שו"ת מהרש"ם חלק ג רל״דTeshuvot Maharsham Volume III 234
א׳להרב המאה"ג מו"ה יחיאל מיכל הכהן ז"ל מו"צ דק' עיר ישן.
1
ב׳ע"ד שאלתו בדבר הדבש שעושים כעת מן צוקער המעורב במים וגם נותנים לתוכו מעט מחלק פחות מאלף וויינשטיין באמרם כי עי"ז יתלכד יחד הצוקער עם המים ולא יתפרדו ונעשה עב כמו דבש והנה מכח החשש שעושים מזה לעקיך ומברכים על העיסה במ"מ בודאי אם יש רוב בצוקער נגד המים אם יתיכוהו על האש דינו כמ"פ כמ"ש רו"מ אולם מ"ש מחשש יי"נ כי הוויין שטיין נעשה משמרי יין כמ"ש במק"ח סי' תנ"ב בחידושים אות ז' א"כ יש לחוש דהוי דבר המעמיד דלא בטל וצידד דכיון שכל איסור יי"נ בזה"ז הוא רק מדרבנן וגם הא דדבר המעמיד ל"ב הוא רק מדרבנן א"כ יש ספק שמא עברו עליו יב"ח ואין איסור על השמרים אך לפמ"ש בסי' קכ"ג סי"ד דדוקא כשתמדן במים שרי לאחר יב"ח וכפי הנראה לא קאי אחרצנים לבד אלא גם בשמרים הדין כן גם י"ל דבדרבנן לא גזרו על דבר המעמיד.
2
ג׳והנה בגוף דין הויין שטיין גם בזה"ז הוא נעשה משמרי' יי"נ ולא מגוף השמרים רק ממה שמתדבק בדופני החבית של יין מן תצמית השמרים וגוררים אותו ומתייבש וצורפין אותו במאשינען ע"י הערובות סיד וגם מין חימוץ [זייערע] ועי"ז מחמצת ומזדכך התמצית עד שמתקשה כאבן ואין נרגש בו שום טעם יין אלא מין חימוץ ומה שנותנים בו הסיד הוא רק עבור שיזדכך התמצית אבל לא נשאר בו מכח הסיד כלום וד"ז ידוע לי מן ספרי הטבע וכן הראה לי רוכל (אפטיקער) בספרי הטבע בלשונם עפ"י חכמת הכעמיע וגם מין הנקרא אצלינו סאליטארטירום שמשתמשין בו בבראזע פולווער עם ביקיבאניקום וע"י תערובתם המים מרתיחין ושותים אותו וכן נותנים הכאכיטארטירום לתוך טהע ולתוך בארשט לחמצו ג"ז הוא מין וויין שטיין וכל העולם משתמשין בו ואין איש שם על לב לחוש בו משום יי"נ וגם המין הנקרא קרימיטארטירום שלוקחים מעורב בחלב או במים לסתום הנקבים הוא מין וויין שטיין והנה בטיו"ד סי' קכ"ג הביא בשם הרשב"א דתמצית יין הנקרש על דופני החבית נהגו בהן היתר דכיון שנתייבש כ"כ כבר כלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא ובב"י העתיק בשם תה"א דדוקא אחר יב"ח שרי ובפרישה שם בד"ה כ' הרשב"א תמצית היין (ובהג"ה בלשון אשכנז וויין שטיין ע"כ הג"ה) משמע מדבריו שמותר מיד וא"צ שום דבר לא לקלוף ולא להמתין וכו' מיהו מדברי הרשב"א משמע דיבש היינו כשנתייבש יב"ח וכו' מיהו מדברי הרשב"א משמע דיבש היינו כשנתייבש יב"ח וכו' עכ"ל ובשו"ע סט"ז העתיק ד"ז דמותר לאחר יב"ח ולא העירו האחרונים מהא דבסי"ד העתיק בסתם דעת ר"ת דל"מ יב"ח אלא כשתמדן במים תחלה ומצאתי בב"מ ליו"ד שם סי"ד שהביא דברי הש"ך סק"ו שהניח דברי הב"י בשם א"ח בדין אפר בצ"ע והוא השיג על הש"ך כסברת הדג"מ שם וסיים דלפי"ז תמוהים דברי הרשב"א בדין תמצית היין הנקרש הנקרא וויין שטיין שכתב דתלוי בפלוגתת ר"א ור"ת אם מותר לאחר יב"ח ולפמ"ש תמצית היי"נ לכ"ע אסור דלא עדיף מאפר יי"נ דאסור לעולם והא דסט"ז דנהגו העולם להשתמש בהכלים י"ל דאחר שנתייבש כ"כ אין בו פליטה לאסור אבל להנות מגוף הוויין שעיין לשומו ליי"ש של פסח בודאי דאסור לכתחלה בהנאה לעולם אבל בדיעבד יש להתיר בסתם יינם בזה"ז עכת"ד ובגוף השגתו על הש"ך ע' תשו' ח"ס יו"ד סוסי' קי"ז שדחה דברי הדג"מ אולם בגוף דין הוויין שטיין מצאתי בברכ"י בשיו"ב לסי' קכ"ג אות י"ג שכ' וז"ל יש מי שאומר שתמצית הנקרש וכו', מכאן נהגו היתר בהנאת קרימור די טארטארו תשו' דבר שמואל סי' ס"א ועמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רצ"א עכ"ל וגם ביא"פ שם רמז להתשב"ץ ועיינתי שם וראיתי שהאריך בדין מים השרופים הנעשים מיי"נ דיש מתירין שאינו אלא אפר בעלמא ודינו כחרצנים של יי"נ וי"א שאפי' אם דינו כאפר אסור וראי' מהך דפרק השוכר את הפועל ההוא גברא דאגר ארבי' לסתם יינם והבו לי' חיטי באגרי' וכו' זיל קלינהו וקברינהו בקברי וכו' ודבר תימה הוא להתירו אפי' יהי' אפר דודאי אפר יי"נ אסור כדין אפר ע"ז אבל משם אין ראי' דהתם משום שכר יי"נ אסור אבל צ"ע בנ"ד שאין המים אפר כל זמן שהם לחים ולכן כל יב"ח אסור וכן חומץ יי"נ אסור ולא פקע איסורו משום דאחמיץ והא דחרצנים מותרים לאחר יב"ח מפני שהן עצמן אינם אסורים אלא מפני לחלוחית יין שבהם וכשכלה הלחלוחית לא נשאר בהם איסור ויצא לנו מזה היתר הגנתקון הנקרא אל טורטר שהוא שמרי יי"נ כמו שפשט המנהג ולולי המנהג יש לפקפק דכיון שהי' תחלתו יי"נ ונעשה שמרים לא פקע איסורו מיני' וגם הטרטר יין הי' אלא שנקפה ונדבק בדופני החבית ודומה קצת לחרס הדרייני וגם ר"ת ז"ל לא התיר הדורדיא אלא בנתמדו במים אבל הרמב"ם התירם בכל ענין ואין כח בידינו לאסור מה שנתפשט המנהג להתירו וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל אין ללמוד מזה היתר למים השרופים שהלחלוחית בהם ואסור ומכ"ש דאסור ליקח יין מעכו"ם ולעשות ממנו מים שרופים דהוי רוצה בקיומו עכת"ד והנך רואה שכבר קדם וזכה בסברת דג"מ וב"מ וגם העיר משי' ר"ת דדוקא בתמדן שרי ואעפ"כ התיר את הוויין שטיין שהוא אל טרטרו והעיד שפשט המנהג להתיר ואין בידינו כח לאסרו וגם ביא"פ וברכ"י העתיקוהו בפשיטות ופוק חזו מה עמא דבר והמק"ח במחכת"ה לא ידע מזה וע' בשב"י ח"ב סי' ע' שכ' בפשיטות דהמנהג להתיר הוויינשטיין מפני שנתייבש:
3
ד׳ויען כי התשב"ץ נדחק ליישב המנהג והודה שיש לפקפק בו נתתי אל לבי דיש ליישב המנהג עפ"י דעת הר"י שהובא במג"א סי' רט"ז סק"ג דגם חתיכת איסור שנפל לדבש כיון שמתהפך לדבש חוזר להיתר ובט"ז סי' תס"ז סק"ו הביא בשם תשו' הרא"ש בענין הקמח שנותנים להדבש דמותר מה"ט בפסח וע"ש במ"ש הטו"ז לדון עפי"ז בדין הכרכום וע"ש בח"י סקט"ז ובמק"ח ובשו"ת שבסוף ספר נחי"ע סי' ב' ובדע"ת סי' מ"א ס"ק י"ג וסי' ס' סק"ה ומ"ש הפר"ח בשו"ת מים חיים מהא דפ"ב דע"ז דאי משום אערובי מסרי סרי ור"ן שם והובא בפמ"ג בא"א לאו"ח סי' רט"ז סק"ג וע' בתשו' ח"ס או"ח סי' ל"ט ויו"ד סי' קי"ד וסי' רנ"ו ובחלק ששי סי' כ"ב ובמ"ש ע"ד המק"ח ומצאתי בתשו' בש"ר סי' ח' שהביא ג"כ ד' הר"י בדין הדבש דמהפך הדברים בעצמן ואין כאן טעם איסור כלל והשתא דבש גמור לפנינו ובהג"ה שם דמ"ש הרא"ש לענין מור דראייתו צריך ראי' היינו היכי דהרוב בשר נבילה משא"כ היכי דעיקרו דבש ובכסד"ה הביא מהמרדכי פ"ב דיו"ט ומהא דסי' פ"א ס"ג דמוכח דלא כהר"י ועכ"פ בנ"ד דכל החשש רק מסתם יינם בזה"ז שהוא מדרבנן והוא משתנה לגמרי בתארו וטעמו וריחו ומהותו עד שנעשה כאבן של מלח יש לצרף דעת הר"י ורא"ש הנ"ל וע' בתשו' ח"ס סי' קי"ז שהתיר השמן הנעשה מחרצנים של יי"נ מטעם דאשתני ע"ש היטב ולכן בנ"ד לענין הדבש מצוקער בודאי אין חשש כלל וגם לענין הסאליטארטירום אין למחות ביד המקילים אבל בע"נ יזהר שו"ר בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' נ"ז שהאריך בזה ואין פנאי כעת לעמוד על דבריו ז"ז מ"ש רו"מ די"ל דבדרבנן אין לאסור דבר המעמיד ביותר מס' ליתא ובסוסי' פ"ז הוא ג"כ בדרבנן ומ"ש בשם ס' יד"י סי' פ"ז המעיין בתשו' ח"ס סי' ע"ט ותשו' אבני צדק או"ח סי' נ"א ימצא שרוב דבריו דחוים וגם לא הביא מדברי הר"ש פ"ג דחלה מ"ח ט' במ"ש שאין זה כמפריש מחיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה מדאורייתא וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל כ' הרי דס"ל דמדאורייתא לא בטל דבר המעמיד ע"ש ותבין (ע"ע בב"מ יו"ד סי' שכ"ד ובא"ח סי' תמ"ב באורך).
4
ה׳שוב הגיעני שנית מכתב מהרב הנ"ל והנני לתשובתו מה שחזר על הראשונות ותמה עמ"ש בתשו' שם ליישב המנהג בהיתר הוויין שטיין דנתהפך להיתר ע"י שנשתנה וע"ז תמה דלא נמצא ד"ז אלא בנתערב בהיתר דההיתר מהפך את האיסור כמו נבילה וקמח בדבש משא"כ היכי דהאיסור עומד בפ"ע אלא שנשתנה לד"א וכן הוא בנד"ד והנה מה יענה לגוף דין המוסק שהוא דם ונשתנה והתירו הר"י משום דפירשא בעלמא הוא אף שלא נתערב בהיתר והרמב"ם פ"א מכהמ"ק כתב שהמור הוא איסור שנשתנה ובעכצ"ל דלא נפסל מאכילת כלב דאל"כ ל"ל להר"י לטעמא דנשתנה והרא"ש חולק עליו הרי כיון שנפסל מאכילת כלב לכ"ע שרי ובע"כ שלא נפסל מאכילת כלב וכל התירו משום דנשתנה לד"א וגם בתשו' ח"ס שרמזתי בתשובתי שהתיר השמן הנעשה מחרצנים של יי"נ מבואר שם שנעשה מזה לבד בלא תערובות אחר ואפ"ה התיר מטעם דאשתני וגם היתר דם הנעכר ונעשה חלב משום דאשתני ובשפ"ד סי' ק"ה דהיתר דם שבשלו משום דאשתני וכ"ה בר"ן חולין בכ"ה בסוגיא דבר יונה דנפל לכדא דכמכא אבל מ"ש רו"מ די"ל דל"ה שינוי כלל בטעמו דגם בהשמרים יש מעין טעם חימוץ אלא שנזדכך וגם מה שנתקשה כאבן י"ל שאין זה שינוי יש מקום לומר כן והנה בד"מ וש"ך סי' קכ"ג הביא בשם הג"א פ"ב דע"ז דיין שנקרש אין בו משום יי"נ והיינו אם נגע בו עכו"ם אחר שנקרש ואם חזר ונמחה יש בו משום יי"נ ואני מצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' שי"ז וז"ל ויין הנקרח בחורף פסק ר"ש דמותר בשתי' אם נגע' העכו"ם ואעפ"י שנימוח אח"כ כדתניא בתוספתא מים טמאים שהגלידו וא"ב משקה טופח טהורים נימוחו חזרו לטומאתם ישינה וכו' אלמא דע"י שהגליד בטל מתורת משקה ובעודו גליד פרחה ממנו טומאה שהיתה עלי' וכ"ש שאינו מקב"ט וכ"ש שאינו עושה יי"נ כדאיתא בע"ז דף ע' השתא טהרותי' טהורות יי"נ מיבעיא וכו' עכ"ל והנה מ"ש מתחלה דאעפ"י שנימוח אח"כ שרי היינו כיון שנגע בו העכו"ם בעודו קרוש והא דבטומאה חזרו לטומאה ישינה היינו אם נגע בו העכו"ם קודם שהגליד ועכ"פ כיון דיליף לה מטומאה גם בנגע עכו"ם בעודו לח פקע איסורו כשהגליד אלא כשחוזר ונמחה חוזר איסורו ובתשו' מהר"ח א"ז סי' ט' העתיק לשון ר"ש הנ"ל וסיים וז"ל ומה שהקשית על מ"ש שבעודר גלד אינו אסור משום יי"נ וכי פקע איסורו מיני' כדפריך בע"ז כ"ט גבי חומץ וכי משום דאחמיץ פקע איסורו מיני' וה"נ תיקשי וכי משום דאגליד פקע וכו' ל"ד לחומץ דלא בטל ממשקה וכו' וברוב מקומות בטהרות מדמה איסור יי"נ לטומאה וטהרה א"כ גם ביי"נ גמור שנעשה אוכל הי' מותר כמ"ש ר"ש על היין שהגליד א"כ הדבש שמתקנים אם מרסקין הענבים כדי שיתבקעו ויוכל העפר שזורין עלי' ליבלע בענבים ואין כוונתם להוציא היין מן הענבים וכו' אבל אם סוחטין הענבים כדי להוציא יינן וכו' אז נתנסך היין קודם שנתנו העפר לתוכו מ"מ אם הי' עצמו מתקשה ונעשה אוכל הי' נראה להתירו מידי דהוה איין שהגליד שהתירו ר"ש כמש"ל ומתוך כך לא ידעתי אם נתיר יי"נ שנפל לתבשיל שנעשה אוכל ולא משקה ופנ"ח באו לכאן וכו' או שמא הוי כרוטב של בשר דחשיב משקה וכו' ויין שהגליד שהתיר ר"ש אינו דומה לחרס הדרייני בע"ז ל"ב כי שם אין היין נעשה אוכל וכו' עכ"ל ומבואר מכל התשו' דגם יי"נ שקרש מותר בעודו קרוש א"כ בנ"ד שנותנים אותו לדבש כ"ז שהוא אוכל פקע מיני' איסור יי"נ וגם אם בתחלת מלאכתו הוא משקה מ"מ כשחוזר ונקרש פקע איסורו וכן אם נותנים הדבש לאוכלים ולא נשאר החשש רק אם נותנים אותו למשקה ולשי' הטו"ז סי' קי"ד בטל בכל המשקין באחד בששה מפני שפוגם בהן וגם לשי' מג"א סי' ר"ד ס"ק ט"ז מ"ב מודה ביינות שלנו אך מ"ש מהר"ח א"ז דגם בנתנו יי"נ לאוכלין יש להסתפק הוא תמוה כמ"ש בהג"ה שם והרי בהחמיץ עיסה בשמרי יי"נ אסורה העיסה אבל גוף היי"נ שקרש מותר ותדע שהרי ר"ש עצמו הקשה עלה מהא דפריך וכי משום דאחמיץ פקע איסורי' והרי התם מיירי ביי"נ שהחמיץ דבחומץ גופי' הא ליכא דין מגע עכו"ם כמ"ש בסי' קכ"ג והרי הר"ש עצמו תירץ דשא"ה דלא נעשה אוכל ומבואר דבנעשה אוכל שרי ולכן יש מזה סניף גדול לנד"ד.
5
ו׳אך יש לפקפק לפמ"ש בתשו' מהר"ם ב"ב שם דהא דיי"נ שהגליד מותר דוקא בנגלד כולו אבל בנשבר יש בו משום יי"נ דתניא בתוספתא דטהרות החושב על החלב שבכחל טהור פי' מאחר שנקרש החלב אין לו דין אוכל לקב"ט ושבקיבה טמא מאחר שאין הכל ביחד אז דינו כבתחלה עכ"ל א"כ בנ"ד שנעשה ממנו כאבנים קטנות אולי דמי לנשבר וגם אולי במלאכתו נמחה הקרישה טרם שנותנים אותו להדבש או שעכ"פ כותתין אותו ונעשה כקמח ובודאי דמי לנידון מהר"ם ב"ב הנ"ל דכשנשבר יש בו משום יי"נ וא"כ אזיל לי' צד היתר הנ"ל אבל י"ל דכיון שדרך הדבש להפך המאכל הבא לתוכו להיות כמוהו כמ"ש הפוסקים גבי בשר וקמח ה"נ בזה ומ"מ צ"ע גם י"ל דמ"ש מהר"ם דכשנשבר יש בו משום יי"נ היינו אם מתחלה לא הגליד כולו יחד רק נעשה שברים דומיא דחלב שבקיבה משא"כ כשנקרש תחלה יחד אף שנשבר אח"כ אינו חוזר לאיסורו עד שחזר ונימוח ונעשה משקה כבתחלה ועדיין צ"ע בכ"ז והארכתי בזה כי כי הוא דבר חדש והלכתא רבתא לדיני יי"נ ולא נתבאר בש"ע ואחרונים אבל בגוף הדין מצאתי אחר צאת תשו' לרו"מ בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' נ"ז שהאריך בענין זה והביא ג"כ דברי התשב"ץ והעלה כי הוויינשטיין לבן שהוא באפטייק שהוא מזוקק דעסטילירט וטעמו רק מלחיי אין בו כלל מהיין כלום רק מתולדות העץ הגפן ואין בו שום חשש רק בוויינשטיין האדום יש בו חשש והאריך בדין זוז"ג וא"כ כן עשו להשתמש רק בלבן לצאת מידי חשש.
6
ז׳ומה שנסתפק רו"מ אם מותר להשתמש בהדבש ההוא לפסח כי מלבד חשש הזייערע שנותנים לתוכו שיש לחוש אולי יש בו חשש חימוץ אולי הוויינשטיין בא גם מהיינות שמערבים בו דבש שפירטיס וכדומה שיש בו חמץ גמור ואף שהוויינ- שטיין הוא חלק פחות מאלף מ"מ י"ל דהוי דבר המעמיד וגם משום דמבטל לכתחלה בידים והנה מכח חשש מעמיד צדקו דברי רו"מ דבנד"ד שעושין כן כדי לדבק יחד אינו בכלל מעמיד ויש להביא סמוכין מהא דא"ח סי' ר"ח ס"ב וס"ג דאם הקמח מה' מינים הוא בא רק לדבק הדבש אין לברך במ"מ והיכי דעביד לטעמא אפי' הדבש הוא רובא והוא עיקר לאכול מ"מ מברך במ"מ כמ"ש במש"ז ס"ק ג' בשם הפר"ח והיכי דהוא רק לדבק לשי' הב"ח אפי' הקמח הוא הרוב אפ"ה אינו מברך במ"מ דהדבש הוא עיקר ולשי' הט"ז היכי דהקמח רוב הוי ספיקא ואם הקמח מיעוט לכ"ע בטל לגבי הדבש וה"נ בנ"ד ואף שיש לחלק בין ברכה לאיסורא אבל הרי בש"ס דברכות ל"ח ע"א מדמה דין ברכה לדין תרומה לענין זיעת תמרים ומדמה להדדי וע"ש ברא"ש סוסי' ג' לענין בפה"ג דיין מהא דערלה וביכורים ומהא דהמחה החלב וגמעו ע"ש ותבין. וגם לענין המין חימוץ זייערע גם אם יש בו חשש חמץ כיון דעשוי רק לצורך הזיקוק כמאן דליתי' דמי וכדאי' כה"ג בש"ס דע"ז ל"ח ס סוע"ב ומ"ש ממורייס דשרי בהנאה התם לעבורי זוהמא ופירש"י והוי כמאן דאזיל לאיבוד ע"ש ובתשו' ח"צ סי' ל"ט באמצע התשו' ביאר בזה הא דלא גזרו משום דמאי במורייס כדאי' בחולין ו' אף דבתבלין גזרו משום דעבידא לטעמא ע"ש ותבין.
7
ח׳ונשאר רק החשש דמבטל לכתחלה והנה בט"ז סי' תרכ"ו במ"ש בשם מרדכי ואגודה דקודם זמן איסורו שרי לבטל לכתחלה ובתשו' רע"א סי' ל"ח הוכיח מהמרדכי דלאו דוקא להוסיף אלא גם בעיני' מותר לבטל ושכ"ה בתשו' הר"ן ולא דמי לחלב בבשר או לענין דם שלא פירש דגם עכשיו יש עליו איסור כשפירש או לבשר משא"כ בחמץ קודם ז"א ומ"ש רו"מ בשם ס' יד"י אינו בידי ובתשו' רע"א שם השיג על השפ"ד סי' ס טו סוס"ק נ"א ע"ש והנה בפר"ח סי' פ"ז סק"ז הביא מתשו' רדב"ז והוא בח"ג סי' תר"ו שהתיר לעשות הצוקער בתערובות חלב בדאיכא שיעור ס' אף שיאכלוהו בבשר ע"ש ומכ"ש בנ"ד וע' שפ"ד סי' צ"ז שהביא ג"כ דברי פר"ח ורדב"ז הנ"ל להלכה ובעיקרי הד"ט חיו"ד סי' י' אות י"א בשם כמה שו"ת דגם ליתן לכתחלה מותר בכה"ג ושגם להנוהגין נסתר עוד החסידות שרי ע"ש וע' בב"י יו"ד סי' קל"ד ובד"מ אות ד' בענין נתינת מים ביין דשרי לכתחלה בעודו היתר כדי שלא יאסר אח"כ ע"ש ועוד נראה דכבר נודע דעת ראב"ד ורשב"א דבאיסור משהו שא"א לבוא שרי לבטל לכתחלה א"כ הרי בנ"ד אם יתן יותר וויינשטיין יתקלקל הדבש ממתיקתו א"כ י"ל דבכה"ג שרי לבטל לכתחלה וע' בהגהת רע"א לסי' ק"ג וסי' ק"ה באורך בענין ביטול בעודו היתר ובנד"ד שהוא קודם פסח נראה דיש להקל בכה"ג ובפרט שהדבש הזה הוא נמכר גם לחול וע' בפנ"י פסחים ל' סוע"א בתוד"ה לישהינהו וכו' שהעלה ג"כ דלענין חמץ קודם ז"א מותר לבטל לכתחלה ע"ש אלא דמיירי לענין להשהותו לאחה"פ יעו"ש היטב ובראש יוסף חולין צ"ז תמה עלי' דא"כ יהא מותר לבשל בשר בקדרה שבישל בה חלב בדאיכא ס' ובמח"כ בחנם תמה עליו דשא"ה דחלב אסור בבשר וכמ"ש בתשו' רע"א שם לחלק כן ובפרט בנ"ד שנשתנה לד"א ואין נרגש שום טעם חמץ והוא עשוי רק לדבק דדמי לאזיל לאיבוד וכמש"ל בודאי יש להקל.
8
ט׳והנה עוד יש לדון בזה מדברי הרשב"א וב"י יו"ד סי' קל"ד ומג"א סי' תמ"ב דכל דבר שעיקרו כך ודעתו לעשות כן ל"מ ביטול וכה"ג כתבו התוס' בפסחים קי"ד ע"א ד"ה אעפ"י אבל בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' נ"ו העלה להקל ויש בזה אריכות דברים בתשו' ח"ס יו"ד סי' ע"ט אבני צדק חא"ח סי' נ"א אולם כבר העלה במחה"ש שי' תמ"ז סוס"ק מ"ה דכל טעם הרשב"א משום דהוי כעביד לטעמא ודבר המעמיד והיכי דעביד רק לחזותא וכדומה גם בכה"ג בטל ע"ש וא"כ בנ"ד שעשוי רק לדבק לכ"ע אין חשש ויש להביא ראי' מהא דביצה ל"ח וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה וכו' וקשה הא הוי דבר שעיקרו כך ולא בטיל וע"כ דהיינו בכלל תירוץ הש"ס ויותר אין פנאי להאריך.
9