שו"ת מהרש"ם חלק ג רצ״טTeshuvot Maharsham Volume III 299
א׳לכבוד חתני הרב הה"ג וכו' מו"ה יעקב לנדא נ"י הרב דק' טשארטקוב
1
ב׳א) מה ששאל באיטר יד ואח"כ הרגיל א"ע לכתוב בימין כל אדם ושאר מלאכות בשמאל והביא משו"ת ברכת רצ"ה סי' מ"ז ושו"ת ח"א אבל נראה דודאי הרגל מהני לשנות מכפי שהי' כמ"ש בפסקי תוס' מנחות סי' קכ"ד וז"ל איטר מניח ביד ימין טוב שירגיל עצמו לכתוב ביד ימין ואפי' שרוב תשמיש בשמאל דומה לשולט בשתי ידי' עכ"ל ונודע שהפסקי תוס' מיוסדים על תוס' שאנז ולכן יש בהם דברים שלא נמצאו בתוס' שלנו ובא"ר סק"ו העתיק כלשון זה מהב"י בשם ר' יחיאל ומשמע דמועיל ההרגל גם אחר שכבר הי' איטר יד ובב"י שלפנינו לא נמצא לשון זה אבל כ"ה בפסקי תוס' הנ"ל ועי' בשו"ת אבני צדק חא"ח סי' ג' שחידש עוד דבהרגיל א"ע לכתוב בימין כל אדם מהני טפי כיון שע"י ההרגל חזר לטבע רוב בני אדם ויש להביא ראי' לזה מדברי הט"ז יו"ד סי' קצ"ב סק"ז שדחה ראיית התה"ד משור המועד דשא"ה דסתם שוורים בחזקת שימור וזה נשתנה מטבע סתם שוורים וכל שיש לתלות שנתבטל שינוי שלו וחזר לטבע הרוב תלינן משא"כ גבי שמירת החתן דאדרבא מה שלא בעל נשתנה מטבע העולם לא אמרי' שנשתנה לעולם והביא מתוס' כתובות ט' דאע"ג דגבי יבמה אמרי' עד ל' יום מוקי אנפשי' רוב פעמים לא מוקי אנפשי' ע"ש וה"נ בזה ובגוף דברי הט"ז הראוני בנמוק"י יבמות שם שכתב במשנה דאם מודה שלא בעל ל' יום רגל"ד להאמינה שלא בעל גם אח"כ א"כ מוכח כהתה"ד ויש להעיר מדברי רש"י סנהדרין ט"ו ב' יש להם תרבות אבל אם המיתו לבסוף סופן מוכיח על תחלתן שאינן ב"ת והרי גבי שוורים בעינן שיגח ג"פ דוקא וצ"ל דהתם שטבען לדרור לכן בריעותא מועטת מוקמי' אחזקת טבעם משא"כ בשוורים אדרבא בטבען בחזקת שימור קיימי וע' שו"ת א"צ יו"ד סי' י"ח ועמ"ש בתשו' מהרש"ם ח"ב סי' ר"מ מ"ש בזה ושם רמזתי במה שנשאלתי באיטר יד וכותב בימין ובטעות הניח תפילין בימינו אם יניח להלאה בשמאל כל אדם או יש לחוש ללעז על העבר כמ"ש בשו"ת א"צ שם והשבתי דלפמ"ש בתה"ד סי' רל"ב ובג"פ לא"ע סי' קכ"ה סקל"א אין לחוש בכה"ג ללעז והנה במ"ש בתשו' מהרש"ם בדין נחלה בדין אם דומה להרגיל א"ע ראיתי אח"כ בדג"מ דביד"ש כ"ע מודי דע"י הרגל נשתנה וע' תשו' שו"מ מ"ת ח"ג סי' קכ"ג באורך בזה ואכמ"ל.
2
ג׳ב) ומה ששאל בדין שם שהוא ספק אם הוא קודש והוא מקדש על הספק אם צריך שיאמר כדיני תנאי ואם אין בו חשש ברירה הנה כבר הביא בב"מ לא"ע סי' ק"כ בשם הרמב"ן דדוקא במה שבין אדם לחבירו צריך דיני תנאי משא"כ במה שבינו לבין עצמו וכ"ה בב"י יו"ד סי' רי"ח בשם רמב"ן וריב"ש וע' ברמ"א סי' ר"כ סט"ו דלא בעינן תנאי כפול בנדרים וכן מצאתי בתשו' מיימוני לספר הפלאה הל' שבועות סי' ד' דא"צ ת"כ בשבועה וע' באס"ז לכתובות נ"ו שהוכיח מהתוס' שם דגם במה שבינו ובין עצמו צריך ת"כ וחזר ודחה והעלה שא"צ ובתשו' מהר"י מברונא סי' רי"א רפיא בידי' דבר זה והביא מתוס' סנהדרין פי"ב גבי אסמכתא מהא דהילני המלכה וחזר ודחה ע"ש. ובתשו' לחם רב סי' ע"ד הביא מהתוס' סו"פ שבועת העדות דהא דבעי' ת"כ משום דאיכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו משמע דבאיסורא לבד א"צ ת"כ אך מהרא"ש שם ל"מ כך ובתשו' תוע"ר יו"ד סי' כ"ט הביא ממהרי"ק שרש קפ"א דגם בנדרים בעינן ת"כ וצ"ל דהתם בנודר לחבירו משא"כ בנדר בינו ובין עצמו ע"ש באורך אבל מצאתי בירושלמי פ"ז דדמאי ה"ז רשב"ל אומר צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי הוא מעשר ואם מעשר עלה בידי הרי הוא תרומה מעשר אר"י צריך לכפול תנאו ולומר אם לאו לא עשיתי כלום ר' יוחנן אמר א"צ לכפול תנאו וכו' ע"ש הרי דפליגי בזה ר' יונה ור' יוחנן.
3
ד׳ומ"ש רו"מ מדין ברירה כבר הביאו הערה זו לענין עיבוד רצועות בשע"ת א"ח סי' מ"ב בשם עה"ג וע' תשו' נטע שעשועים סי' כ"ח ותשו' רע"א סי' ב' ג' שהאריכו בזה ובתשו' מגדל השן סי' פ"ה הביא בשם הגאון ר' משלם מפ"ב ז"ל ועוד כמה גדולים שאין בזה חשש כלל אבל התם בתנאי דלהבא אבל בנ"ד שהתנאי לשעבר אם היא קודש או לא לכ"ע מהני כדאי' בש"ס דעירובין ל"ו ב' וכבר בא חכם וכו' דמוכח דבכה"ג ליכא חשש ברירה כיון שהוא על לשעבר אם בא חכם או לא ואף דהתם בדרבנן כבר הוכיח השעה"מ פ"ה מעירובין ה"א לדחות דברי פרח מט"א שכתב דדוקא בדרבנן מהני סברא זו והוכיח דליתא אלא גם בשל תורה מהני וע"ע בתשו' מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וח"ב חו"מ סי' כ"ח ומה"ט גם בשני גיטין ליכא חשש ברירה אבל י"ל לפמ"ש התוס' בגיטין כ"ד ב' ד"ה לאיזו וכו' דבגט בעינן מבורר טפי ועכ"פ בנ"ד ודאי דליכא חשש ברירה ובפרט שהרי דעת המבי"ט בק"ס דהא דצריך לקדש השם הוא רק מדרבנן וע' פמ"ג א"ח סי' ל"ב בא"א סקל"ב מ"ש בזה ובתשו' מים רבים יו"ד סי' נ"ז נ"ח נ"ט באורך בזה וע"ש שאם בתחלת כתיבתו נתכוין לקדש כל השמות י"ל דמהני דיעבד גם בשכח לקדשם בשעת כתיבתן ע"ש וכן מצאתי באשכול הל' ס"ת סי' י"ג וכ"ה בט"ג סי' רע"ד סק"א.
4
ה׳ג') וע"ד הדו"ד שבא לפניו בראובן שסרסר לשמעון לשכור שדות על ששה שנים ואחר גמר המקח דברו מעסק שכר סרסור ומצד החוק והמנהג הי' מגיע לראובן שלשים ר"כ וא"ל ראובן לשמעון רצוני שתתן לי ש"ס שירעו בהמות שלי בהמרעה שיש לך בין השדות השכורים והסכים שמעון ואחר שעבר שנה א' אינו מניחו לרעות באמרו שהי' בלבו רק על שנה א' וראובן טוען שהי' בלבו על כל הששה שנים ובפרט שהש"ס עולה כפי הנהוג שלשים ר"כ והמרעה של שנה א' עולה רק עשרה ר"כ ורו"מ הביא מפלוגתת הפוסקים אם בסתם לעולם משמע וי"ל דהכא דאין הספק אלא בדבר קצוב לכל הששה שנים לכ"ע משמע לכל הזמן ועוד דבנ"ד שהסרסור ביקש ד"ז והשוכר הסכים לו ליפטר מתשלומי ש"ס בודאי לא נתכוין לגרע כח הסרסור מכפי החק המגיע לו עכ"ד והנה לכאורה הי' נראה דיש ספק אם נתכוין לשנה או לששה ומדינא הי' מחויב ליתן שלשים ר"כ א"כ הוי ספק בפרעון אם יפטר בזה מחיובו הוי כאיא"פ ובקצה"ח סי' ש"מ סק"ד בשם ראנ"ח דגם בסד"ד בפרעון הוי כאיא"פ וחייב אבל מצאתי במל"מ פי"א ממכירה הט"ז שהביא סברא זו בשם הלח"ר והוא חולק דכיון שגם המלוה מסופק בזה כיון דהוי סד"ד ל"ש בזה דין איא"פ ע"ש וכ"ה בש"ך ח"מ סי' קכ"ו סקמ"ג וחולק בזה על הרא"ן ששון וגם הראנ"ש מיירי בשטר דס"ל דהוי כגבוי משא"כ בנ"ד וע' פת"ש סוסי' ס"ה בשם נמוק"י פ"ק דב"ב והגהת רע"א דגם בספק במחילה המע"ה וע"ע בב"מ אה"ע סי' ס"ו מ"ש בזה וע' מהרי"ט ח"א סי' קל"א באמצע התשו' בזה ואף דבנ"ד הסרסור אומר ברי שהיתה כונתו לשש שנים הרי השוכר טוען ברי להיפוך ודברים שבלב הם אך לפמ"ש התומים סי' ס' דלגבי עני דדינו כנדר סתמו לעולם משמע וכ"ה בח"ס ח"מ סי' ט' ומבואר בקצה"ח סי' רס"ד ובמקנה רפ"ג דקידושין דגם בשכר סרסור אמל"ג כמסלי"ד א"כ ה"נ סתמו לכל הששה שנים כיון שהסרסור עני ועוד דסברת רו"מ נכונה כיון שהסרסור ביקש זאת בודאי לא היתה כונתו לגרוע זכותו והרי קיי"ל דמחילה טענה גרועה דחזקה א"א מוחל את שלו א"כ בודאי הי' דעתו על כל הזמן ואת"ל שדעת השוכר ל"ה כן הרי אי נימא דבטלה ההשואה הזאת א"כ החיוב של החוק במקומו עומד וע' רשב"ם ב"ב דף ע' ע"א ד"ה ואית דגרס וכו' ומיהו היכי דליכא לטפויי וכו' אין לנו לומר כיון דליכא לטפויי לגרועי נתכוין דדי לנו אם אינו מטפה ומרויח בשיורו אלא שיפסיד בתמי' עכ"ל הרי שלא יתכן לומר דהמתנה בשיור יהי' כונתו להפסיד לעצמו וה"נ בזה לכן עכ"פ כפי שיווי שלשים ר"כ בודאי מחויב ליתן לו מרעה בשדותיו וכיון שא"א לפרש דבריו לשנה א' שוב חייב ליתן כל הששה שנים.
5
ו׳ד') וע"ד שאלתו בקניית הפרוכת שהי' המדובר לשלוח מוסטער לוויען וכפי השומא ישלמו ונישום בסך כו"כ ואח"כ שלחו גוף הפרוכת ונישום בפחות משומא הקודמת מלבד דמבואר בנה"מ סי' ק"ג דבפסולי עסת ל"מ השומא ובפרט בעכו"ם מבואר בסהי"ש הגדול לר"ת סי' תרי"ג דשומת עכו"ם אינו שומא דימינם ימין שקר ואין זה דומה לקפילא שאנו בודקים אחריו בטעם התבשיל וכ"פ זקינו רש"י ז"ל ואפי' א"א בשמאי ישראל אין סומכין על העכו"ם ע"ש ועמג"א סי' ש"ו סוס"ק ט"ז ומחה"ש שם ואולי רק בעכו"ם לבד אבל בצירוף ישראל מהני כדאי' בסנהדרין הדרין י"ד ב' גבי פדיון מע"ש דאפי' א' עכו"ם ואיש ושתי נשיו מהני שומא ובתומים סי' ק"ג הניח בצ"ע אבל בתשו' רי"ן הרא"ש סי' ל"ח הביא מהש"ס הנ"ל וראיתי בכת"י הדע"ק שכתב דבמעשר הוי מלתא דאיסורא לכן מהני משא"כ בממון ואף דבנ"ד גם שומא ב' היתה ע"י עכו"ם מ"מ איך יוציאו ממון מספק ועוד דגם בשומת ישראל וטעה מבואר בנה"מ מ סי' ק"ג סק"ד דבשומת ג' אפי' טעו בכ"ש בטל ובשומת א' עכ"פ בטעות שתות חוזר ובנ"ד הי' יותר משתות ואף דבתשו' מבי"ט בשניות ח"ב סי' כ"ח פסק דאזלי' בתר שומא ראשונה הנה בש"ס דתמורה כ"ז ב' בתלתא ותלתא הוי ספיקא ויד הקדש על העליונה וא"כ בנ"ד המע"ה ובפרט בנ"ד שהראשונים שיוו רק ע"פ המיסטער והשניים שמו בראיית כל הפרוכת ודאי שומא ב' עדיפא ואף שהי' המדובר לשלוח מיסטער היינו אם לא הי' נולד ריעותא ובירור שטעו משא"כ בנ"ד.
6
ז׳ה') ובדבר הגט שבא ע"י שליח והשליח אמר שבשעה שהגביה הגט נתכוין לזכות בו בהגבהה הדבר פשוט שאין ליתן הגט וזה כמה שנים הרגשתי בזה ואני מזהיר תמיד את השליח שלא יזכה בהגבהתו ותמהתי על לשון סה"ג שלא ביאר הדבר ואח"ז נדפס בפת"ש בשם בעל גט מקושר להזהיר ע"ז ואם הרב המסדר לא נזהר בזה א הב"ד שמסדרים מסירת הגט מהשליח להאשה יזהרו בזה ויצוו להשליח שיחזור ויזכה את הגט ע"י אחר להבעל שלא בפניו ואז יתן הגט לאשה וכמה רבנים אינם נזהרים בזה והמכשלה תחת ידם ואפי' בדיעבד פסול דגם בהגבהה בסתם ידו של אדם קונה בלא כונה אא"כ נתכוין בפירוש שלא לזכות ואם הגט של שליח הגט פסול שהרי אינו של בעל וגם להסוברים שאין הסופ' צריך להקנו' הקלף להבעל דאקנויי אקני לי' רבנן היינו קודם הכתיבה דכשמוסר הגט להבעל הוא קונהו גם בלא משיכה דאקנויי אקני לי' רבנן אבל הכא שמסר הגט לשליח והב"ד ציוו לשליח להגביהו הרי ידו קונהו לשליח ואין הגט של הבעל.
7
ח׳ו) וע"ד הדו"ד שבא לפניו בראובן שליח מעות משמעון בעסקא והשכין בידו סחורה ואח"ז מכר שמעון הסחורה לאחר ע"י שליח ששלחו למק"א למכרה וראובן טוען שמכרה בפחות משוי' ורו"מ הביא מדברי סמ"ע וש"ך סי' ע"ג דלא מיחשב כגזלן ונשבע שא"י אם הי' שוה יותר ויפטר אבל הנה התומים ושע"מ חלקו על הש"ך ופסקו כהט"ז דהוי גזלן דכיון שא"י כמה הי' שוה לא הי"ל למכרה ומשום תקנת נגזל נשבע הלוה ונוטל אך דכיון שהי' בעסקא הרי דעת התומים ונה"מ דהוי שמירה בבעלים ופטור גם בפשיעה וכ"ה בתשו' רח"כ סי' י"א ואף דבישויע"ק לחו"מ השיב ע"ז מהא דסי' שמ"ו ס"ד בהג"ה בתפס לו השטגרב דהוי לתקנת בהמתו דכיון שעשה כן לצורך עצמו לא הוי שאלה בבעלים וצ"ל דהא דשותפין אם התחילו להתעסק יחד דהוי שמ"ב אף דכל א' עוסק לטובת עצמו היינו משום דהתם כל א' מחויב לעסוק בהעסק לכן אף שעסק לטובת עצמו הוי שמ"ב אבל בהא בתפס השטגרב שעשה כן מדעתו ואינו מחויב בדבר לכן ל"ה שמ"ב וא"כ ה"נ בהלוה עצה"ע בהפשרות עסקא שאם המקבל נותן הסך שנתפשרו א"צ להתעסק גם בחלק הפקדון לכן ל"ה שמ"ב ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דהא בשעה שקיבל הלוה המעות עצה"ע והוי פ"מ ופ"פ הרי נתחייב אז לשמור הפ"פ עבור עצמו שלא יאבד ואף דמלוה להוצאה ניתנה הרי בעסקא אינו כן וע' בש"ך סי' מ"ז וסי' צ"ט והגהת אהעו"ז לסי' מ"ז ותמ"ח א"ע סי' ק"ב סק"ו א"כ כיון דבשעה ראשונה הי' מחויב לשמור הוי שפיר שמ"ב ועוד דמחויב להתעסק כדי שלא יהי' ריבית וא"ל דכיון דפועל חוזר בו אין עליו חיוב לשמור שהרי יוכל לחזור בו אבל ז"א דכל זמן שאינו חוזר בו מחויב לשמור ותדע שהרי גם בשותפין בסתם כל א' חוזר בו ואפ"ה הוי שמ"ב וע' משפ"ש סי' קע"ו סכ"ג ג אם המקבל עסקא יכול לחזור בו וגם גוף ראיית הישויע"ק יש לדחות דהתם בתפס השמגרב באותו דבר עצמו שא"ל השואל לעשותו עושהו לטובת עצמו לתקנת בהמתו אבל בשותפין הרי אף דחלק שלו שומר לטובת עצמו אבל חלק חבירו שומר לטובת חבירו וכן בעסקא אף דהפ"מ עוסק לטובת עצמו מ"מ הפ"פ עוסק לצורך הנותן.
8
ט׳והנה בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' שכ"ו כתב וז"ל ומה שטוען ראובן שהלוהו שמעון מעות למחצית שכר על משכנות וכו' ונתן לו חלק שהרויח וכו' והמשכנות נשרפו וכו' והשיב דפטור משום דהוי אונס והמלוה על המשכון פטור באונס ע"ש ומוכח דבגניבה ואבידה הי' חייב ול"ה שמירה בבעלים אבל י"ל דכיון דשמעון טען שלוה מהיתומים לכן הוי שמעון ש"ש כיון דראובן לא עסק בהמעות לטובת שמעון ועוד דהא הלוה טען שהי' דרך איסור ריבית ולא פלגא בתפס דובכה"ג בודאי הוי ש"ש כמ"ש הסמ"ע והש"ך ובתשו' ח"ס שהובא בפת"ש ודוקא בעסקא דהוי פ"פ ס"ל להתומים דהוי שמ"ב. ומ"ש מהר"ם ועל המשכנות ממ"נ שמעון פטור י"ל דר"ל בין לפי טענת ראובן בין לפי טענות שמעון ומ"מ בגוף דין התומים הנה בשו"ת מטעמי יצחק להגאון מהר"י אבד"ק אה"ו סי' י"ט העלה דהוי סד"ד וגם בשו"ת גוח"מ ח"מ סי' קכ"ד חולק על התומים ובתשו' שו"מ תליתאה ח"ג סי' מ"ז כתב דסוגיין דעלמא דלא כהתומים וע' תשו' שער אפרים סי' קכ"ב דמלוה על המשכון ברווחים הוי ש"ש אבל כפי הנראה לא הי' בעסקא וא"כ אין ראי' לנ"ד – ובעיקר הדין דנד"ד גם אי נימא דהוי שמ"ב מ"מ כיון שנתן הסחורה ליד שליח כבר העלה בתשו' שב יעקב והובא בפת"ש סי' קע"ו וסי' רצ"א ובנה"מ סי' רצ"א דהוי מזיק בידים דגם בשמ"ב חייב ומה שטען שמעון שגם סחורתו שלח ביד השליח מ"מ הרי ראובן טוען שאינו מאמין להשליח ועוד דכיון דשמעון טוען שאינו יודע שיווי הסחורה לא הו"ל למסרה לאחר ולכן ישבע ראובן כמה היתה שוה וכן ישלם שמעון.
9
י׳ז') ובדבר הגט שאחר נתינת הגט ראו שאות צד"י שבשם העד אין היו"ד מגעת בהקו של הצד"י שהבינו מתשו' נח"א סי' י"ג שהחמיר וס"ל דחתימת העד בכלל תורף לענ"ד יש להקל ובתשו' מהר"ם שיק סי' קי"ט כתב דחתימת העד קיל גם מטופס ועוד דבסי' קכ"ה סט"ז בהג"ה מתיר גם בתורף במקום עיגון ובתשו' נטע שעשועים סי' פ"ד דבניתן הגט גם בלא עיגון כשר כמ"ש בב"ש מהד"ק ודלא כהב"ש במהדורא תנינא ובתשו' מהר"ם איגרא סי' ג' בשם יצחק שהצד"י נשחת ופסק דכיון שניכר ששמו יצחק אלא שיש ט"ס לכן הגט כשר גם בשם הבעל ע"ש ומכ"ש בשם העד ועוד דהא במקום עיגון כשר בטעה או שינה בשם העד ולא בשם אביו ומ"ש הבי"ש ואף דבתשו' רש"ך חולק וס"ל דדוקא בטעה בשם אביו כשר ולא בשמו הנה מצאתי בתשו' ר"י הלוי סי' ל"ד שפסק בפשיטות להקל גם בשמו וכבר כתבתי דאחר נתינת הגט דמי למקום עיגון לכן יש להקל.
10
י״א(ח) וע"ד השידוכין שנלכד החתן לחיל הצבא (ערזאץ ראזערווא) ורו"מ הביא מדברי מחברי זמנינו בשו"ת מנחת שי ושו"ת הרי בשמים שנחלקו בזה הדבר פשוט לענ"ד דכיון דהוי אונס דשכיח ובפרט בנ"ד שנלכד רק להעובדים ב' חדשים ואח"כ רק שבועות בודאי הוא אונס דשכיח והו"ל לאתנויי כמ"ש בתשו' הרשב"א שהובא באפ"ע סי' נ' אך כפי שכתב רו"מ דבנ"ד הי' תנאי שלא יעשו הנישואין עד אחר זמן העמדת הקלאסען הרי הוי כהתנה ותוכל לבטל הקשר וע' תשו' ב"א א"ע סי' ס"ג דאם כבר הושלש הנדן הוי כבא ליד החתן וליכא טעמא דהו"ל לאתנויי אבל בחו"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה וסמ"ע סי' ש"י סקי"ב מוכח דהכל תלוי במוחזק והבא להוציא הו"ל לאתנויי וע' תשו' רח"כ סי' י"ט ודבריו צ"ע ואכמ"ל:
11
י״בט') ובדבר אשה ששמה חנה ונקראת בפ"כ הנה בפתח הנה כבר נשאלתי בזה מרוסיא והשבתי דלכאורה הי' נראה לכתוב האנה דאל"כ י"ל שהוא הנה בחירק תחת ההא וציר"י תחת הנון אבל בב"ש ש"נ אות ה' וט"ג סקי"ב מבואר דיש לכתוב המכונה הנה ובד"ח שם כתב הנא באלף לבסוף ונראה שהוא ט"ס כיון שהשם נצמח מן חנה.
12
י״גיו"ד) ובדבר ראובן שמכר פרה לשמעון באופן שאם תהי' כשרה ישלם לו סך חמשים ר"כ ואם טרפה ישלם רק ארבעים ועתה רצון הקונה להחזיקה לחליבה ושאל כמה ישלם נראה פשוט דכיון דרוב בהמות כשרות מחויב לשלם כפי שהוא הרוב ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו אם המוחזק טוען ברי אבל הכא שגם הלוקח אינו יודע שפיר אזלי' בתר רובא דלפמ"ש הפ"י כתובות ע"ה כל טעמא דאה"ב אחה"ר משום דהמוחזק יוכל לומר ברי כנגד הרוב וע' בתשו' הש"מ חא"ע סי' ס' דרך א' נתיב י"ט שקבע מסמירות לזה א"כ הכא שהמוחזק אינו טוען ברי אף שגם המוכר מסופק מ"מ הרוב מסייע לו ועוד שהרי המוכר התנה שיהי' הדבר מתברר אם כה ואם כה וכיון שהלוקח מונע מלהתברר ואינו רוצה לשחטה הוא עובר על התנאי ומחויב לשלם ולכאורה יש להעיר על טעם ראשון שכתבתי מדברי הראבי' ומרדכי שהובאו בט"ז יו"ד סי' ס"א ס"ק כ"ז אך לפמ"ש הברוך טעם בתשו' שבסוף הספר שהשיב להגאון מ"מ דק' לבוב אין סתירה משם ואכמ"ל.
13