שו"ת מהרש"ם חלק ג קי״גTeshuvot Maharsham Volume III 113
א׳להרב המאה"ג וכ' מו"ה ישעי לאנדמאן אבד"ק אזיפאלי
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בנידון השו"ב ר"מ שנתן כתב בזה"ל מודה אני הח"מ וכו' איך שאני מקבל ע"ע באיסור חמור בפ"מ ע"ד המקום וע"ד ר"ד ור"י ורי"ד שאני מחייב א"ע באיסור חמור באם שיאמרו לו ג' הנ"ל שלא לשחוט פה"ק מחויב אני לציית אותם תיכף בלי שום טו"מ ואני מתחייב א"ע באיסור חמור שידי יהי' אסורות מלשחוט וכו' ואני מקבל עלי שלא לשנות ממה שיאמרו לי כו' מענין שו"ב ולא יהי', לי לנגדם שום ט' חזקה וכ"ז נעשה ברצון בלא שום אונס ובביטול כל מודעי עד סוף כל מודעי כדרך שמבטלין בגי"נ באוה יו"וו כתקחז"ל וע"ז חתם השו"ב וגם ב' עדים שבפניהם נעשה בפ"מ אבל גוף הכתב הוא של אחר רק שהשוב חתם ועתה טוען השו"ב שלא קראו בפי' וגם הראה מודעא שמסר מקודם בעדים והכירו אונסו שהי' מחוסר פרנסה וב' אנשים הנ"ל לא הניחוהו לעסוק בסיוע שו"ב כלל ומסר מודעא על כל הביטולים וזה ז' שנים שנעשה מסייע ושו"ב בק' בהסכמת האנשים הנ"ל ועתה הם מוחים בו ורוב הקהל חפצים בו עכת"ד השאלה ורו"מ האריך דלשון לציית משמעו רק האזנה שיטה אזנו לשמוע כמ"ש בתרגום האזינו השמים ועוד בכמ"ק וברש"י פ' בשלח והאזנת למצותיו ואף דבש"ס מצינו בעירבין ל"ב ע"א וסנהדרין ל"א ע"ב וב"ק קי"ג ע"א ועוד בכמ"ד דהכונה לקיים כן מ"מ בנ"ד שכתב לציית אותם ולא כ' לציית להם מוכח דרק לשמוע נתחייב וכמ"ש בפי' המלבים ירמי' ז' פט"ז כי איננו שומע אותך דשמע שאחריו את מורה שמיעת הקול בלבד וכ"ש שלא יעשה בקשתו והביא מרשד"ם יו"ד קי"ב בדין נשבעו שיברור לו דיין דלא סגי בברירה לבד רק שיפסוק ויקיים והביא ממהרי"ק שרש קי"ג דאומדן הדעת מהני ומט"ז סי' רי"ח סק"ג ונה"ך שם ומהש"ך ח"מ סי', ע"ג סקכ"ז ורשד"ם יו"ד סי' פ"ג וסי' קל"א קמ"ב קמ"ו קנ"א ועבוה"ג סי' ב' ומח"א הל' נדרים סי' י"ח ולשי' רוב המחברים אין להוסיף על הלשון גם בדאיכא אומדנא ורמז להפ"ת סי' ר"י סק"א בשם חו"י ג"כ בזה ובנ"ד שנכתב בלשה"ק אין לילך אחר לב"א כמ"ש הש"ך רס"י רי"ז בשם ר"י אבל הביא מתשו' רשב"א ח"ד סי' רצ"ד דהיכי דחז"ל השתמשו בלשון זה לשמורת הענין ולא בדקדוק הלשון מפרשינן גם לשון השבועה כן וה"נ בנ"ד גם צידד די"ל דמהני מדין יד וכדאי' בריש נזיר באומר אהא ה"ז נזיר בנזיר עובר לפניו אבל כיון שכפל בנ"ד וכתב שיהי' ידיו אסורות מוכח דמ"ש בתחלה לציית ר"ל רק להטות אוזן וכמ"ש כה"ג בשביעות כ"ג ע"א ברשד"ם ח"מ סי' מ"ד בסופו מדברי הרא"ש ועפ"ז העלה דלשון ראשון שנתחייב לציית אינו כלום ועל לשון ב שידיו אסורות מלשחוט צידד דהוי כשבועה בלשון נדר והביא ד' רשד"ם יו"ד סי' ע"ה דהיכי דהלשון אין לו משמעות כלל לכ"ע ל"מ בכה"ג ולשון ג' שלא לשנות הוי נדר בלשון שבועה וא"כ לפמ"ש בש"ע סי' ר"ו ס"ה צריך התרה רק כדי שלא ינהגו ק"ר בנדרים והרשד"ם מיקל לגמרי ובשבועה בלי נדר פסק בש"ע סי' רל"ט סי"א להרמ"ר אבל לשי' רשד"ם הנ"ל יש להקל גם בזה דבנ"ד אין לו משמעות כלל שהרי לא קיבל על גופו רק שיאסרו ידיו והוא תערובות איסור חפצא ואיסור גברא ועוד לשון ב' ולשון ג' לא נכתב בו עד"ר וי""ל דמ"ש בתחלה עד"ר לא קאי רק על לשון לציית וא"כ מהני התרה ובפרט דהוי לצורך פרנסה ומהני גם בעד"ר התרה לשי' כמ"פ עכת"ד.
2
ג׳והנה מ"ש רו"מ לצדד בלשון לציית אותם לעכ"ד פשוט דהכונה לקיים דברי' שהרי כתב לציית אותם תיכף בלא שום טו"מ. ואם קאי על ההאזנה לבד למה זה אמר תיכף בלא שום טו"מ ובע"כ דר"ל לקיים דברי' ובפרט דלשון הש"ס רגיל בכך וכמ"ש גם רו"מ מתשו' הרשב"א ח"ד סי' רצ"ד ויעוין סנהדרין כ"ט ע"א והג"א שם סי' כ' דמוכח ג"כ דענין ציות היינו קיום הפסק ועתוס' נזיר ג' ע"א ד"ה משקין כו' דאף דרוב פעמים במקרא לשון העברה משמע מ"מ אם מצינו פעם א' בקרא דמשמע לשון ריבוי' מפרשינין כן דמסתברא דעתו אנזירות וע"ש בתוס' ד"ה מכדי כו' צע"ק ומ"ש בשם פי' המלבי"ם לירמי' ז' הנה מלשון התרגום שם מוכח דמפרש לשון שומע אותם דהוא לשון קבלה וקיום וז"ל ארי לא רעיא קדמי לקבלא צלותך עכ"ל ולא נקט לשון ציות כדמפרש לשון האזנה ובע"כ דאין חילוק בין לשון שומע להם ובין לשון אותם וה"נ לדידן בלשון לציית אותם. וע' בתשו' ראנ"ח ח"ב סי' ק"א שהוכיח מכמ"ק בש"ס דהיכי דאיכא אומדנא מפרשי' לשון השטר אפי' ע"צ הדוחק כדי שלא יהא היפך האודמנא ע"ש וה"נ בנ"ד וע' בחו"מ סי' מ"ב סעי' ו' בהג"ה בשם תשו' הרשב"א דכל שהלשון כולל יותר וסתמא משמע כך לפ"ד השומעים דנין אותו כך אפי' ליפוי כח בעהש"ט ובנ"ד כל השומע הלשון יפרשנו דהיינו לציית ולקיים דבריהם ולכן אין מזה שום צד להקל.
3
ד׳ומ"ש רו"מ דא"כ למה כפל דבריו באמרו שיהי' ידיו אסורות הדבר פשוט שטעו וסברו שלא יחול האיסור מפני שהוא דבר שא"ב ממש וע' בשעה"מ פ"ג מנדרים ומחמת חסי"ד כפל הדבר לחזק האיסור אם כה ואם כה ואפי' בעדים תלינן בטעות היכי דעבודי למיטעי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דר"ה ומכ"ש בכה"ג.
4
ה׳ומ"ש רו"מ דהוי נדר בלשון שבועה וכן להיפוך כבר הביא בעצמו מה שיש לפקפק בזה ובפרט באמר שבועה בלשון נדר דודאי מהני יש לפרש גם בנ"ד הלשון באופן המועיל דאף שאמר בלשון עלי יתכן שיהי' שבועה כמ"ש התוס' שבועות כ"ה ע"א ד"ה משא"כ כו' ע"ש בסה"ד ותבין וע' בשעה"מ פ"ג מנדרים הל' י' בסופה דלרש"י שבועה בלשון נדר כל דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וגם בדין נדר בלשון שבועה יעוין בט"ז סי' רל"ו סק"ז דגם הרמב"ם סובר כהרמב"ן וזהו כדעת הטור סי' ר"ו בשי' הרמב"ם ודלא כהב"י ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תתקנ"ד שהביא ג"כ מחלוקת זה והעלה ג"כ דהרמב"ם סובר כהרמב"ן וגם הר"ן בקידושין סובר כן וכ"ה דעת רש"י וסיים דבדבר שהוא מחלוקת בשל תורה דהא לא גרע מידות וא"כ יש להחמיר ועוד דגם להרא"ש עכ"פ בעי התרה מדרבנן ואפי' אם ימצא איזו פוסק המקבל בזה ה"מ בזמנם אבל בזמנינו שנהגו להוציא נדר בלשון שבועה וכן להיפוך לכ"ע בעי התרה עכ"פ מדרבנן עכת"ד ועפ"ז פסק שם דבנ"ש או עד"ר אין לו התרה וסיים על המורה להקל כי רבים חללים הפילה וגם בתשו' תשב"ץ ח"א סי' צ"א שהובא בב"י סוסי' ר"ו מסיק דאם אמר שבועה בלשון עלי צריך התרה מדרבנן עכ"פ וכן באמר אסור זה עלי ע"ש היטב. וא"כ בנ"ד שהוא עד"ר אין לו התרה דגם בנדר דרבנן ל"מ התרה בעד"ר שלא במקום מצוה כדמוכח מתשו' הרמב"ן שהובא בבדה"ב שבב"י סי' ר"ו וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' ר"כ בזה וכן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג וע' נו"ב מ"ת יו"ד סי' קמ"ה מ"ש ע"ד תשו' הרמב"ן הנ"ל. ומ"ש רו"מ די"ל דעד"ר לא קאי רק על איסור ראשון הנה בשו"ת פמ"א ח"ב סוסי' קל"ג הוכיח מש"ס דשבועות גבי ה' תובעי' אותו ואמר שבועה לא לך ולא לך דחייב על כל א' וא' ומוכח דנהי דאיכא פלוגתא אם מקרא נדרש לפני פניו מ"מ בלשון ב"א לכ"ע קאי לאחריני וגם לפניו דהא גם ת"ק מודה שם לר"א באמר שבועה באחרונה ע"ש וגם הרי מבואר בנימוק"י פנ"פ גבי ערב דוא"ו מוסיף על ענין ראשון גם בלשון ב"א וע' חו"מ סי' קכ"ט ס"ז ותבין ובש"ס גיטין פ"ז ע"א ליחוש דלמא כי חתמו סהדו אבתרא וכו' לדידי' מיפרשא מיני' דר"י שאלו פסול ושאלו כשר ה"נ דכתי' בי' פ' ופ' וכו' הרי דהוא"ו מחבר וקאי על כולן וכ"ה בתוס' זבחים ל' ע"ב ד"ה כזית וה"נ בנ"ד שכתב ואני מחייב כו' מוכח דקאי ג"כ עד"ר שהזכיר בתחלה וע' תשו' מהר"י באסן סי' פ"ב דכללא הוא דהוא"ו מחבר הענינים יחד וביאר ליישב הא דב"ב קכ"ט דמוכח דגבי ב' ב"א לא אמרי' דלשון מתנה כולל כולן וע' בקה"י לב"א סוסי' נ"ז נ"ח בזה ובנ"ד דהוי בחד גברא לכ"ע אמרי' הכי וא"כ הדבר פשוט דעד"ר קאי על כל האיסורים שקיבל ע"ע. ובפרט לפמש"ל אין נ"מ כלל דגם באיסור ראשון שקיבל ע"ע לציית אותם הכונה לקיים דבריהם.
5
ו׳ומ"ש רו"מ דהמודעא מהני לבטל השבועה כבר הרגיש בעצמו דמניעת טובה ל"ה אונס ומ"ש דבנ"ד הריוח עומד לפנינו וזהו עיקר מחייתו והוי כבא לידו וכמ"ש מהרי"ק הובא בב"י א"ח סי' תקל"ט ותשו' רשב"א ח"ג סי' פ"ג הנה לענ"ד זהו אם הי' כבר עוסק בזה טרם השבועה אבל כאן נשבע קודם שהתחילה מחייתו אף שיודע בבירור שיוכל להשיגה אם לא ימנעו מ"מ מיקרי רק מניעת ריוח ותדע שהרי מבואר בריטב"א ור"ן פ"ק דקידושין בהא דדמא בן נתינה שהפסיד בשביל אביו ס' ריבוא דמ"מ הוי בכלל כיבוד כיון דלא הפסיד רק מנה"ר וכ"ה ברמ"א יו"ד סי' ר"מ ס"ח והרי התם הי' הריוח ברור ועומד מוכן לפניו ואפ"ה ל"ה בכלל הפסד. וגם בלא"ה לשי' כמ"פ ל"מ אונס ממון לפטור משבועה כמ"ש בשו"ת לחם רב סי' קע"ז דהוי סד"א ולהחמיר ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' ר"ה וא"כ י"ל דגם להסוברי' בעלמא דטובת מוכנת לפנינו הוי כהפסד מ"מ י"ל דמודה דלגבי שבועה בעינן אונס גמור של הפסד מכיסו ממש וגם בלא"ה יש בזה עיקולי ופשורי כיון דלא ביטל בלבו בשעת שבועה דבעי' שיאמר היום ועמ"ש בחיבורי שם וכבר הביא רו"מ דברי כמה אחרונים בזה וגם בדין ביטול המודעא וכהא דנ"ד תליא באשלי רברבי כמ"ש בב"י חו"מ סי' ר"ה ובש"ע סי"א וכיון שלא פסל עידי המודעא בצירוף כל הני ספיקי להחמיר א"א לסמוך ע"ז.
6
ז׳ומ"ש דבנ"ד הוי לצורך מצוה לפרנסתו הרי כיון שהם מוחים קיי"ל דגם לד"מ אין להתיר ומ"ש בדין אם העדים ואמרו שלא דבר בפיו רק חתם א"ע אם נאמנים מדברי מבי"ט ח"א סי' ר"מ ואף דרשד"ם יו"ד סי' ע"ו וסי' פ' פסק דאין נאמנים מ"מ בשו"ת אבקת רוכל סי' קצ"ב השיב עליו וס"ל דנאמן באמתלא וסיים דאין נ"מ בנ"ד. והנה לפמש"ל י"ל נ"מ בזה ואני בתשו' לק' סאמבור [] הארכתי בזה והבאתי מהמבי"ט ח"ג סימן ע"ו ומהרי"ט בשניות חיו"ד סימן כ"א אבל בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תר"ה מבואר דאינו נאמן בזה והבאתי מתשו' רשד"ם סי' קי"א ותשו' דברי ריבות סי' קמ"ה דס"ל להקל וא"כ המיקל יש לו ע"מ שיסמוך אבל אם העדים מכחישים אותו הבאתי דברי מהרי"ט ח"א סי' נ"ג וסי' י"ד וכתבתי שנעלם ממהרי"ט דברי ריטב"א מכות ב' וגם הבאתי מהגהת מח"א פ"ט משגגות ופט"ו מאה"ט ועוד מכמ"ד וא"א להקל בזה דסוף דבר שאם העדים מעידים שקיבל עליו בפ"מ שקרא הכתב א"א להתיר בנ"ד אבל אם העדים מעידים כדבריו בזה יש להקל.
7