שו"ת מהרש"ם חלק ב רי״טTeshuvot Maharsham Volume II 219
א׳להרב המאה"ג וכ' מו"ה שמואל שענפעלד נ"י אבד"ק ניעבוליעץ:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה ששפעה דם בלידתה יותר מההרגל ובתוך ס"ו לנקבה ספרה ז"נ וטבלה ושמשה ולמחר מצאה דם על סדינה והבעל סיפר שלא יכול גם להערות כי צר המקום וספרה עוד ז"נ ובאמצע ז"נ פרסה נדה וספרה וטבלה ושמשה בלא בדיקה קודם תשמיש ומצא הבעל על עד שלו כמה טיפי דמים ואמר ג"כ שלא הערה כלל רק נגע במקום התפוח כפי המבואר בנו"ב מה"ת א"ע סי' כ"ג דלא מיקרי העראה כלל. וחזרה וספרה ז"נ והי' הל"ט ביום ל' לראייתה ויען כי ראייתה הי' ביום וגם בצירוף שהוא מינקת תוך כד"ח דאפי' במת הולד לשי' הסד"ט סוס"י קפ"ט א"צ לחוש לעונה בינונית ולשי' הכנ"י א"צ לחוש לוסת בל"ט ובנ"ד בלא"ה אסורה לשמש בל"ט מחשש רמ"ת רק בליל שלאחרי' ולכן הגם דלפמ"ש בש"ע הרב סי' קפ"ט סל"ג בשם רמ"פ צריכה לחוש לעונה בינונית סמך להתיר שתשמש בליל ב' שאחר טבילה והי' לה צער וכאב גדול מאוד בשעת תשמיש ותיכף מצאה דם הרבה ופרסה נדה מיד ובגוף היתר השימוש כיון שהחדש הי' מלא וביום ל"א הי' וסת החדש והוי וסת שאינו קבוע ולשי' הט"ז סי' קפ"ט סקמ"ח יש לחוש לה אבל כבר כתב הנו"ב מה"ת סי' צ"א דהש"ך סי' קפ"ד בשם רש"ל מיקל בזה א"כ יש לסמוך ע"ד החולקים על הא"ז בדין עונה סמוך לוסת בכה"ג שרואית ביום והנה צוה למיילדת לבדקה ואמרו כי מפני שהוכו הצדדין ונחתכו וחזרו ונתרפאו לכן המקום צר, וע"י דוחק השמש תראה עוד דם כמ"פ עד שיתרחב המקום אולם בכל עת שהאשה בודקת אינה מרגשת שום כאב עכת"ד השאלה:
2
ג׳והנה על ראי' א' בודאי אין מקום לצרף לראיות מ"ת כיון שלא מצאה עד למחר וגם מ"ש רו"מ דכיון שראתה תוך ס"ו יום א"ב משום רמ"ת כמ"ש הש"ך סקל"ב הוא נכון ואף שקצת אחרונים פקפקו עליו הנה מצאתי בס' האשכול הל' נדה סוס"י מ"ח שכ' וז"ל ומדתנן אע"פ שאמרו די' שעתה צריכה להיות בודקת חוץ וכו' והיושבת על דם טוהר ופריך ותבדוק עצמה בימי טהר שמא תקבע וסת ומשני דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה ומה"ט חזי לן דהמשמשת בימי טהר וראתה ג"פ מ"ת כיון דהתורה טיהרה לדם זה לא מיקרי איתחזקה לרמ"ת וצ"ע אם רמ"ת ונאסרה כדין ושוב פסק וסתה ולא ראתה עוד אי אמרי' כיון שפסק דמה שוב לא תראה עוד עכ"ל הרי דפשיטא לי' דראיית דם טוהר אינו ככלל רמ"ת וכדעת הש"ך ובנח"א ביאר דתולין מחמת חולשת הלידה יש רפיון ברחם ושופעת דם והשיג ע"ד כר"ו וגם הביא מדברי הנו"ב מה"ת בזה וגם הביא תשו' בכת"י מהגאון בעל כו"פ זצ"ל שחזר בו ופסק בעצמו להקל וכשבאו לידו כמ"פ מעשים שראו נשים מ"ת בימי טהר מחולשת רפיון הרחם ואח"ז לא רמ"ת יותר ע"ש:
3
ד׳ובדבר ראיי' ב' שלא בעל כלל ורו"מ נסתפק בהא דתולין במקרה התשמיש אם י"ל דחימוד התשמיש לבד גורם ד"ז וכמ"ש הס"ט סוס"י קפ"ו לצדד דהבדיקה לפני תשמיש לשי' הרי"ף וב"י הוא דחיישי' שמא תקבע וסת לחימוד. והנה בגוף הוסת דרמ"ת צידד הפלתי סק"ט די"ל דתלינן בחימוד התשמיש ושם סק"י הביא בשם הא"ש דלא תלינן במקרה הטבילה ולא בשאר מקרים כי יותר שכיח שחימוד וחימום התשמיש גרם ומצאתי בס' האשכול סי' מ"ח שם וז"ל וחזי לן טעמא דלא סמכו בראשון ושני אבדיקת שפופרת כל כמה דאיכא תקנתא אחריתא וכו' היכא דראתה ג"פ מ"ת ודאי יש לחוש דלמא מחמת חימוד תשמיש ראתה הלכך לא מתירין לראשון ושני ע"י בדיקת שפופרת דליכא חימוד באצבע כהני אצבעות שמוחזקות להן לרואה ברם משום תק"ע התירו לשלישי כיון דליכא תקנתא אחריתא עכ"ל וגם בר"ן שבב"י סי' קפ"ו ובח"ד שם סק"ג וכן בתוס' נדה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה לא יבעול כו' דשמא מחמת חימוד תשמיש ראתה וכו' אבל מ"מ י"ל דאין לחוש בנ"ד לצרף ביאה ב' שהרי וסת שאינו קבוע מתעקר בפ"א וא"כ ה"נ הרי בביאה ג' לא ראתה קודם תשמיש וכבר נתעקר וסת הנ"ל ורק בשעת תשמיש ראתה בצירוף מעשה התשמיש וא"כ א"א לצרף ביאה ב' שראתה קודם תשמיש לביאה ג' שלא ראתה עד אחר תשמיש שהרי אין הוסתות שוות שבביאה ב' הי' החימוד מקודם ובשלישית הי' בשעת תשמיש. אבל מ"ש רו"מ ראי' דאין לתלות בחימוד דא"כ מה מועיל בדיקת שפופרת כבר הבאתי בשם האשכול שכתב דמה"ט ל"מ בדיקת שפופרת בראשון ושני רק לגבי שלישי משום תק"ע הקילו אבל נראה ראי' מהא דנדה (דף ס"ו ע"א) ההוא דאתי לקמי' דר"י דכל אימת דהות סלקא מטבילה קחזיא דמא א"ל שמא דימת עירך עלתה בך לכי והבעלי וכו' ומוכח שכבר אירע כן כמ"פ ואמאי לא חש שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה דם שאחר טבילה החימוד יותר מבשאר זמנים כדאי' בנדה (דף ל"א ע"ב) דלר"מ היינו טעמא דטמאה ז' שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסה לחופה ומבואר דאי איכא למיתלי במלתא אחריתא תלינן ואין סברא לתלות בחימוד וא"כ ה"נ כיון דבפעם ג' ראתה ע"י תשמיש עצמו דאיכא למיתלי בממלאת ונופצת כמ"ש הח"ד רס"י קפ"ז סק"ג או בצירוף מעשה התשמיש א"כ אין לחוש לפעם ב' שראתה קודם מעשה התשמיש והן אמת דלפמ"ש הסד"ט רס"י קפ"ט סק"א בביאור דהראב"ד וכן לפמ"ש בס' האשכול סוס"י ל"ו יש לפקפק בזה אבל נראה דאם תבדוק קודם תשמיש סמוך לתשמיש בודאי מותרת לשמש כמ"ש במ"נ בקו"א מה"ת לסי' קפ"ז דנגד. חשש חימוד מהני בדיקה קודם לכ"ע ע"ש ובפרט בצירוף מה שלא בדקה מקודם וכבר כתבתי בתשו' א' שהגם שהאחרונים נסתפקו אם דעת הראב"ד להקל והעמיסו פירושים אחרים ובתשו' ב"א סי' מ"ד חילק בין יש לה וסת או לא אבל בס' האשכול הביא בשם י"א מפורש כן אלא שהוא חולק עליו ובתשו' ח"ס סי' קס"ד העמיס כן בשי' רש"י ובפלתי סי' קפ"ד סק"י הוכיח שכ"ה, דעת רמב"ם ושכ"ה דעת הרי"ף דבזה מיושב קו' הרא"ש. ולכן בצירוף בדיקה קודם תשמיש אין שום מקום לחוש שתצטרף ביאה ב' לדונה כרמ"ת:
4
ה׳ועתה נבא לבאר מכח ראיי' ג' שהיתה סמוך לוסת החדש שאינו קבוע ונסתפק רו"מ דהא מאי דתולין בוסתה הוא דוקא בוסת קבוע ובמינקת לא קבעה לוסת אם בכה"ג תולין בוסתה. והנה בגוף דברי הפרישה והש"ך סקט"ז הנה באשכול שם כתב וז"ל יש מי שפירש הא דתניא אם יש לה וסת תולה בוסתה כגון ששמשה סמוך לעונת וסת שלה אף שלא הגיע העונה אמרי' מחמת חימום התשמיש נתקרב ובא ותו שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן עונה או יום לרחק או לקרב וכיון שהדבר מצוי ודאי נראה שלא לצרף ראיי' זו ומכ"ש שאין מצרפין אם עבר ושימש בעונת וסת עצמה וראתה עכ"ל. ומבואר כדעת הפרישה. אולם בדין מינקת נראה כיון שדעת הרמב"ן דגם בימי מניקתה קובעת וסת ובסד"ט ביאר שכ"ה גם דעת הרמב"ם וגם העלה דדוקא להחמיר אבל להקל אמרי' דלהקל קבעה וסת ע"ש וא"כ לענין רמ"ת יש להקל להחשיב ראייתה לוסת ובפרט להמקילין לתלות במכה אפי' אם מוציאה דם לענין רמ"ת א"כ לא גרע הוסת שבימי מניקתה למכה שא"י אם מוציאה דם ולכן לענ"ד אין לאשה זו דין רמ"ת כלל:
5
ו׳ובכ"ז כיון שכתב רו"מ בשם המיילדת שכפי שנפצע בית הרחם בודאי תראה דם כמ"פ וגם ראיתי בשו"ת ב"ש ח"ב סוס"י י"א בשם גדול א' כי עיקר התרופה בזה לשהות איזו זמן שלא תטבול ולא תשמש כלל והעיד שבא מעשה לידו ויעץ כן ועלתה בידו לכן לדעתי גם בנ"ד יצוה רו"מ כן ואחר שיעבור זמן כפי ראות עיניהם אם אולי ירחם הש"י ותתרפא וטהרה ממקור דמי':
6