שו"ת מהרש"ם חלק ב ע״רTeshuvot Maharsham Volume II 270

א׳להרב וכו' אבד"ק קידרוניץ:

ב׳מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו באשה א' שהי' לה כוי' למעלה מגב היד ועלה כל העור בנפיחה ואח"כ נעשה נקב קטן ויצאו המים שבניפוח ונפל העור בחזרה ואח"כ נקלף העור ורק ב' או ד' מקומות קטנים מכעדשה נשאר עוד העור מחובר לבשר וע"י הכאב לא יכלה לקלפם והלכה לטבול ואחר הטבילה קלפה מקום א' והרגישה כאב ונסתפקה אולי הי' נקלף קצת כחוט השערה במקום הנ"ל קודם הטבילה ושאר המקומות לא יכלה לקלוף כלל ע"י הכאב ורו"מ הביא ד' הט"ז סי' קצ"ח סקי"ד וד' הש"ך סקי"ג דאם א"א לטבול יש לסמוך על המקילין דכל הדינים לא נאמרו אלא לטהרות ובהד"ט ס"ק כ"ג דאם מצטערת בנטילתה יש לסמוך על המקילין דזהו בכלל אינה מקפדת והוי מיעוט שא"מ וא"ח ומשמע דשרי לטבול כך ובפרט דבנ"ד ספק אי הוי כן בשעת טבילה והוי סד"ר אך דאיתחזיק איסורא גם הביא ד' חכ"א כלל קי"ט סט"ז לענין קליפת עור בשר התלוים שאינם חוצצים ולכן הורה רו"מ שא"צ לטבול שנית ובצירוף ד' הט"ז ס"ק כ"ב בציפורן המדולדל דבמקום שלא נתגלה מעולם ל"ה חציצה וה"נ בנ"ד הרי לא נתגלה מעולם ואף שעלה כבר העור בנפיחה וניקב נקב קטן כיון שחזר ונתדבק ל"ה חציצה ואח"ז לבו נקפו בהוראה זו די"ל בנ"ד כיון שכבר עלה בנפיחה רק שחזר אח"כ ונתדבק י"ל דדמי לדבר אחר שנדבק בו וגם כי ד' הט"ז תמוהים שהוא נגד ד' תוס' חולין (דף ע"ג) ור"ש דמקואות ורא"ש דנדה שכתבו גבי ידות הכלים הארוכים דל"ה מקום חתך חציצה משום דבכלים ל"ה ביה"ס חציצה והובאו בב"י כאן ובטו"ז סוס"י ר"ב ומזה מוכח דבאדם הוי ביה"ס חציצה והאריך בזה בפלוגתת הפוסקים בדין צפורן העומד לחתוך אי כחתוך דמי ויבואר להלן:

ג׳והנה מה שנסתפק אי מה שעלה בנפיחה וחזר ונתדבק אי הוי כלא נתגלה לכאורה יש להביא ראי' מפ"ב דעוקצים מ"ה ופ"י ה"א שם דבאגוזים ושקדים האוכל וקליפתה חיבור זל"ז והקליפה שומר כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעיי אכן כשסרה הקליפה אע"פ שהחזירה למקומו אינו מטמא ע"ש ומבואר דוקא משום שאינו חיבור טבעיי רק ביד"א וכמ"ש כה"ג בתוס' זבחים (דף ק"ה) שאין חיבורי אדם חיבור וע' תוס' נזיר (דף נ' ע"ב) מ"ש לחלק בין טו"מ לטו"א בזה וע' בר"ש פ"ג דאהלות מ"ד ופ"ג דעוקצין מ"ח אבל היכי דחזר ונתחבר חיבור טבעיי אין חילוק בין הוגבה מקודם וחזר ונתחבר בין חיבור מעיקרא כיון שהיא חיבור טבעיי ומה שתמה על הט"ז מד' הר"ש ורא"ש בהא דידות הכלים שהביא הב"י שם במקומו המעיין בב"י ימצא שצידד שם לומר דבציפורן כיון דאפי' כשמחוברת עומדת ליקצץ ואפ"ה לא חייצא א"כ ה"נ כשפירשה מעט וע"ז הוסיף הט"ז לבאר החילוק בין פירשה מיעוט לרובה וז"פ. ואולם המעיין בט"ז סוס"י ר"ב ימצא דלא העתיק בלשונו כלל החילוק בין כלים לאדם רק כ' סתם דביה"ס אינו חוצץ וי"ל דס"ל כדעת הר"ש סוס"י דמקואות שהביא התו"ח בחולין (דף ע"ג) שם ליישב קו' התוס' בהא דידות הכלים אמאי אינו חוצץ וכן הקשה הרשב"א שם והניח בקושיא והתו"ח תי' דבביה"ס לא, קפדי אינשי אחציצה ואף דכל העומד ליקצץ כקצוץ היינו לענין מגע אבל חציצה ל"ה דכל כמה דלא קצץ לא קפדי אינשי בהכי ול"ה חציצה וכ"ה בחי' הר"ן לחולין שם וא"כ אין חילוק בין אדם ובין כלים בזה וכן נלע"ד ראי' מד' המרדכי בשבועות בדין מיעוט שאינו מקפיד דשי' רש"י לחלק בין שערו לבשרו ור"ת חולק והביא בשם ר"י שדקדק מסו"פ דם חטאת דם שעל בגדו חוצץ וחציצה דכלים כבשרו ואפ"ה, תליא בקפידא וע' בתוס' עירובין (דף ד') וש"פ ג"כ בזה ומוכח דאין חילוק בין חציצה דכלים לבשרו אך דבזה י"ל דבעלמא וודאי אין חילוק לכ"ע ורק לענין ביה"ס יש חילוק אבל מד' הר"ש גופי' מוכח דהא דנקט כלים ל"ד דאל"כ יסתרו דבריו למ"ש בעצמו סופ"י דמקואות דאין לחוש לחציצה בביה"ס והוכיח כן מתוס' שם וגם מהא דפ"ט מ"ג ומשום דלא קפדי בביה"ס אחציצה והיכי דקפדה חוצץ ולכן בידות הכלים דלא קפדי מדלא חתכן וכמ"ש הר"ן להכי אינו חוצץ וכן י"ל כוונת הרא"ש ובפרט דכל ראייתם היא מתוס' והרי התוס' גופי' ס"ל כן גם באדם:

ד׳ומצאתי בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' צ"ט שתמה על הרא"ש וב"י במה שחלקו בין כלים לאדם בזה דמהש"ס דחולין שם מוכח דכיון בעומדים ליקצץ ל"ה חציצה כלל לענ"ד נמצא כה"ג בכ"מ פט"ז מטי"מ הל' ה' בישוב ד' הראב"ד דאי אין כלי טמא חוצץ הוי כמגולה ול"ה חציצה משא"כ אם חוצץ ע"ש וכ"ה בתוס' שאנזא פ"ג דעדיות מ"א רק דהתם ענין חציצה אחרת כמובן. (ומה שתמה שם על הש"ע סי' ק"כ שכתב דצריך להטביל ידי הכלי סותר לר"י ר"ב לק"מ דהתם בידות שאין עתיד לקוצצן ומבואר בב"י שם ד"ז בשם מרדכי ורמז לר"י ר"ב דשם יתבארו דיני ידות הכלי וז"פ). ולפי דבריו זהו טעם רוב הפוסקים בדפנון שאינו חוצץ דאדרבה כאן שסופו לקצוץ והוי כקצוץ שוב אינו חוצץ או כד', הר"ש ור"ן ותו"ח דמדלא נטלו מוכח שאינו מקפיד ולפי"ז הי' נראה דבקליפת עור המכה שכואב לה לקלפו ודבוקו לבשר אף שסופו להתייבש ויקלפו מ"מ כיון דאינה מקפדת להסירו כל זמן שמחוברין בכדי שלא יכאוב לה אין בהם חשש חציצה וכמ"ש רו"מ בשם החכ"א ג"כ כה"ג:

ה׳ואולם ראיתי בשו"ת פ"י ח"ב סי' ל"ב שהאריך בדין אשה שטבלה ואח"כ הרגישה באצבעה כעין ציצין שפרשו העור האצבע סביב הצפורן ולא פירשו רובן עדיין והעלה דודאי חוצצין דדמיין לאבר ובשר המדולדלין משום דעומדין ליקצץ וא"כ אפי' כ"ש חוצץ והאריך שם בזה ומסיק דדוקא אם פרשו רובן אינם חוצצין משא"כ בפרשו מיעוטן חוצצים ואין ראי' מדאין מסירתן דמשום הכאב אינה מסירתן ולכן הוי קפידא וחוצץ רק דאין לחוש שמא הי' כן קודם טבילה כיון דעיינה בצפרני' ולא ראתה זאת ע"ש א"כ בנ"ד שלא ידעה לדקדק בזה מקודם כלל שוב יש לחוש שמא הי' כן קודם טבילה וע' תשו' הש"מ סי' מ"ד שהאריך מאוד בענין הגרב והחמיר מאוד להסירו בכאב מקריי ורק היכי דהיא בתמידות וצער גדול להסירו יש להקל וע"ש בסוף התשובה שצידד להקל בשעה"ד עפי"ד הש"ך דחומרות הללו רק לטהרות ע"ש בכל התשו' בזה וגם לפ"ד הט"ז י"ל דבמה שנפרד קצת מהבשר מחזיקו תמיד אל הגוף וחוצץ וגם היא מודה לדינו של הפ"י וא"כ ה"נ בנד"ד י"ל כן דכיון דכואב לה לקלפו מקפדת לקרבו מעט הנקלף אל הבשר והוי חציצה אבל י"ל דבנד"ד במקום שנקלף מעצמו אין כואב לה ולכן גם הר"י מודה דל"ה חציצה ודוקא בציצין שפרשו מעור האצבע בכל מה שנקלפין להלן כואב לה הוי חציצה ועכ"פ י"ל דלשי' הט"ז דס"ל דמקום המחובר אינו חוצץ יש להקל בנ"ד ובפרט לפמ"ש הב"ח דטעם אבר ובשר המדולדלין משום דצריך אומן לחתכם א"כ בנ"ד ל"ש טעם זה וגם בדינו של הב"י יש להקל לפי טעם זה שוב מצאתי בכתבי הד"ק ז"ל שכתב וז"ל דין אבר או בשר המדולדלין אינם בבקע בבשר שאינו כדלעיל וגם אם נקלף שם עור ע"ג הבקיעה קיל ואינו כבשר ואם א"צ אומן להסירו פשוט שאין חשש כמ"ש הרא"ש דלכך חמור גם בפי' רובו משום שצ"ל אומן וע' באה"ג ובכך הו"ל פי' רובו כל חוד המקיף שהיא יותר מהחיבור שבבשר למטה בשוה כי אם אין היקף הו"ל רק בקיעה דקיל עכ"ל עוד מצאתי בכתבי הד"ק שכתב וז"ל מלמולי עור שאצל הציפורן דבוקים רק שראשן קלוף מהבשר רצועה דקה אין חשש חציצה בכך לנט"י בש"ק כי נוטה שאין קפידא בכך וגם אי ספק הרי סד"ר להקל ובחול יכול להסיר בנקל ע"כ ובגוף דברי הש"ך סי' קצ"ח סקי"ג במה שנחלק עם הב"י בדין לפלוף שבעין עי' באשכול סי' ס"ד דמפורש כדברי הב"י:

ו׳ומה שהאריך רו"מ בדין כל העומד לקצוץ אי כקצוץ דמי ותמה בהא דידות הכלים שפסקו כר"מ ומבואר במרדכי פ"ק דשביעות ותוס' סוטה (כ"ה) דר"מ לטעמי דס"ל גבי הענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיא והרמב"ם והרא"ש וטור פסקו ג"כ כן ולפמ"ש הש"ך סי' צ"ה דהלכה כחכמים א"כ ה"נ אין הלכה כר"מ והביא מד' שעה"מ פ"ד מגירושין וחילוקו אינו עולה יפה דגם בענבים עומדים מעצמו ליבצר והנה יפה העיר בזה אך דיש לדון לפמ"ש התומים שם דהיכי דעומד ליבצר אין לו דין בקרקע ממש אי בעינן שיהי' קרקע ולא דין מטלטלין ממש ואי בעי' מטלטלין עש"ה ותבין וא"כ בנ"ד אין היד עכ"פ מן הכלי עצמה וא"צ לטבול היד וגם בהא דחולין (ע"ג) עכ"פ אינו בה"ס מה"ט וגם אינו חוצץ אך ד' הש"ך לא יתיישבו בזה שהרי אינו סובר כהתומים בזה אבל י"ל בפשיטות דטבילת כלום רק במה שמשמשים בו והיא יד ושימור לכלי השימוש והוי חיבור לטומאה אבל במה שעומד לחתוך אין לו תורת יד לכלי לטומאה וממילא א"צ לטבלו וע' פכ"ט בכלים מ"ח יד מגריפה וכו' יתר מכאן אם רצה לקיים טמא כו' ופי' הר"מ דאם רצה שיהי' ארוך מזה הגרר הנה היא מכלל מה שיעזרו בה ויטמא בהטמאות הכלי וכן יטמא הכלי בהטמאותו ומבואר דאם א"ר לקיימו כן אינו בכלל יד הכלי כיון שאינו עוזר בשימוש הכלי וע"ש בר"ש בשם תוס' בד"א בזמן שאינו עתיד לגוד וכו' וי"ל שהיא ט"ס וצ"ל להיפוך בד"א בזמן שעתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד לגוד חיבור לטומאה וכו' אבל צ"ע דגם בעתיד לגוד מהראוי שיחלקו בו ר"מ וחכמים וע' פט"ו דאהלות מ"ח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא ד"ת ובזמן שהיא עתיד לגוד רי"א כולה חיבור ובר"ש שם פי' דדוקא בזמן שעתיד לגוד אינו טמא אלא ד"ת ולר"י גם בכה"ג כולה חיבור ונראה שזה תלוי ג"כ בפלוגתת ר"מ ור"י בידות הכלים וע' בפ"י הרא"ש שם בהג"ה וגם שם פסקו הר"מ והרע"ב כת"ק והיא ג"כ מטעם הנ"ל דמה שאין בו צורך לשימוש ההוא אינו בכלל גולל וה"נ לענין טומאה וטהרת טבילה ואין זה ענין לדין ענבים העומדים ליבצר ובחולין (דף ע"ג) מייתי לה רק דמה"ט אין לו גם באבר היוצא דין ביה"ס כיון דדעתו לחתכו ואינו מגוף העובר עוד וכן נ"ל לשי' הרמב"ם והרא"ש אף דלשי' תוס' ומרדכי אינו כן גם י"ל דבחולין (דף ע"ג) לר"מ לשי' הר"מ הרי גם בעלמא סובר כל העומד וכו' אבל אנן קיי"ל כר"מ רק בהא דידות מטעמא דכתיבנא:

ז׳ועי' מג"א תרכ"ט סקי"ב בשם רא"ש וב"י לענין ידי אוכל ובמק"א כתבתי בהא דחולין (דף ב' ע"ב) דפריך טמא במוקדשין דאיטמא במאי אילימא במת בחלל חרב א"ר וכו' ולכאורה הרי יוכל לשחוט בסכין שהיד ארוך יותר משיעורו ולא יטמא אך דלק"מ דכל טעמא משום שאין בו צורך להשאר אבל כאן דלא יוכל לשחוט בלא"ה א"כ יש לו צורך גם בזה ושוב הו"ל יד ומטמא' וכדאיתא כה"ג בשבת (דף פ') גבי חול הגס קלקולו זהו תקינו וע"ש ברש"י וע' בר"ן שבת פרק המצניע גבי מת וככר דכיון דא"א לטלטל המת בלא הכר שוב נעשה טפל ע"ש ובפרט דדמי להאי דאם רצה לקיימו טמא שהבאתי מפס"ט דכלים וז"ב גם י"ל לפמ"ש הרמב"ן חולין שם בשם הראב"ד דקושי' הש"ס מכח מכניס כלי טמא למקדש ובמ"א פלפלתי בד' רש"י עירובין (דף ק"ד) שכ' דמכניס כ"ט למקדש חייב כרת והבאתי מירושלמי סופ"ז דנזיר ור"ש פ"א דאהלות ותויט פ"ד דנדה וכמה דוכתי בזה ואכ"מ:

ח׳ומה שתמה רו"מ ע"ד המרדכי שכתב דבשער העומד ליגזז פליגי ג"כ ר"מ ורבנן שהיא נגד הש"ס דגיטין (דף ל"ט) וסנהדרין (דף ט"ו) דבשער דאשבוחי משבח גם ר"מ מודה הנה מצינו ש"ס ערוך להיפוך בנדרים (דף ס"ה ע"ב) דפריך שם אמתני' ש"מ מטלטלין משתעבדי לכתובה כר"מ ואמר אביי קרקע שוה כו' והקתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי היא וע"ש ברש"י ורא"ש משום דעומד ליגזז כגזוז דמי ע"ש ומבואר דגם לרבנן דר"מ דמי למטלטלין דאל"כ דלמא הנך רבנן ס"ל כרבנן דענבים העומדים ליבצר ובגוף ד' הש"ס י"ל לשי' התוס' דוקא עבד איתקש לקרקע ולא שאר אדם וע' בש"ך סי' צ"ה באורך אבל מד' רש"י והרא"ש מוכח כן ואולם אחר החיפוש מצאתי בשעה"מ פ"ה מטוען שכתב דהתם גבי גביית חוב דכתובה לכ"ע כבצירת דמיא והיא נכון. [ובש"ך סי' צ"ה כ' דלא נתבאר בתוס' טעם החילוק וגם הביא שמצא ברשב"ם הטעם דלא גבי מעבדים משום דלא סמכא דעתי' וה"נ בזה ע"ש ובמחכ"ת העלים עיין מתוס' סנהדרין (ד' ט"ו) שכתב הטעם דלא סמ"ד בבע"ח גבי ענבים העומדי' ליבצר ובתוס' יבמות (דף צ"ט) ד"ה מני כתבו גבי עבד טעמו של רשב"ם] ואולם בכ"ז י"ל דהמרדכי נקט להס"ד של הש"ס או דס"ל דהש"ס מדחה הכי די"ל דרשב"ג ורבנן לא פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן אבל לפי האמת אינו כן ובכ"ז מ"ש ליישב ד' הגאונים שבמרדכי וב"י דס"ל דציפורן עצמו א"ח דהוי מגוף האדם דר"ל דאשבוחי משבח ויונק מהגוף והראב"ד דסובר דציפורן חייץ סובר כרשב"ג בגיטין דמועלין בשערו הנה מדלא נחלק הראב"ד על הרמב"ם פ"ה ממעילה מוכח דס"ל כרמב"ם:

ט׳ומה שהקשה רו"מ אמאי לא מייתי בחולין (דף ע"ג) מהא דענבים העומדים ליבצר י"ל דענבים הוי מין בפ"ע רק דמחובר לאילן אבל באבר שהוא מגוף העובר עצמו י"ל דלאו כחתוך דמי ולהכי מייתי מידות הכלים שהם מן הכלים עצמן ואפ"ה אמרינן דכחתוך דמיין:

י׳ומה שהקשה רו"מ בנזיר (דף נ"א) דבעי אי שער המת העומד ליגזז כגזוז דמיא ולא מייתי מפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי המקדיש עבדו וביותר תמה על רמב"ם שפסק שם דספיקא היא ובפ"ה ממעילה פסק דאין מועלין בשערו דאשבוחי משבח ותי' דהבעיא משום דעתה כבר אחר מיתה אין עומדים ליגזז עוד אף שאין משביחים עוד ג"כ מ"מ י"ל דמה"ט הוי כמחובר עכ"ד. ואם כי דבריו נכונים אבל גם בלא"ה לק"מ כמש"ל לענין ידות דכיון דעומדים ליגזז וא"ב צורך ל"ה יד וה"נ אין לשאר תורת יד לטומאה וכן מצאתי בס' ברכת ראש לנזיר שהוכיח כן בדעת רמב"ם שלא העתיק הבעיא לענין גלגלין רק לענין טו"מ והוא מטעם הנ"ל ע"ש אבל גם בלא"ה הרי מצינו דבעי הש"ס לענין עובר במעי אשה אי נעשה גלגלין ובעלמא קיי"ל בפשי' דעובר ירך אמו והן אמת דהר"ן ביומא פ' יוה"כ הביא בשם איכא מאן דאמר דדוקא בחיים ולא לאח"מ אך לפי"ז תיקשי מאי בעי הכא אי עובר ירך אמו ובע"כ דהתם כשעובר חי ואמו מתה משא"כ כששניהם חיים ומתים א"כ שוב הדק"ל ובע"כ דלענין גלגלין שאני א"כ גם לענין שערו י"ל כן דאף דבעלמא לאו כגזוז דמי מ"מ נעשה גלגלין דדין רקב חידוש היא והלל"מ אין ללמוד משאר מקומות וגם בלא"ה מצינו ביבמות (דף ק"ב) ורש"י שם דאיסור מטומאה לא ילפינן וה"נ טומאה מאיסור בזה י"ל הא דבחולין (דף ע"ג) לא מייתי מענבים העומדים ליבצר דבעי למייתי מדין טומאה לטומאה:

י״אוהנה מה שהשמיט הרמב"ם דין שערו בגלגלין לענ"ד י"ל דכיון דפסק כאת"ל בדין עובר א"כ ה"נ בשערו העומד ליגזז וז"פ. ונחזור לעניננו דכבר הבאתי בשם תשו' פנ"י שהחמיר בציצין שסביב הציפורן וא"כ ה"נ בנד"ד וודאי לכתחלה מהראוי להחמיר שתטבול שנית אבל בדיעבד יש לצדד דבמקום שכואב הרבה להתירן ולקלפן, יש להקל וכעין מ"ש בתשו' הש"א סי' מ"ד בסוף התשו' ע"ש כנלענ"ד סליק