' תמורה הוא שגגה דהתם דוקא באומר טלה זה קנתה משא"כ באמר טלה סתם כדאי' בש"ס שם ואף שיש לה שיעבוד איננו קנין עצמיי ועתו"ס ע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה ואינו חושש וכו' דגם ביש לה אפותיקו אינו נתפס באיסור אתנן ומכ"ש בחיוב נדן לכ"ע אין לבעל אלא שיעבוד ולא קנין עצמיי וא"כ נדחה תירוצו אבל כבר כתב בהפלאה שם שחיוב הנדן הוא לחתנו ועבור זה מתחייב בתוס"כ והוי מלוה של בעל עצמו ע"ש וכ"ה בסמ"ע סי' רפ"ו סק"נ בשם מהרי"ו וע"ע בב"ש סי' נ' סקי"ח בשם, שא"י וגם בסקי"ט שם אלא שהחיוב לא נגמר אלא בנשואין ולא באירוסין לשי' כמ"פ וע"ע בהפלאה בקו"א לסי' קי"ד סק"ז וסקי"א וא"כ אין לו ענין כלל להא דאינו יורש בראוי וע' תשו' חו"י סי' צ"ז שהעיר ג"כ מהא דהוי מלוה ודחה מכמה טעמים אלא דשם מיירי בנמסר לבעל או שהגיע זמן השלישות ע"ש:
7
ח׳ומ"ש מתוס' ב"מ (דף ב' ע"א) דהא דבזה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי נימא אין ספק מוציא מודאי ותי' דמה שהוא ודאי בחצי האחד אין מועל לחצי השני' וצ"ל דר"ל דשאני ביבם וספק הספק בעצמו מסופק אם הוא יורש אבל בז"א כ"ש טוען ודאי א"כ כיון דאיכא תקנת שו"ם והוא סד"ד והבעל עצמו מסופק אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ד והנה מ"ש בכונת התוס' קדמו בתומים סי' ק"ד סק"ז ומ"ש בנ"ד הבעל מסופק בסד"ד ואין סממ"ו במח"כ נעלם ממני דברי החמ"ח במקומו סקי"ד דמפורש להיפוך וע"ש בב"מ וי"ל דס"ל להחמ"ח דלגבי סד"ד לש' סברא זו כמ"ש כה"ג הש"ג ושפ"ד יו"ד סי' ח"י דהחזקה לא תכריע הדין ודוקא חזקת ממון בזה המעות עצמו מהני משא"כ מחצי זה על חצי ב' גם י"ל דס"ל דכיון דגם האב מסופק בסד"ד לא מקרי ודאי ואף שהתומים שם לא ס"ל כן י"ל דשא"ה דרוב פוסקים ס"ל דלא כרי"ו וראי' לזה מחולין (דף קל"ב ע"א) מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות משום דבין לר"א ובין לרבנן מספק"ל אם חוששין לז"א וקשה כמי דבחצי חייב נימא אין ספק מוציא מידי ודאי ובע"כ דכיון דגם הכהן מסופק לא מקרי ודאי וע"ש בלב ארי' שהעיר בזה וביאר כן ואף דהתם בעה"ב מוחזק הרי בנ"ד נחלקו הפוסקים וגם בזה מי הנקרא מוחזק ואי נימא דהבעל מוחזק לא יועיל הך טעמא דאין ספק ממו"ו א"כ שוב מה"ט גופא יחלוקו:
8
ט׳וגם מ"ש דכיון שהותנה שלא יתן השליש להבעל עד שיגמור ענין הנישואין בנימוסיהם הוי כתו"ז שכתב הב"ש דבהובבל זמן ומתה תו"ז יחזיר להאב תמהני שראה תחלת דברי הב"ש ולא ראה סופן דבהושלש לטובת הזוג גם תו"ז הו"ל כבא ליד הבעל וגם לא ידע מתשו' רח"כ תשו' ב"א שהבאתי. לכן כל דברי הרה"ג הנ"ל הם תמוהים מאוד:
9
י׳ומ"ש רו"מ דבנ"ד שהי' מחוסר מעשה הנישואין בנימוסיהם גרע מתו"ז דהתם זמן ממילא קאתי משא"כ בנ"ד הנה לפ"ז הו"ל להפוסקים לחלק כן וליישב סתירת דברי הפוסקים בכה"ג ובע"כ דשניהם שוים ובפרט אם כבר נמסרו כתבי השלישות להבעל פשי' דא"א לומר כן והעיקר לדינא כמ"ש:
10