שו"ת מהרש"ם חלק ב רכ״זTeshuvot Maharsham Volume II 227

א׳עוד על ענין הנ"ל להרה"מ מו"ה דוב בעריל ברענדיר נ"י:

ב׳מכתבו הגיעני וע"ד השאלה בקידושין כבר נשאלתי בזה מהרב אבד"ק והשבתי לו בס"ד באורך ידרשנו שמה וימצא כל מבוקשו. והנה רוב הדברים שכ' רו"מ כתב גם הרב והשבתי לו ולא באתי בזה רק במ"ש רו"מ איזו הערות במה שלא דברתי בתשובתי שם ואבא בקצרה:

ג׳מ"ש רו"מ מהא דסנהדרין (דף מ') דלא בעי הש"ס מנ"ל דבעינן שיקבל עליו ההתראה ובע"כ משום די"ל שלא שמע. הנה לק"מ דכיון דדייק התם מקרא דבעינן שיתיר א"ע למיתה ומבואר ברש"י דהיינו שיאמר אעפ"כ א"כ שוב ממילא נשמע דבעינן שיקבל עליו התתראה ולכן לא בעי הש"ס מנ"ל:

ד׳ומ"ש רו"מ מדברי התומים סי' צ"ב סק"א שחילק דדוקא לענין מלקות י"ל שכחתי אבל לענין פסול לעדות שפיר נפסל ואי"ל ואם כן י"ל גם לענין לא שמעתי כן וא"כ לענין קידושין אי"ל לא שמעתי הנה בגוף דברי התומים יעוין בתשו' הרשב"א ח"א סי' תתס"ד ובמרדכי כתובות פ' המדיר סי' קצ"ו בהא דעוברת על דת דצריכה התראה והביאו מהא דכתובות בהתראה די"ל אישתלי וחילקו שם ומוכח דלא ס"ל כחילוק התומים ע"ש ותבין. ועי' בעבוה"ג סי' ב'. אבל מ"ש רו"מ מחו"מ סי' ק"ד ס"ב דמשמע דאם הי' אצל ההכרזה אינו נאמן לומר לא שמעתי הוא נכון אבל כבר קדמו בזה בשו"ת מהר"ם מרוטנברג אחרון חאה"ע סי' י"ג. ואני כתבתי בתשו' כמה ראיות ברורות בזה. ומ"ש רו"מ ע"ד הנו"ב סי' נ"ט שכ' דלהכי נאמנת לומר שלא הבינה משום דלא אתחזק איסורא והקשה מהא דקידושין (דף ס') ואה"ע סי' ל"ח סי"ד דאינו נאמן לומר שאין לו מאתים ולפמ"ש הר"ן דהתם רגלים לדבר דכיון שקידשה בתחלה מסתמא הי' לו א"כ לק"מ אבל הרא"ש הקשה שם מתוספתא דע"מ שאדבר עליך לשלטון ובע"כ דלא ס"ל כטעם הר"ן דאל"כ ל"ק קושיתו דכאן הוי תנאי להבא וא"כ קשה על הנו"ב הנה יעוין בתשו' גבעת פנחס סי' כ"ו שהעיר מדברי הרא"ש ותי' דהתם דהתנאי להבא וע"מ כאומר מעכשיו כבר נגמרו והוחזקו הקידושין ע"ש היטב בזה גם י"ל דהרא"ש סובר דגם בלא אתחזיק הוי דשב"ע ואנן לא קיי"ל כוותי' ובנ"ד דאיכא אומדנא דמוכח שלא הבינה י"ל דלכ"ע נאמנת. וע' בתשו' ב"י סי' ח' מ"ש בדברי הר"ן והרא"ש בזה ע"ש בתשו' מהרי"ן נחמיי"ש ז"ל בזה. שוב מצאתי בשו"ת מהר"ם מרוטנברג אחרון חאה"ע סי' י"ג שהעיר בזה ע"ד נו"ב מהר"ן והרא"ש הנ"ל והאריך בזה וע' בריטב"א קידושין ס' שכ' ג"כ כסברת הר"ן דהתם משום דרגלים לדבר ע"ש:

ה׳ומ"ש בדין אם יש להתיר מכח ס"ס בקידושין דאי נימא דס"ס הוי כרוב הרי דעת כמ"פ גבי סבלונות דמשום חומר א"א חיישי' למעוטא יעוין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח שהוכיח דסמכי' על ס"ס בקידושין וע' בב"ש סי' מ"ו סקי"ד ואב"מ שם וב"ש סי' ל"ה סקכ"ח:

ו׳ומה שהקשה על הנו"ב דס"ל דבמיוחדת הוי עשאאי"ל א"כ למ"ל קרא לפסול מיוחדת בד"נ הרי בלא"ה הוי עשאאי"ל. זה טעות דהנו"ב לא קאמר רק בד"מ דיכול לומר לחייבו שבועה באתי אבל בד"מ ל"ש זאת ומה"ט כ' הנו"ב סי' ע"ד דבקנס ל"ש זאת וז"פ מאוד:

ז׳ומ"ש בהא דשילהי יבמות דעדות אשה משום כתובה א"צ דו"ח והא בכתובה ל"ש נע"ד כמ"ש התוס' בכתובות (דף פ"ו). נעלם ממנו דברי נימוק"י שם שכ' דבכתובה טעמא משום חינא ומ"ש דבנ"ד שהמקדש משרת של בעה"ב השונא וגם הבטיח לו חמשים ר"כ והוי כאנסוהו וקדיש וכמ"ש בתשו' עבה"ג סי' ל"ז הוא תמוה דהתם בידוע שאנסוהו אבל איך נאמר מן הסתם שאנסוהו ויותר אין פנאי להאריך:

ח׳עוד חזר השואל וכתבו אלי והשבתי לו שנית מ"ש לחזק קושיתו בהא דמכות (דף ו') דיליף מקרא דמיוחדת בד"ת פסול והקשה רו"מ תיפוק לי' דהוי עשאאי"ל להנו"ב. ואנכי דחיתי בתשובתי דבד"נ ל"ה עשאאי"ל דל"ש לומר לחייבו שבועה באתי וע"ז כ' רו"מ דבד"נ דלא אזלי' בתר אומדנא י"ל דלספירת דברים בעלמא אתי ועוד די"ל לפסלו לעדות באתי אם יבא אח"כ עוד א' ויעיד עלי' עבירה אחרת עכ"ד. והנה מ"ש דלמא לספירת דברי' אתי א"צ תשובה ואעפ"כ אמינא הרי בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) דס"ל לר"י דעידי גנבה נהרגין דאתחלתא דמכירה ופירש"י דקסבר דלא לקי וא"כ בע"כ להרגה אתי ע"ש והרי התם עדיין לא באו עדי מכירה עדיין וגם לא מיירי כלל במרמזי רמיזי רק בסוף הסוגיא וע' רמב"ם פכ"א מעדות ואמאי נהרגין נימא דלא ידעי אם יבואו עוד עידי מכירה ולספירת דברים אתי. א"ו דליתא ותמהני על רו"מ שדיבר מסוף הסוגי' שם ולא הרגיש בזה אבל באמת גם בלא"ה א"צ תשובה כלל וגם מה שהביא רו"מ מהתוס' שם ד"ה עבדי כו' הרגיש בעצמו בחולשת הדברים אבל מ"ש די"ל לפסלו בעדות באתי. אני תמה דמ"מ איצטריך קרא לפסול עדות מיוחדת בד"נ דנ"מ היכי דכבר נפסל מקודם לעדות דמשום טעמא דעשאאי"ל הוי מהני עדותו ולהכי איצטריך קרא דלא יומת עפ"י ע"א וכה"ג כ' התוס' בסנהדרין (דף פ"ו) שם ד"ה גנבה ע"ש בסוה"ד אבל בד"מ הקשה הנו"ב שפיר דמ"מ היכי דאינו פסול מכבר אמאי כשר עדות מיוחדת בד"מ ודחיק לי' לאוקמי קרא דוקא היכי דכבר נפסל. אבל קרא דר"נ הרי פוסל באמת רק דהיכי דלא נפסל מכבר גם בלא"ה פסול וקרא איצטריך דנ"מ היכי דכבר נפסל מקודם. וז"פ. ועוד אני תמה על תמיהתו דהא בד"נ צריך שיתרו בו ושיתיר א"ע למיתה דאל"כ אינו נהרג גם בשנים וא"כ איצטרך שפיר לפסול מיוחדת דבכה"ג הרי א"א לומר לפסול לעדות באתי דא"כ למ"ל להתרות ולהעיד בפני ב"ד שהתרה ושהתיר א"ע למיתה ואף דמשכחת לה במותרה מפי אחרים ומפי השד אבל עכ"פ שפיר איצטריך קרא לפסול מיוחדת היכי דהותרה בעצמו והעיד ע"ז בב"ד דבזה ל"ש טעמא דעשאאי"ל והרי בסנהדרין (דף מ"א) ותוס' שם (דף פ"ו) כ"כ דבהתרו א"א לומר לפסול או לאסרה באנו וז"פ. וגם בלא"ה יש לדון דבמיוחדת מחלון זה וחלון זה הוי שפיר עשאי"ל דמ"מ באין כאחד לפני ב"ד ושפיר איצטריך קרא לפסול בכה"ג היכי דבאין יחד לב"ד אבל י"ל בזה דגם בכה"ג הוי עשאאי"ל משום דכיון דלא ראו כאחד שמא לא ידע זה אם חבירו יעיד אחריו כמותו:

ט׳אמנם מ"ש רו"מ כעת דרב לשיטתו דסובר עשאאי"ל כשר כמ"ש הנו"ב א"ע סי' מ"ו עכ"ד תמהני עליו שהרי הנו"ב שם הוכיח ממסקנת הירושלמי דדוקא בד"מ סובר רב דעשאאי"ל כשר אבל בד"נ מודה דפסול ע"ש א"כ אין מקום לדבריו כלל:

י׳והנה במ"ש בתשובתי ליישב קו' הנו"ב על התוס' מכות במ"ש בשם ר"י מאורליינש משום דע"א מועיל בממון כגון במחשואיל"מ. עלה בלבי אח"כ דיש לדון דהתם מרי' דשמעתא היא ר"נ והרי בתוס' שבועות (דף מ"ז) כ' דר"נ לא ס"ל דינא דמחואיל"מ אבל יש בזה מבוכה וע' גם בתוס' כתובות (דף י"ב) וגם עכ"פ מועיל ע"א לענין אם א"ר לישבע דנחתי' לנכסיו. וכמ"ש בתשו' שם. ועוד דבלא"ה כתבתי שם דלק"מ דגם בע"א שייך תורת הזמה אלא דלא עשה כלום וכמ"ש תוס' ב"מ (דף ד):

י״אומ"ש רו"מ ליישב ק' הנו"ב מהא דעדות מיוחדת עפמ"ש הנו"ב חא"ע סי' נ"ז דבענין לפסול לעדות א"צ עשאי"ל דל"ש כאשר זמם. וא"כ לשי' הש"ך דדין דו"ח תליא בדין עשאי"ל וכיון דא"צ עשאי"ל א"צ דו"ח א"כ לא הו"ל להעיד באיזה יום ושעה אם באו רק לפסול לעדות וכיוצא בזה כ' בספר נזיר ד' מהגאון הקדוש מו"ה שמעלקא מנ"ש זצ"ל לתרץ קושי' התוס' בסנהדרין (דף פ"ו). ובזה כ' ג"כ ליישב קושיתי שהקשיתי בתשו' ע"ד ה"ר יקיר דיוכל להצטרף עם הבע"ד לפסלו והקשיתי דהא הוי הכחשה והזמה ביחד והוי עשאאי"ל ותי' רו"מ דלגבי פסול עדות א"צ שיהי' עשאי"ל כמ"ש הנו"ב הנ"ל עכ"ד. והנה באמת אין לי נ"מ בזה כי דברי נאמרו רק לפלפולא בעלמא ועיקר התי' כתבתי דראיית הנו"ב ליתא כלל למעיין בש"ס וכמ"ש בתשו' בזה ואולם יען כי יש בזה נ"מ במק"א אם דין פיסול לעדות צריך דו"ח מה"ת ואולי גם מדרבנן די"ל דל"ש בזה טעם נע"ד וצ"ע בזה ועכ"פ מה"ת י"ל דצריך דו"ח ולכן אבאר כי לענ"ד ד"ז צ"ע לדינא והנה הנו"ב כ' שם דגם לתי' א' של התוס' דבמלקות מתקיים כאשר זמם, היינו בעדות, ב"ג שהפסידו מת"כ ואם יקריב ע"ג מזבת ילקה אבל כשפוסלו לעדות לא הפסידו כלום ואף שנפסל לשבועה הרי מה"ת ליכא שבועת נו"נ ופטור עכ"ד. ועלה בלבי לכאורה דזה תליא בב' תי' התוס' ב"מ (דף ה') אי בחשיד שייך דין מחואיל"מ דלפמ"ש שם טעמא משום דלא שבקת חיי י"ל דזה רק מדרבנן אבל לפי טעם ב' דהוא רצונו לישבע רק שאין מניחי' אותו לכן פטור א"כ גם מה"ת ל"ש מחואיל"מ וא"כ לחד תי' של התוס' קודם שנתקן שבועת שכנגדו הי' חייב לשלם להפסידו ממון. ואולם באמת זה ליתא דכבר ביאר בנו"ב מ"ת חח"מ סי' כ"ז עפ"י דברי תשו' מיימוני דהכוונה משום דהוי קם לממון א"כ גם לתי' ב' של התוס' פטור. אבל גוף הדבר שכ' הנו"ב דאם בא לפסלו לעדות אינו חייב מלקות דדוקא בב"ג הפסידו מת"כ ויתחייב מלקות אם יעבוד. לכאורה עלה בלבי לפמ"ש הריטב"א בהא דב"ג וב"ח אמאי אינו חייב לשלם מה שהפסידו מת"כ ותי' דלא ברי היזקא דמי יימר דיהבי לי' מתנות דהא טה"נ לבעלים ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא זמם לגרום ועוד דכיון דבעיקר העדות לא מתקיים כאשר זמם ממש שיהי' ב"ג וב"ח שוב אין הזמה לחצאין ע"ש וא"כ מבואר דהפסד מת"כ הוי רק גרמא ולא מתחייב בזה אבל באמת לק"מ דדוקא שיתחייב לשלם אינו מחויב עבור גרמא בעלמא אבל מ"מ י"ל דהוי בכלל הרשיעו את הצדיק כיון דיוכל לבא להפסד ממון לפעמים עי"ז. אך לפ"ז שוב אמינא דגם בבא לפסלו אפשר שיבא להפסד ממון לפמ"ש בנה"מ סי' ע"א סקי"ז דמתבטל הנאמנות ואינו גובה בכת"י כלל או גם בשטר בנאמנות מפורש ויש עדים להיפוך ע"ש ותבין. וגם עפמ"ש בקצה"ח ונה"מ וסי' כ"ח סק"ד דע"א המעיד בערכאות דפטור מלשלם אם אומר שהעיד אמת היינו דוקא בעד כשר אבל בקא"פ חייב לשלם ונחלקו שם בטעם הדבר אבל הדין מוסכם שם כן משניהם ע"ש וא"כ שפיר הוי בכלל הרשיעו צדיק ושפיר מהראוי שילקו העדים כשהוזמו וא"ל דא"כ הוי כד"מ וא"צ דו"ח ז"א דמה"ת עכ"פ צריך דו"ח ועוד דגם מדרבנן בזה ל"ש טעמא דנע"ד ועוד דגוף העדות אינו על ממון וכמו עדות ב"ג וב"ח וז"ב מאוד:

י״בועוד נ"ל דבלא"ה משכחת הפסד ממון ע"י פיסולן לעדות אם יעידו בב"ד שלא ידעו מפיסולן ויוציאו ממון ואח"כ יבואו ב' כשרים ויכחישום דאם הי' ג"כ כשרי' הוי תרי ותרי ואם הם פסולים יהי' האחרי' נאמנים ואם א"א לחזור וליקח המעות מהבע"ד ישלמו הם וז"פ. ועוד דבכמה איסורים יהי' דינו כחשוד או עכ"פ לא יהי' מוחזק בכשרות ויהי' אסור לקנות אצלו ע' ביו"ד סי' קי"ט ותבין וא"כ בוודאי הוי הפסד ממון. ומ"ש הנו"ב דהתם ילקה כשיעבוד על המזבח אני תמה דהא במתני' שם נקט נמי בן חלוצה והוא פסול רק מדרבנן ובריטב"א הביא מהתוספתא גם נתין והרי דוד גזר על הנתינים ועתו"ס יבמות (דף ע"ט ע"א) דיש דיעות בזה והן אמת שהריטב"א הקשה על בן חליצה דהא מיפסל רק מדרבנן ותי' דלאו דוקא ואגב גררא נקטי' אבל בתשו' רע"א סי' קע"ט דחה דברי ריטב"א בזה והעלה דגם בעדות חליצה כיון דנפסל מדרבנן עכ"פ שוב לוקים ע"ש א"כ לדידי' גם בבא לפסול לעדות לוקה וא"ל דהתם אם יעבוד ע"ג מזבח ילקה מכת מרדות מדרבנן עכ"פ דז"א דגם כאן אם יעיד ברשעו ילקה מ"מ וע' ברמב"ם פ"י מעדות ולח"מ שם דהוי לאו וא"כ כתי' א' של התוס' שייך הזמה בדין פס"ע ושוב בעינן עשאי"ל וכבר כ' בתשו' דגם הרא"ש והא"ז פסקו כתי' א' של התוס' וא"כ בעינן שפיר עשאי"ל. והנה הנו"ב סי' ע"ד כ' ג"כ דלפסול לעדות אינו בכלל הרשיעו הצדיק ואין העד לוקה והביא ראי' מתוס' כתובות (דף ל"ג) שכ' דבטרפה אין לוקין והרי נפסל לעדות עכ"פ ואמאי אין לוקין וגם בדברי רמב"ן במלחמות סוף סנהדרין גבי עידי גניבה יש להקשות כן. אמנם לענ"ד התם כשבאו להעיד על הטרפה שהרג אינו נפסל לעדות כלל דלענין פסול עדות הוי עשאאי"ל דהעדים יכולים לומר להרגו באנו שהרי התרו בו והם לא ידעו דטרפה פטור וא"ל דהא ממילא נפסל ג"כ לעדות ז"א דהם סברו שמא כבר נפסל מקודם או עשה תשובה . אחר שהרג דלגבי פסול לעדות מועיל תשובה משא"כ לענין מיתת כ"ז וכיון דבעינן עשאי"ל לא נפסל שם לעדות כלל עפ"י עדות העדים ועתו"ס סנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב כו' במ"ש שם דלא ידעי שהיא חבירה כו' ע"ש ותבין. ודו"ק בזה. ומה שהביא הנו"ב סי' נ"ז ראי' מהריב"ש דנפסלו שלא בפניהם הנה בתשו' מהרלב"ח סי' קל"א האריך לדחות ד' ריב"ש וגם הנו"ב עצמו סי' ע"ב רק עיקר יסודו של הנו"ב עפמ"ש בסי' ע"ב להוכיח לדחות תי' א' של התוס' וא"כ לפמ"ש בתשו' ליישב דברי תוס' שוב שפיר גם בעדות בפיסול צריך עשאי"ל שוב מצאתי בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' מ"ט באמצע התשו' דיבר בענין זה:

י״גואולם גט מ"ש הנו"ב דלפי תי' ב' של התוס' גם בזה לא משכחת לה כלל כאשר זמם דא"א לפסול למפרע דעי"ז יופסלו שטרות וקידושין למפרע שנעשו בעדותן א"כ כמו דאמרי' לו ולא לזרעו ה"נ י"ל לו ולא לאחרים. הנה לפענ"ד דוקא בבא להעיד עליו שהוא פסול לכהונה וגם בזרעו יהי' פסול זה ממש שיהי' פסולים לכהונה בזה שייך לומר לו ולא כאשר זמם לעשות לזרעו אבל הכא אטו האחרים נפסלים לעדות ע"י פסולו של זה הרי רק עד זה נפסל ומה שממילא יגיע היזק ממון לאחרים מה לנו בכך ולא איתמעט כלל מקרא דזמם לעשות לו דמה שעושה לו אינו עושה לאחרים. וראי' לזה מדברי התוס' במכות שם בד"ה בעינן כו' שהקשו דהיכי דמעידין שהוא מצרי שני דאינם באים לפסול זרעו כ"א לפסלו א"כ נפסול ותי' וז"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסולה בביאתו וכתיב ועשיתם כאשר זמם לו ולא לאשתו עכ"ל. ולכאורה למ"ל להתוס' לומר דנפסלת בביאתו הרי גם בלא"ה כיון דנפסל הוא מלבא בקהל נאסר לאשתו ונוגע ההפסד לה ג"כ והוי בכלל לו ולא לאשתו. א"ו דליתא דדוקא אם פיסול זה שנפסל הוא יחול ג"כ על אשתו שם פיסול שייך לומר לו ולא לאשתו משא"כ בכה"ג ולכן הוצרכו לומר דגם היא נפסלת וכוונתם צ"ל דמיפסלא משום זונה וע' ב"י א"ע סי' ו' וב"ש שם סקנ"ז ועמג"א סי' קנ"ג סקמ"ח מתוס' יבמות (ד' מ"ד). והרי גם להסוברים דגבי פסול עדות בעינן בפניהם מ"מ מודי דא"צ שיהי' בפני הלקוחות ונשים שקנו ונתקדשו עד אותה שעה בפני אותם עדים דאנן על העדים דיינינן ולא עליהם דזהו ממילא כיון דהוא פסול לעדות מתבטל עדותו לכל הדברים והכל מחמתו וה"נ בזה הם נפסדים רק ע"י פיסול עדותו ואנו דנים רק עליו ולא עליהם משא"כ גבי ב"ג וב"ח דגם זרעו נפסלים לכהונה כמותו בזה הוי לו ולזרעו. כלפענ"ד נכון. ובזה אני אומר דגם בעדות איסור א"א י"ל הזמה דנאסר הוא באשתו ול"ש לומר בזה לו ולא לאשתו דאשתו אינה נאסרת בו באמת והאיסור רק עליו ואף דל"ה כאשר זמם י"ל לפמ"ש הריטב"א לדחות דברי תוס' במ"ש גבי מצרי שני מהא דלו ולא לאשתו וכ' די"ל דוקא זרעו דכרעא דאבוה הוא משא"כ באשתו י"ל דמתקיים בו לבד כאשר זמם אך דמ"מ י"ל דכל פיסולי קהל חדא נינהו ע"ש א"כ בעדות זנות לאסור אשה לבעלה שפיר י"ל דהוא נאסר בה והיא אינה נאסרת בו ומתקיים כאשר זמם בו לבד. ועדיי' צ"ע כי הוא דבר חדש ולא הסכים הזמן להעמיק עיוני בזה אבל עכ"פ לפי תי' א' של התוס' נ"ל נכון כמ"ש ועולים דברי פלפולי נכון בעזה"י וגם בלא"ה נ"ל דכיון דנפסל לעדות ונקרא רשע הוי שפיר הרשיעו צדיק דהצדיק נעשה רשע וכל הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ובתוס' ב"מ (ד' ע"א) כ' בשם תשו' גאונים דשורף לו שליש תבואתו ונהי דלא קיי"ל כן רק דמותר לירד לאומנותו עכ"פ ואיך נימא דלא מיקרי הרשיעו צדיק בזה ולכן נלע"ד העיקר כמ"ש ודלא כהנו"ב ז"ל:

י״דומ"ש רו"מ עמ"ש דמנ"ל לומר מספק שהי' אנוס וכ' שהי' ריש דוכנא שלו וגם הבטיח ליתן לו חמשים ר"כ ואם יגרשה יקח מאבי הכלה סך רב ולא אדע להוכיח מזה כלל שהי' אנוס דלמא נתרצה באמת לדבר ואם הוא השטה בו ולא נתן המעות אטו מפני זה יבטל הקידושין והעדים לא הזכירו כלל מענין אונס ושעשה זאת מיראה ואיך יבדה מהלב לומר שהי' אנוס אין זה אלא דברי תמהון. ומ"ש רו"מ עמ"ש בתשובתי שהלבינו פניו ופני אבי' ונעשו רשעים ותמה דהיא לא ידעה כלל מהו סח. כמוהו כמוני אנכי תמה על דבריו דהא אח"כ כשנתודע לה ולאבי' המעשה נתביישו בפני כל וכיון דכ' התוס' בסוטה דהוי אבוזרי' דשפיכת דמים ויהרג ואל יעבור א"כ על ידם נעשה הדבר ומתחלה בעלילה באו אדעתא דהכי ולהוציא ממון מתני הנערה אח"כ לגרשה ולגרום לה איסור מלהנשא וידעו היטב שלא מרצונה תתקדש ואין לך מעשה רשע גדול מזה, ונודע דבש"ד גם גרמא שאפשר שלא יהי' כלל אמ"ה צריך כפרה כמ"ש בתש' מהרי"ו ועמ"ש בחיבורי סוס"י קע"ו ומכ"ש בנ"ד שיבא הצער והבושה ברבים בבירור על ידם דקידושין בלא עדים לאו כלום הוא וכל בר בי רב יבין שעשו מעשה רשע ונבלה. ופוק חזי מה עמא דבר ומאוד יפלא בעיני על רו"מ שפקפק בדבר פשוט כזה:

ט״וועתה אבא לבאר מה שהשיג על דברי במה שדחיתי דברי נו"ב וכתב שלבו הומה ליישב דברי נו"ב ואנכי לבי הומה ביותר ליישב דברי רבותינו בעלי התוס' בתי' א' והרא"ש והא"ז שנמשכו אחריהם ופסקו כן וטובה צפרנם של ראשונים כו' כמ"ש ז"ל ביומא דף ט') וכבודו של הגאון נו"ב ז"ל במקומו מונח ולא להקשות על דבריו באתי כמו שהבין רו"מ רק ליישב קושיתו על הראשונים ז"ל, ומעתה נבא אל עמק יהושפט. מ"ש עמ"ש בתשו' דלפי הס"ד י"ל דלאחיו קמ"ל דעדיין אחיו קיים וע"ז הקשה דא"כ מנ"ל למידרש לאחיו ולא לאחותו למעוטי זוממי בת כהן. והנה כבר ביארתי בתשו' שם בקיצור וכעת אבאר יותר דלק"מ דהא באמת איכא טעמא דאעמה"ד ולמ"ל קרא אך די"ל כעין מ"ש בכמה דוכתי מלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא ונודע דבפ"ק דקידושין (דף ד') מבואר דאי איכא למידרש דרשינן ולכן דרשי' לאחיו ולא לאחותו [ובמשנה רק לדחות דברי הצדוקין דלא ס"ל סברת אעמה"ד הוכרחו חכמים להשיב מקרא דלאחיו דהוי מיותר לדידהו כמ"ש בתשו' בזה] אבל לפי הס"ד דא"א למידרש דרשא דלאחותו נימא דקרא קמ"ל דעדיין אחיו קיים מחמת יתורא דקרא ע דאיכא טעמא דאעמה"ד מ"מ טרח וכתב קרא כיון דא"א למידרש בע"א ועוד דכיון דהא דאעמה"ד הוי רק סברא בעלמא א"כ פריך הש"ס שפיר דנימא ק"ו דהוי ג"כ סברא חי"ג מדות מאי אמרת דאיכא קרא דלאחיו ומפורש דלא נימא ק"ו דלמא קרא אתי לאחיו קיים ואי דלא איצטריך להכי דבלא"ה אעמה"ד הרי עכ"פ ליכא קרא דמפורש דדלמא הוי ס"ד לומר דבכה"ג עונשין מה"ד וכמ"ש בשם האה"ח שם שפקפק בסברת אעמה"ד בזה וגם הפ"י צידד די"ל דהוי רק גילוי מלתא ועונשין מה"ד ע"ש ועכ"פ אף דבאמת אינו כן מ"מ עכ"פ ליכא קרא מפורש לסתור הק"ו ושפיר פריך דנימא ק"ו ומ"ש רו"מ דהול"ל לעשות לאיש כבר כ' מהרי"ק שורש קל"ט דאין בידינו לחדש דרשות ועתו"ס חולין (דף פ"ח ע"א) במ"ש דאין לדמות דרשות זל"ז. וכיון שנתבאר שאין לזה הכרח בש"ס שוא"ת עדיף ובפרט דעכ"פ ח"ו לדחות דברי תוס' וראשונים ז"ל בדברים בדוים מן הלב הם כי לא להזכיר גם י"ל לפמ"ש תוס' ב"ק (ט"ו) וסנהדרין (ס"ו) דהיכי דהפרשה כתובה בלשון זכר גם אשה בכלל אבל אי כתי' איש אין אשה בכלל א"כ י"ל דהו"א בעדות על אשה ל"ש כלל דין הזמה ולכן לא מצי למינקט לאיש ונקט לאחיו אף דהוי לשון זכר אבל מ"מ גם אשה בכלל רק מיתורא דריש למעט היכי דאיכא אחיו ואחותו דבמיתת אחיו נידונים ועתו"ס ב"ק שם בלשון בעליו דהוי ג"כ רק לשון זכר ולא דמי לאיש וה"נ י"ל בלשון לאחיו. וכבר כ' בתשו' דגם בפיהמ"ש להרמב"ם משמע דדרשת לאחיו קיים דרשא מעליותא:

ט״זגם מ"ש עמ"ש בתשו' ליישב ק' נו"ב עפי"ד תוס' סנהדרין (דף ס"ו) דלפי הס"ד י"ל דקמ"ל דהבא עלי' נהרג עכ"פ בחנק וכ' רו"מ וז"ל הא לפי הס"ד לא קאי כאשר זמם רק היכי דבא להעיד על מיתת סייף א"כ איך נימא כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו הא לא עבדי' לי' אלא סייף ואם ג"ז כאשר זמם נפש בנפש האיך נאמר ולא לאחותו דהא לענין זה גם גבי שרפה הוי כאשר זמם וכמ"ש הנו"ב סי' ע"ג עכ"ד. הנה דברי ברורים בעזה"י דהא גבי בת כהן הבועל הוא בחנק וגם העדים הם בחנק כמ"ש בש"ס ורש"י וגם ברמב"ם מפורש כן א"כ דרשינן לאחיו ולא לאחותו שיהי' מיתת העדים שוה ממש למיתת בועל אבל לאחותו אף דמקיים קצת נפש בנפש מ"מ ל"ה שוה ממש כמו לאחיו וכבר הבאתי בתשו' בשם ריטב"א דל"ה כאשר זמם ממש אם נידון במיתה קלה וגם אי לא נימא כן אבל מכ"פ הכא דרשי' לגבי אחיו הוי זמם ממש ולא לאחותו וע' כה"ג במהרש"א ברכות (דף ל"ט) בהא דלא על המלגלג אני כועס אלא על המברך דר"ל המברך הוי כעס גמור ועל המלגלג ל"ה רק קצת כעס ע"ש אבל רו"מ נמשך אחר דברי נו"ב סי' ע"ג ושם כ' בכוונת דברי מהרש"א דנקט גם חנק וביאר דגם בחנק איכא ק"ו מהיכי דלא אתרו צל בהחונק במיתת סייף אבל במחכת"ה הוא דבר תמוה דכיון דבזוממין א"צ התראה והוי כמו רוצח המותרה ואיך נימא ק"ו משאינו מותרה למותרה ולדבריו נימא ק"ו ומה ההורג ואינו מותרה פטור הבא להרוג ואינו מותרה כ"ש דפטור וגם בסייף לא יהרגו העדי' בלא התראה א"ו דליתא דגבי זוממין הרי א"צ התראה וכמבואר טעמא בכתובות דף ל"ג) דהא גבי זוממין דגלי קרא לעשות לעד כאשר זמם לעשות והוא זמם לעשות בלא התראה ולכן גם הוא נהרג בלא התראה כמבואר בש"ס שם וכיון דמפורש הכי בקרא שוב א"א לומר בזה ק"ו כמ"ש התוס' והוי כמו רוצח מותרה וא"כ שוב אין לעשות ק"ו זה. ועוד אני אומר דעכ"פ מכח קושי' הנו"ב דא"כ לאחיו למ"ל י"ל דקרא אתי באמת לבת כהן וקמ"ל דלא נימא ק"ו זה מהחונק שאינו מותרה לגבי עדים וחייבים באמת חנק כמיתת הבועל ממש אבל בשאר מיתות קשה דנימא ק"ו ומה הסוקל ושורף אינו נסקל ונשרף כו'. והרי בתוס' אין מבואר כלל דגם בחלק שייך ק"ו ואדרבא מלשון התוס' משמע רק בסקילה רק המהרש"א נקט כן בלישני' ובוודאי כוונתו אליבא דר"ש אבל מנ"ל לומר דקושי' הש"ס אזיל לר"ש הלא יותר נכון לומר דקושי' הש"ס אזיל לדידן ופריך על סקילה ושרפה. ואם יהי' דברי מהרש"א תמוהים אטו מחויבים אנו למשכוני אנפשין לדחוק וליישב דבריו ולדחות עפי"ז דברי התוס' ורא"ש וא"ז. אתמהה. ובמחכת"ה של הנו"ב נשא בזה פנים לדברי מהרש"א יותר מלדברי התוס' וראשונים ולא כן יעשה בישראל. ובוודאי לא עלה זאת ע"ד רבינו המהרש"א ז"ל רק נקט כן בלישני' שיעלה גם אליבא דר"ש אבל לתי' א' של התוס' יפרש ספיר"ת ואזיל לדידן דקיי"ל כרבנן וקאי רק על סקילה ושרפה. ויהי' איך שיהי' איננו רואה שום הכרח מזה לדחות ד' תוס' וראשונים ודבריהם דברי אלקים חיים המה. ודלא כהנו"ב ז"ל:

י״זגם מ"ש עמ"ש בתשו' ליישב עפ"י דברי הריטב"א דלהס"ד נימא לאחיו ולא לזרעו ותמה רו"מ דהא מכח הק"ו לא נוכל ג"כ לדרוש ולא לזרעו ואני תמה על תמיהתו דהש"ס פריך הכי דנימא ק"ו לגבי זוממין וא"ל דאיכא קרא מפורש דלאחיו וגלי קרא דלא נימא ק"ו ז"א דדלמא אתי קרא לאחיו ולא לזרעו וקמ"ל דלא אמרי' הק"ו דמה המחלל כו' כיון דגלי קרא בפירוש ויתחללו באמת עידי ב"ג וב"ח אבל גבי זוממין דליכא קרא מפורש להיפוך שפיר אמרי' ק"ו. ומזה דייק הש"ס דלא הוי טעמא דמתני' מכח ק"ו דאינו ק"ו כלל רק מקרא דלו ולא ולזרעו וז"ב ופשוט:

י״חגם מ"ש עמ"ש בתשובה תי' ג' דאתי למעוטי זוממי עבד דאין לשון הש"ס סובלתו הנה אם כי אנכי הארכתי קצת שם לפלפולא אבל לתרץ דברי תוס' א"ש בקיצור לפמ"ש הפ"י בב"ק דל"ה אחיו לגמרי ותליא אי איכא יתורא בקרא א"כ לפי הס"ד דלאחיו מיותר י"ל דקמ"ל למעוטי דעבד והוא נכון מאוד לדעתי ולא אדע מה עול מצא בו רו"מ. גם הנה תרצתי שם תי' ה' די"ל דבת כהן שזינתה דבשרפה מיירי בזינתה לפני ב"ד דא"צ עשאאי"ל ולאחיו קמ"ל לפטור לגמרי וכה"ג כ' התוס' בסנהדרין (דף פ"א ע"א) ד"ה ונגמר. ומיושב ק' נו"ב בפשיטות:

י״טהאמנם אנכי הוכחתי שם בפשיטות דאין פיר"ת עולה לתי' א' של תוס' ודברי סובבים עפ"י דברי ריטב"א שהבאתי שם שכ' להדיא בפיר"ת דלא מתקיים כאשר זמם במיתה קלה. ורו"מ השיג על דברי בזה ולא עיין בריטב"א שהבאתי שם:

כ׳גם מ"ש עמ"ש להקשות גם לתי' ב' של תוס' דלפיר"ת אכתי תיקשו דמאי פריך נימא ק"ו הרי גם חייבי סקילה ושרפה בקראי כתי' וא"ל דא"צ עשאי"ל דמ"מ הרי לא אימעוטי בקרא ודמי לטרפה וכ' רו"מ דשאני טרפה דלא מיעטונהו קרא מלעשות כאשר זממו רק דלא אפשר לעשות בהו כאשר זמם דגברא קטולא בעי למיקטל וכיון דלא אפשר למיעבד כאשר זמם עדותן בטל דבעינן עשאי"ל אבל בסקילה ושרפה אפשר למיעבד הזמה רק מכח הק"ו א"א לעשות כאשר זמם א"כ י"ל דא"צ שיהי' עשאי"ל כלל כמו בב"ג וב"ח דהוי עדות אף דאין עושין להם כמו שזממו מהאי ק"ו עכ"ד הנה מ"ש מהא דבב"ג וב"ח דהוי עדות כו' הלא אנכי תירצתי כן קושיתי דהשתא דלא דריש לה מקרא גם מה דמימעוט מק"ו א"צ שיהי' עשאי"ל רק רו"מ הוסיף דגם לפ"ז י"ל בטרפה דל"ה עדות ואין נ"מ בזה כיון דהק"ו נדחה בש"ס ומסיק כדמשני מעיקרא. אבל לפ"מ דממעט מקרא הנה לדעתי אין כוונת התוס' כמו שהבין רו"מ רק עיקר החילוק דאי מימעוט בפירוש בהך קרא דכאשר זמם ונלמד מקרא אחרינא לא קאי עליו כלל הך קרא ול"ב כאשר זמם וז"ל הריטב"א שם ורבותינו ז"ל תי' דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט קרא מהזמה בזה בעינן עשאי"ל והיינו האי דטרפה ונעה"מ ודכוותי' אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמיעטונהו קרא מינה כי האי דמתנ' ודכוותי' לית לן למיבעי בהו עשאי"ל דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק כו' ולא מכאשר זמם כלל וכדאיתא בגמ' וזהו טעם נכון מאוד עכ"ל. ועתה ישים רו"מ עיניו ויראה כי האמת כדברי ואם גם הנו"ב קאי לזה מה טוב ואם לאו הנה דברי הריטב"א קיימים והוא רב קדמון ולכן יפה הקשיתי. ואם גם בזה יחזיק רו"מ דבריו ודחיק ומוקי אנפשי' לא איכפת לי כי אין בזה נ"מ לדינא כלל:

כ״אומ"ש עמ"ש לדחות דברי נו"ב בהא דלאסור אשתו דמ"מ משכח"ל כאשר זמם בהתרו ורו"מ השיג ע"ז ולדעתי כיון דבהתרו בה נאסרת ג"כ לבעלה קודם הריגה ומתקיים כאשר זמם בעדים במה שנהרגים עכ"פ דקלב"מ הוי שפיר כאשר זמם וכמ"ש הריטב"א לענין הפסד כתובה דאף דאין משלמים מ"מ בעיקר הדבר שנהרגים מתקיים שפיר גם על התשלומין דכולה הזמה היא וה"נ בזה וא"כ עדות דאיסור אשה לא מימעט מקרא עכ"פ כיון דמשכחת לה שיהי' עדות זה ג"כ בהזמה היכי דאתרו בה. ומלבד זה כבר כ' לעיל מה שיש לדון עוד בדברי נו"ב בזה. ובפרט שאין בזה נ"מ לעניינו ועת לקצר ז"ז אין פנאי להאריך יותר כעת ואי"ה עוד חזון למועד אמנם בעיקר ד' הנו"ב ת"ל הבאתי דברי רמ"ה ותלמוד הר"פ המפורשים להיפוך כל בנינו ולדעתי אלו הוי חזי להו הוי הדר בי':

כ״בוהנה אחר צאת תשובתי הובא לפני גוף הגב"ע וראיתי דלא העידו בלשון בשעה שנתן לה אמר הרי את כו' רק אמרו בשעת זיא האט צו גינעמין כו' וגם מקודם לזה אמרו שפיתו אותה העדים לקבל המטבע להחליף האט זיא צו גינעמין המטבע ובשעת זיא האט צי גינעמין כו' א"כ שוב בלשון זה יש לצדד דאיכא ספיקא שמא אחר שקיבלה אמר כן או עכ"פ בשעה ששניהם אדוקים לפמ"ש בשו"ת בגדי כהונה סי' כ"א בנידון כזה כיון שאמרו מקודם שקיבלה ואח"ז אמרו שבשעה שקיבלה אמר האמ"ל דהול"ל להיפוך ע"ש היטב ואף דבשו"ת רמר"א פקפק בדבריו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכיון דא"א לברר שוב יש לצרף זה לסניף כי אני דחיתי זאת רק כפי שהי' הלשון לפני בהשאלה שאמרו בשעה שנתן לה והבאתי מהא דסי' קנ"ד ומדברי מהרי"ט אבל לפי הנ"ל י"ל לצדד בזה. גם ראיתי שלא אמרה שלא שמעה רק אמרה שלא אמר ונדחה צד א' ממש בתשו' שם. ומ"מ נשארו רוב צדדי ההיתר במקומם. גם ראיתי כי הגאון אבד"ק לבוב החמיר להצריכה גט ועיקר החשש אצלו למה לא החזירה להם החליפין וכפי שכתבתם אלי רצתה להחזירם והלכה לחוץ וכבר הלכו לדרכם ונדחה החשש שלו ולכן לענ"ד אין בזה משום חכם שאסר כו' דבנושא שלנו אולי גם הוא יודה להתיר כמ"ש בשו"ת מהרשד"ם חאהע"ז סי' י"ז בענין הסבלונות כה"ג יעו"ש וימצא כדברי וגם בלא"ה יש לצדד בזה וקצרתי ולכן לענ"ד יוכל הרב להתירה וזה קצת שנים אירע עובדא כזו ממש בק' פמארין ויצא בהיתר מהגאון הצדיק אבד"ק צאנז זצ"ל:

כ״גובענין חשש הקול מצאתי אח"כ בב"ח א"ע סי' מ"ו שכ' דדוקא ביצא קול שראו עדי' והעדי' הלכו למדה"י בזה חוששין לקלא אבל אם ישנם לפנינו ומתבטל עדותן ע"פ דין לכ"ע הוי קול ושוברו עמו ומעשי' בכל יום ששולחין שאלות כאלו לגדולי הדור ויצאו בהיתר ע"ש: