שו"ת מהרש"ם חלק ג ר״פTeshuvot Maharsham Volume III 280
א׳עי' מפתחות. להרב המאה"ג מו"ה יחיאל הלוי רוזפעלד נ"י אבד"ק וויניק
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד השאלה בשו"ב א' שנתן כתב לאנשי העיר שיצא מהם שמקבל ע"ע באו"ש וח"ח ונדר עד"ר שלא ישחוט בשום מקום שיש שם מחסידי הרה"צ בלתי ידיעת הרה"צ ואם יעבור ע"ז אזי יאסרו ידיו מלשחוט וקרא הכתב בפיו ועתה יצא משם ונתקבל לעיר אחרת והתיר השבועה לעצמו בפני ג' וטוען שהי' אנוס בשבועתו לאשר העלילו עלי' דברי שקר ולכן הוכרח ליתן להם כתב כזה עכת"ד השאלה והנה רו"מ כתב דנאמן לומר אנוס הייתי דאיכא רגל"ד ולכאורה יש לפקפק בדבר דדוקא היכי דלא נדר עד"ר ובידו לישאל על שבועתו י"ל דנאמן לומר שהי' תנאי או אונס אבל בנדר עד"ר י"ל דאינו נאמן ומ"ש רמ"א דבאונס גם עד"ר לא מהני היינו כשידוע שהי' אונס אך דהמעיין בתשו' רשב"א שבב"י ימצא דגם בנדר עד"ר נאמן בזה ובלבד שנשבע מעצמו ולא השביעוהו אחרים וכ"ה בתשו' תשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ואף דבנ"ד הוי כמושבע מאחרים מ"מ י"ל דבדאיכא רגל"ד נאמן וע' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ט' בזה אבל לא ביאר רו"מ במכתבו אם כבר עבר והתחיל לשחוט בעיר האחרת דבכה"ג שכבר עבר הרי מבואר ברמ"א שם דבכה"ג אינו נאמן אך דלפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ד סק"ח דוקא בהתרו בו ולא אמר שהי' אנוס ומ"ש הש"ך ביו"ד שם ס"ק כ"ז דה"ה בהתרו בו נראה דט"ס הוא וצ"ל דהיינו בהתרו בו וכן ראיתי בשו"ת תוע"ר סי' ל' בדין שו"ב שנשבע ועבר דבלא התרו בו יש לצדד להקל דנאמן אלא שלא הביא דברי הש"ך חו"מ הנ"ל. אך דכבר העיר רו"מ דעכ"פ הי' צריך לבטל בלבו ולומר היום וכדומה וכמ"ש בשו"ע שם סי"ד ומ"ש דבנ"ד מסתמא נתכוין במ"ש שלא ישחוט בלתי ידיעת הה"צ היינו בהעלם ידיעתו לגמרי אבל לא שיהי' ברצונו והסכמתו במח"כ נעלם ממנו מ"ש בתשו' מהרש"ל סי' ט"ו בדין צוואה שלא יעשה ראובן דבר בלא ידיעת חבירו ורצה השואל לפרש שאינו תלוי ברצון חבירו אלא במה שיגלה לו והשיב רש"ל דנראה פשוט דגם מאן דלא דריש לשון הדיוט מ"מ לישנא דמוכח ורגיל בפי כל דלשון בלא ידיעתו בהגיון בני אדם הוא לשון רשות והורמנא ועוד דא"כ הוא בלתי תועלת כלל כי מה יועיל לו הגילוי ועוד מאחר שאמר בלשון אזהרה ומחאה שלא יעשה דבר בלי ידיעת חבירו מוכח שהוא נטילת רשות דאם הוא בלשון גילוי הול"ל שיודיע כל דבר לחבירו ומדאמר שלא יעשה בלא ידיעתו הכוונה בהסכמתו ע"ש באורך ונ"ל עוד ראי' מלשון הב"י באו"ח סי' שס"ז בד"ה אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא מדעתו וז"ל והאי שלא מדעתו אינו כמו שלא מדעתו דלעיל דהוי אפי' בע"כ (ור"ל דמ"ש לעיל אם אוסר ורגיל לערב מערבת שלא מדעתו היינו דמערבת בע"כ) אבל האי שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו וז"ש התוס' וצריך ליזהר שלא תזכה האשה לשכני' כשאין בעלה בעיר עכ"ל ור"ל דהכא בעינן ידיעתו דוקא דגם בסתמא שלא מיחה אסור וכ"ה בפרישה שם וע' בשו"ע שם ומוכח דידיעתו הוא הסכמתו ואף די"ל דבשתיקה כשאינו מוחה היינו הסכמתו וכמ"ש לקמן מ"מ עכ"פ בגילוי לבד לא סגי אלא בעינן רצונו ועכ"פ שלא ימחה וגם מדברי הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ו במ"ש דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך משמע שאתרצה לו וסיים דפירושו מחמתך בידיעתי ושנה ושלש שם לשון זה ומוכח דידיעתי היינו רצוני והן אמת שמצינו בתוס' קידושין מ"ד ע"א בד"ה במאמר דבע"כ ורבי היא וא"ת א"כ מאי קאמר קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אבי' והנערה מדעתה ומדעת אבי' ואי כרבי הא לא בעינן לא דעתה ולא דעת אבי' וי"ל דה"ק צריך להודיע לה או לאבי' ואח"כ יקדשנה בע"כ ע"ש ומוכח דמדעתו היינו שיגלה ויודיע לו וא"צ הסכמתו אבל כבר כ' רש"ל שם בהא דלהוי ידוע לך מלכא וכו' די"ל לשון מקרא לחוד ולשון בנ"א לחוד וה"נ י"ל דלשון חכמים לחוד וכו' ועוד דהתם נקט מדעתו אבל בידיעתו י"ל דגם התוס' מודו ובאמת שדברי תוס' צ"ע דהמעיין בעירובין פ"ב ע"ב ובפסחים דף פ ח ע"א ימצא דהש"ס רצה לפרש מדעתן דאמרי אין ודחה דהיינו בסתמא אבל שיהי' בע"כ ודאי לא יתכן לפרש כלל וע' תשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' פ"ח באמצע התשו' שהעלה דלשון בדעת חבירו היינו רק שיודיע לו אבל היינו מכח ההוכחות שהביא מלשון השטר ע"ש באורך ותבין.
2
ג׳ובש"ס דב"מ קי"ב ע"א לא תלין וכו' יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך ופירש"י ולא מדעתו ע"ש ומוכח דמדעתו היינו רצונו דכיון שלא תבע מחל וכן בנ"ד אם נודע להרב ולא מיחה י"ל דהוי כהסכמה וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תע"ב בדין הסיבה דתלמיד לפני רבו צריך נטילת רשות וסיים בעובדא דאביי ורבה דכיון שהי' רבה רואה ושותק הוי כנתינת רשות ע"ש וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סוסי' פ"ג שהוכיח מכמה מקומות דברואה ושותק ואינו מוחה הוי כהסכמה אלא דהתם מיירי בת"ח שרואה חבירו עובר איסור תורה ע"ש ואולי י"ל דדוקא בעושה לפניו ורואה ושותק הוי כהסכמה משא"כ שלא בפניו אבל לא מסתבר כלל ולכן אם בנ"ד הודיע לו ושותק ולא נשמע בשמו שהוא נגד רצונו י"ל דאינו עובר על השבועה אבל אם גי"ד שאינו רוצה בזה אין שום מקום לפרש דידיעתו היינו ידיעה לבד בלא רצונו,
3
ד׳וגם בלא"ה מ"ש רו"מ לפרש כן דעת השו"ב אם השו"ב עצמו לא טען כן מוכח שלא הי' כן בלבו וכמ"ש כה"ג בתוס' יבמות קט"ז ע"א בד"ה הכא חיישינן דלמא בגמלא פרחא אזל והקשו מהא דמכות ה' ותירצו בשם הר"מ דהתם אם אי' דאזלו בגמלא פרחא הי"ל לטעון כן ומדלא אמרי הכי ש"מ דשקר מעידים וגם בתוס' כתובות ט' ע"א בד"ה ואבע"א וכו' יע"ש בסוה"ד דאם אי' דמוכ"ע היא היתה טוענת כן ובתוס' שבועות מ"א ע"ב ד"ה כל האומר לא לויתי וכו' דהכא כשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיופטר ואין לנו לתרץ דבריו ע"ש וע"ע בתשו' חכ"צ סי' ל"א כה"ג.
4
ה׳אך בעיקר הדין דשבועת אונס בעינן שיאמר בלבו היום כבר העלה בתשו' מהר"ם לובלין סי' י"א להוכיח מתשו' רד"ך בית י"ז חדר י"ג דזה דוקא היכא דהאנס התחיל ליקח ממונו וכדומה והוא נשבע להציל ממונו ואפי' אם האנס א"ל שישבע כיון דתחלת דברי האנס הי' רק לממון אלא שזה כפר ואמר שהן של תרומה וכדומה ואז א"ל האנס שישבע בכה"ג בעינן שיאמר בלבו היום אבל היכי דמאנס אותו בתחלה על השבועה עצמה בזה, א"צ שיאמר בלבו היום ע"ש באורך וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שהי' האונס על גוף השבועה א"צ שיאמר בלבו היום כלל.
5
ו׳אבל מ"מ בכל היתר זה לבי נוקפי חדא. כי הנה מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"א סי' צ"ג מפורש היפוך דברי מהר"ם לובלין הנ"ל וגם בנאנס על השבועה צריך שיאמר בלבו היום ועוד דשמא לא רצו מתחלה שבועה רק כשרצה דמי חזקתו לא רצו ליתן לו עד שישבע ועוד דשמא הי' להם עליו חששות מדינא שהי' בידם לבטל חזקתו בעירם אלא שלא רצו לקפח חיי' לאסרו בכל העולם או שלא הי' בידם גב"ע כזה וא"כ כל האונס איננו בגדר אונס כלל וע' בתשו' רש"ל סי' כ' וביש"ש חולין דכל דפשע פשיעה שלא כהוגן אפי' ב' או ג' יכולים להעבירו ובשו"ת הש"מ סי' כ"ב ביאר דכל דאסור לכתחלה יכולים בנה"ע לדחותו ולומר אדעתא דהכי לא קבלנוך ואיתרע חזקתו ע"ש וא"כ אולי גם בנ"ד הי' בכה"ג וכיון דהי' עליו רק חשש לכתחלה רצו לתקן רק אנשי חבורתם ולא לקפח חייו ולא לאסרו לכל העולם.
6
ז׳ובזה נדחה ג"כ ההיתר שכתב רו"מ ע"י מה שהתירו לו ג' ואף דלשי' כמ"פ בנודר לחבירו בשביל טובה שעשה לו לא מהני גם בדיעבד מ"מ הכא מה שהחזירו לו דמי חזקה לא מיקרי טובה כיון שהי' מגיע לו מן הדין ולפמ"ש ליתא וע' תשו' מהרשד"ם חאה"ע סי' כ"ו שפסק כדעת הי"א דבנדר לתועלת חבירו וקבל טובה גם בדיעבד אינו מותר ובתשו' רדב"ז ח"א סי' ש"ט העלה דגם להסוברים דמהני היתר בדיעבד היינו בעשה לו טובה בלא דררא דממונא אבל בנתן לו מעות ולא רצה ליתן עד שישבע כ"ע מודו דגם בדיעבד אינו מותר אלא שהביא דמתשו' ריב"ש סי' קפ"ו לא משמע כן ע"ש ובתשו' תומת ישרים סי' רי"ג האריך להוכיח דהיכי דאין להתיר לכתחלה והמתירים ידעו שאין להתיר לכתחלה ואעפ"כ התיר אזי גם דיעבד ל"מ ההיתר כלל דבכה"ג מיחשב כלכתחלה והביא כמה ראיות לזה ולפ"ז גם בלא עשו לו טובה כיון דעכ"פ אין להתיר לכתחלה אם ידעו הב"ד מזה ל"מ ההיתר גם דיעבד.
7
ח׳ועוד אני אומר דגם בלא ידעו מזה מ"מ הרי בכתב הי"ל קבל עליו מתחלה שלא ישחוט ועוד קבל עליו שאם יעבור יאסרו ידיו מלשחוט וא"כ נדר ב' לא חל כעת עדיין עד שיעבור וכמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בסוגיא דאכלי' לאיסורא והדר אכלי' לתנאי' דכל מי שאוסר ע"ע דבר פ' אם יעשה כך אין האיסור מתחיל עד לאחר שיעשהו ובפרט בנ"ד שאמר בלשון אזי יאסרו ידי וכו' בודאי מוכח שהנדר על הידים אינו חל עד שיעבור על נדר ושבועה הקודמת ובתשו' א' להרב דק' זאלישטשיק הארכתי לפלפל בדברי הר"ן הנ"ל ואכ"מ וא"כ הרי אין מתירין הנדר עד שיחול וא"כ ההתרה שהתירו לו ל"מ כלל לנדר זה וא"כ כשאנו באים עתה לדון על דינו אין לפסוק לו להתיר גם נדר ב' דהא לכתחלה אסור להתיר נדר כזה וגם אם כבר עבר פ"א ושחט וגם התירו לו כבר נדר ב' הרי מבואר בתשו' מהרי"ק שרש ל"ט דדבר האסור לכתחלה אף דמותר בדיעבד היינו בעשה פעם א' באקראי אבל כשחוזר ועושהו שוב אסור גם בדיעבד וע' בד"מ יו"ד סי' ע"ו שרמז אליו בקצרה ויש סמוכין לדבריו מתשו' הרא"ש שהובא באו"ח סי' תקי"ז ע"ש ותבין וא"כ גם בדיעבד ל"מ ההתרה וגם בלא"ה לשי' המחבר והט"ז סי' רכ"ט סק"י שחולק על הרלב"ח וס"ל דל"מ התרה פ"א לכמה שבועות שנשבע על דבר אחד וגם הש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"י שהסכים עם רלב"ח סיים דטוב להחמיר ושכ"נ מתשו' הרמ"ע וכיון דהמחבר וט"ז ס"ל כן הוי סד"א להחמיר א"כ בנ"ד שכתב רו"מ שהי' בח"ח ושד"א ונדר א"כ הרי אין השבועה חלה על הח"ח עד שנשאל מקודם על הח"ח וצריך התרה ב"פ וכבר נתבאר דבכה"ג דצריך התרה ב"פ ואסור לכתחלה שוב בפעם ב' ובפרט פעם ג' ל"מ גם בדיעבד ועוד דכיון שהי' ג"כ עד"ר וא"כ גם להסוברים דגם בעד"ר מהני התרה בדיעבד הרי מבואר בלח"מ פי"ד מיבום הי"ז דהיכי דאיכא תרי פסולי דלכתחלה גם בדיעבד פסול וא"כ ה"נ בנ"ד אך בתשו' א' להרב אבד"ק קרעמ- וניץ הבאתי סתירה לזה מש"ס דיבמות ק"ד ע"א ותוס' שם ובע"כ דלאו כללא הוא.
8
ט׳אבל בגוף דינו של הר"א דס"ל דדיעבד מהני כבר כתבתי בתשו' לק' פאטק דאף דבתשו' רשב"ש סי' ק"ע העלה כן בדעת ר"ת ורשב"א משום דכל דין עד"ר הוא רק מדרבנן מ"מ הנה בתשו' רשב"א ח"ד סי' ק"ח מפורש דגם דיעבד ל"מ ודחה דעת השואל שרצה לחדש כן וגם הבאתי מתשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג שהוכיח כן מש"ס שבועות כ"ט ומפורש שם דדין עד"ר הוי מה"ת וע' בפ"י גיטין ל"ו שהעלה ג"כ שדעת הר"א דכל דין עד"ר הוא רק מדרבנן ובמח"כ נעלם ממנו דברי רשב"א ורמב"ן שבב"י סי' רכ"ח בדין נשבע שלא ישחוק דמפורש דהוי מדאורייתא וכ"ה להדיא בתשו' מהרי"ק שרש נ"ב ובתשו' א' להגאבד"ק סניטין נ"י הבאתי ראי' דהוי מה"ת מהא דריש יומא דמשביעין הכ"ג שלא יהי' צדוקי וקשה דלמא יתיר לו השבועה בפני ג' צדוקים וא"ל דל"מ התרה משום שהי' עד"ר הרי כל עד"ר רק מדרבנן והצדוקי אינו נזהר בדרבנן ולכאורה יש ליישב דהא כל היתר נדרים פורחין באויר כדאי' פ"ק דחגינה וא"כ הצדוקים שאינם מקיימים רק דבר מפורש בתורה אין להם דין היתר נדרים כלל אבל הרי מבואר בתוס' גיטין כ"ה סוע"א בד"ה שני לוגין וכו' ועוד סומכין כותים אהא דדרשי' בב"מ פ"ח ואכלת ולא מוכר וכ"ה בתוס' יומא נ"ה וגם מבואר כה"ג בתוס' ר"ה כ"ב ע"ב בד"ה להטעות וכו' דדרשי אתם ואפי' מזידין ומבואר דלהקל סומכים הכותים לפעמים גם על דרשת חז"ל וא"כ הדק"ל איך סומכים על השבועה ומה תועלת יש בה ובע"כ דדין עד"ר הוי מה"ת וכדמוכח משבועת מרע"ה בשבועות כ"ט וכמש"ל בשם תשב"ץ ולכן שפיר גם הכותים מקיימים זאת וא"כ גם בדיעבד ל"מ התרה ועוד דכבר העלה התו"ג לגיטין ל"ה דגם הר"א לא קאמר אלא היכי דמתחרט מעיקרא ונעקר הנדר למפרע גם מה שנדר עד"ר בזה ס"ל דדיעבד מהני אבל במתחרט בחרטה דהשתא ומיגז גייז לנדרו לכ"ע ל"מ התרה גם בדיעבד בעד"ר ע"ש וא"כ בנ"ד שא"א לו להתחרט מעיקרא שהרי לא היו נותנים לו דמי חזקתו אם לא הי' נשבע אלא דבכה"ג שהנדר ע"י סיבה סגי בחרטה דהשתא וכמ"ש הב"י סי' רכ"ח בשם הרשב"א ורמב"ן ורשב"ץ וא"כ שוב כיון שהי' עד"ר לכ"ע לא מהני ההתרה גם בדיעבד. והנה רו"מ העיר עוד בזה דלפמ"ש הב"י וש"ך ס"ק נ"ח בשם הריב"ש דאם אומר שנתכוין ע"ד הרוב גם באמר קטנים וגדולים אם הוא ת"ח נאמן כמו דבאמר בחרמו של ים נדרתי נאמן וא"כ ה"נ כיון דלא פירש ע"ד איזו רבים נדר אלא שהי' עומד בפניהם ובכה"ג מסתמא נתכוין עליהם וא"כ בנ"ד יוכל לומר שנדר עד"ר של רוב העולם ויהי' נאמן וא"כ שוב יש לסמוך בדיעבד ע"ד ר"ת וכמ"ש הש"ך דבכה"ג שהי' הנדר עד"ר סתם יש לסמוך בדיעבד ושעה"ד על ההתרה עכת"ד והנה מלבד שכבר נתבאר מכמה טעמים דבנ"ד גם דיעבד ל"מ התרה אף גם הרי כבר כתבתי דבנ"ד לא הותר הנדר שקיבל עליו אחר שיעבור אא"כ כבר עבר והיכי דכבר עבר על נדרו שוב נראה דלכ"ע אינו נאמן לומר שנתכוין היפוך משמעות דבריו כיון דדוקא ת"ח נאמן בזה ובנ"ד מעשיו ירחקוהו מלהיות לו דין ת"ח שהרי עבר על נדרו בשאט נפש אך בזה י"ל דהוא עבר פ"א בהיתר עפ"י התרת הב"ד אי נימא דמהני בדיעבד אבל גם בלא"ה כבר נתבאר כמה טעמים דגם דיעבד ל"מ בזה ההתרה.
9
י׳ומ"ש רו"מ דבנ"ד אין בזה תועלת להמשביעים במה שלא ישחוט במק"א ולכ"ע מותר להתיר לו לא ידענא מהו דלפי דעתם שיש להם חשש איסור של השו"ב הרי כל ישראל ערבים זל"ז ואם אולי אנשים אחרים לא יאמינו להם מ"מ אנשי חבורתם בודאי יאמינו להם והוי שפיר תועלת גם למשביעים ועוד דעכ"פ משום שהי' עד"ר ל"מ התרה גם דיעבד ובפרט אם אולי הי' הב"ד המתירים מאותה העיר שקבלוהו והוי נוגעים כנודע ולכן לענ"ד אין מקום להתיר להשו"ב הזה לעבור על שבועתו ובפרט אם ההיתר הי' קודם שהתחיל לשחוט שם פשי' דל"מ ההתרה כלל והנה אין לומר דכיון שהותר מקצת הנדר דהיינו מה שנדר שלא ישחוט ממילא הותר גם מה שקיבל עליו האיסור לאחר שישחוט דז"א חדא דנדר ב' לא חל עדיין כלל ועוד דבנ"ד הרי כיון שניתר בחרטה דהשתא ולא נעקר הנדר למפרע א"כ ל"ש בזה דין נדר שהותר מקצתו לשי' כמ"פ שהובאו רסי' רכ"ט ועוד דמבואר בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ב בהא דהאומר הריני נזיר ונזיר ל"ש דין נדר שהותר מקצתו ב"כ ועתוס' שבועות כ"ז ע"ב שכתבו בע"א ולא הביאו ד' הירושלמי.
10
י״אוהנה רו"מ האריך להוכיח דהעיקר כהסוברים דבנודר לדעת חבירו אפי' בלא עשה לו טובה אין מתירים לו שהרי בעובדא דצדקיהו לא עשה עמו נ"נ טובה ומ"ש ר"ת שהי' בידו להרגו צ"ע דשלא כדין הי' הורגו שהרי אכל ארנבת חי' נגד נימוס מלכותם והביא בשם רע"א בשם מהריק"ש שדחה בזה דברי הרשב"ץ שפסק גבי אשה שתפסה ממון הבעל עד שיגרש אשתו האחרת וישבע עד"ר שלא יחזירנה דמה שתפסה מעותיו שלא כדין והחזירה לו אין זה טובה דא"כ קשה על ר"ת מהא דצדקיהו דהי' ג"כ שלא כדין והנה המעיין בתשו' תשב"ץ ח"א סי' צ"ג ימצא שהוסיף לבאר טעמו של ר"ת דהתם הי' נחשב לטובה מפני שהי' לו לכבוד במה שנחשב אצל המלך לאיש נאמן בשבועתו לבל יגלה סודו וא"כ לק"מ. ומ"ש רו"מ לדחות ראיית ר"ת דבלא טובה יוכל להתיר מדא"ל פרעה זיל איתשל אשבועתא דאביך די"ל דשא"ה דיעקב מת יעוין בתשו' תשב"ץ שם שכ' וז"ל שאעפ"י שיעקב מת כיון דלהנאתו של יעקב נשבע לא הי' יכול להתיר נדרו אם לא שבכה"ג שלא נשבע מפני טובה שעשה לו ושאל שלא מדעתו וכו' עכ"ל הרי דס"ל דכיון דיעקב השביעו על לאחר מיתתו וזהו תועלתו והנאתו אין חילוק בין אם עדיין חי או מת וכן ראיתי בשו"ת כתר כהונה סי' נ"ג שכתב מדעתא דנפשי' דשא"ה שהי' השבועה לאחר מותו ודחה בזה דברי הש"ך ס"ק נ"ג בסופו ע"ש ואני מוסיף עוד דהא מבואר בש"ס דתענית ה' דיעקב אבינו לא מת ונחשב כמו חי וע' בתוס' שרמזו לש"ס דסוטה י"ג.
11
י״בומ"ש רו"מ דגם לשי' הסוברים דגם בלא עשה לו טובה אין מתירין שלא מדעתו גם בדיעבד ל"מ ההתרה יעוין בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' מ"ז שהוכיח מדברי מהרי"ק דלכ"ע בלא עשה לו טובה מהני התרה בדיעבד והביא מתשו' תומת ישרים ורד"ק ורשד"ם ושיוכנה"ג ג"כ כן ע"ש באורך.
12
י״גואולם הנה רו"מ הוסיף עוד בטעמא דהתירא בנ"ד לפי שהוא נוגע לפרנסתו והוי דבר מצוה דיש להתיר גם בנודר לדעת חבירו אפי' לכתחלה ולכאורה יש לפקפק דכיון דאיכא נמי עד"ר מאן יימר דבתרוויי' יחד מתני ד"מ להתיר אבל מצאתי בתשו' מהר"י ן' לב ח"א כלל ה' סי' ל"ה ותשו' פרח מט"א ח"א סי' ק"ז שהעלו דגם בדאיכא תרתי נדר עד"ר וגם לטובת חבירו אפ"ה בדבר מצוה מתירים וגם מצאתי בתשו' רשב"ש סי' ק"ע שהעלה ג"כ דצורך פרנסתו הוי דבר מצוה כדי שלא יחי' חיי צער והביא מש"ס דמ"ק י"ד כי פליגי להרוחה אבל למזונות כ"ע מודו דהוי יצא לרשות והעלה דאף דר"ת ס"ל דדוקא במקרי דרדקי הוי ד"מ מ"מ י"ל דמודה בזה דכ"ע מסכימים בפתחו של זה שלא יחי' חיי צער ובפרט היכי דהי' בסתם עד"ר דר"ת בעצמו מיקל וס"ל דל"ה בכלל עד"ר וגם הוכיח מש"ס דב"ב פח"ה דנקט מודה רבא היכי דאנוס כי ההוא מעשה דפרדיסא וכל הפוסקים כתבו דה"ה בכל דדמי לי' וה"נ בנ"ד אף דנקט הש"ס מקרי דרדקי לאו דוקא הוא ע"ש באורך וגם בשו"ת תומת ישרים ק"מ הביא בשם כמה בעלי תשובות דגם להרווחת מזונות שלא יהי' מצומצמים הוי דבר מצוה. אבל כל זה תלוי אם הוא אומר ברי שנתכוין לדעת רבים דעלמא ולא לאותן שחתם בפניהם דאל"כ הרי הם מוחים בזה וגם דוקא אם הוא בגדר ת"ח שיהא נאמן בזה.
13
י״דאבל גם בהיתר זה לבי נוקפי עפמ"ש בתשו' מהר"מ ב"ב הישנות סי' ע"ב בדין מלמד שנתן ת"כ לבע"ב ללמוד עם בנו עד פסח ונתהוה קטט בין המלמד ובין אשתו עי"ז והשיב דל"מ התרה דאיכא כנגדו מצות ת"ת ואוקי מצוה להדי מצוה והוי דינו כמו בלא מצוה כלל ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד שיתהוה עי"ז קטטה בין האנשים שהם חסידי הה"צ הנ"ל ובין המחזיקים בידיו והוי מצוה להיפוך שוב לכ"ע אין להתיר ובפרט אם אולי הי' איזו חשש על השו"ב גם אם אין להעבירו עי"ז מ"מ לכתחלה אין למנותו לשו"ב וכדומה וא"כ מאן יימר דיש להתיר נדרו משום מצות פרנסתו דלמא אדרבה מצוה שלא למנותו לשו"ב ובפרט דגוף הדין אם להתיר בנודר לחבירו ע"י דבר מצוה רבים חולקים ע"ז ולכן לענ"ד אין מקום להתיר להשו"ב הנ"ל לעבור על הכתב הנ"ל.
14