תשובות משיב דבר, חלק א י״בTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 12
א׳לגיסי וב"א הרב וכו' מו"ה ברוך הלוי נ"י תהר"י הביאו בשם בה"ג שמשום מצוה להתפלל ערבית בציבור רשאי להעביר סמיכת גאולה לתפלה, וראי' מהא דברכות (דכ"ז) דרב צלי של שבת בערב שבת, ומסתמא לא קרי ק"ש שלא בזמנה דלית ליה לרה"ג פלפולי רבותינו בעלי התוס' ד"ה מאימתי שיוצאין ידי ק"ש מפלג המנחה:
1
ב׳ובאמת יש מקום להקשות על בעהתו"ס דנהי שנימא דרב יסבור שמותר לקרוא ק"ש מפלג המנחה מכ"מ מאי קאמר בגמ' שם (דף כ"ז) אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י, ומאי ראיה דילמא ס"ל כר"י וטעמייהו דלא הוו מצלי משום ק"ש וס"ל הלכה כסתם משנה דק"ש משעת צה"כ, אלא ודאי אפשר להתפלל בלא ק"ש, ויש לפלפל בזה, אמנם שיטת רה"ג ברורה], והקשה מע"כ מאי ראי' מרב דלמא רב לטעמיה דס"ל תפלת ערבית רשות להכי אין צריך לסמוך וכדעת רע"ג בתוס' ברכות (דף ד:) ד"ה דאמר והוסיף מעל' להביא ראיה לזה דרב ס"ל שאין חיוב לסמוך גאולה לתפלה בערבית מהא דשלהי יומא (פ"ז ע"ב) דרב ס"ל דתפלת נעילה פוטרת של ערבית והרי אינו סומך גאולה לתפלה אאע"כ דרב לטעמיה דס"ל תפלת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפלת ערבית:
2
ג׳והנה כ"ז היא מערכה נגד מש"כ התוס' בפשיטות דאפילו אי סובר ר"י כרב דתפלת ערבית רשות מ"מ צריך לסמוך, עיין תוס' שם בסופו, ומש"כ התוס' (דף כ"ז) ד"ה והלכתא דלכך תקנו פסוקים בין גאולה לתפלה דרשות היא לא שהסכימו למש"כ התוס' בד"ד בשם רע"ג דתליא סמיכת גאולה לתפלה בהא דתפלת ערבית רשות אלא ה"ק התוס' לאשמועינן דרשות היא, ודברי התוס' הסתומים פה מפורש במגלה (דף כג) ד"ה כיון שכתבו התוס' בהדיא בזה"ל והכי נמי תקנו לומר ברוך ה' לעולם וכו' ויראו עינינו אחר השכיבנו וכו' שלא היו אומרים בימי התנאים, והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות היא וכונת התוס' כך הוא דתפלת ערבית רשות וכיון דאם אינו רוצה אינו מחויב להתפלל, משו"ה תקנו הפסוקים ללמדנו שאם הוא אינו רוצה אינו מחויב אבל אם רוצה להתפלל צריך לסמוך ותהר"י הוסיפו לתת טעם להמנהג שנהגו לאמר הני פסוקים דמתחלה קבעו לאמרם משום דהיה להם תפלת ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאין, ואח"כ אע"פ שקבעוהו חובה מכ"מ צריך לאמרם וכ"ז דלא כשיטת רע"ג שכתבו בשמו בזה"ל מה שאנו אומרים כו' לאשמועינן דלא בעינן למסמך גאולה לתפלה משום דת"ע רשות ומבואר מדבריו דאפילו אם רוצה להתפלל אין בו משום דין סמיכה כלל, וזה ודאי ליתא:
3
ד׳ובאמת לולא דמסתפינא הייתי אומר דחסר בדבריו תיבת או משום דתפלת ערבית רשות, ותרי טעמי נינהו, חדא לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה לתפלה של ערבית פי' אפי' אי נימא תפ"ע חובה מכ"מ קיי"ל דלא בעינן כו' כריב"ל דקיי"ל כוותי' נגד ר"י ונהי דבזה דפליגי אי תפלות באמצע תיקנום או להיפך קיי"ל כר"י דתניא כוותיה בברייתא וקורא ק"ש ומתפלל, מכ"מ בהא דפליגי בסברא אי שייך גאולה באורתא אפשר דקיי"ל כריב"ל דע"ז ליכא הוכחה מהברייתא דלא תני רק וקורא ק"ש ומתפלל היינו דלא כריב"ל דאית ליה תפלות באמצע תיקנום אבל להפסיק יכול להיות דמותר ומשום הכי תיקנו לאמרם הני פסוקים והכי נראה באמת דעת רש"י בריש ברכות במתניתין שהרי כתב הטעם שקורין ק"ש של ערבית מבע"י לפני תפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וקשה נימא כמשמעו שהוא כדי לסמוך גאולה לתפלה שהרי הברכות קורין מבע"י עיין בתהר"י ד"ה אלא בריש פרקין וכן משמע מתוס' ד"ה מאימתי ועוד קשה דצריך לברך כו' אלא פשיטא ליה לרש"י דקיי"ל שאין חיוב בתפלה ש"ע לסמוך גאולה לתפלה ומפני זה לא היו מקדימין לקרות זהו טעם ראשון של רע"ג וכתבו עוד טעם אי משום דתפ"ע רשות פי' להכי תקנו לומר הני פסוקי ללמדנו שאין חיוב להתפלל ערבית ונ"מ בין הני שני הטעמים, דלטעם הראשון רשאין להפסיק אף בד"א דקיי"ל כריב"ל משא"כ לטעם השני דעיקר תקנו לאשמועינן דרשות, ואם אינו רוצה אינו מחויב לכן אינו רשאי רק להפסיק באלו הפסוקים דתקנו ותו לא:
4
ה׳נחזור לעניננו דפשיטא דאפי' למ"ד דתפ"ע רשות מ"מ אם רוצה להתפלל צריך לסמוך גאולה לתפלה כפשיטת התוס' ד"ד שהבאנו לעיל ולפי טעם הירושלמי שהביא רש"י ד"ב ד"ה זה הסומך משל לאוהבו של מלך ליכא חילוק בין שחרית לערבית ובודאי אפילו למ"ד תפ"ע רשות אם התפלל ערבית וריצהו להקב"ה בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והתקרב אליו יש לו לתבוע צרכיו מיד רק אם אינו רוצה להתפלל כלל או אפילו אם תפלת נעילה פטר לתפלה ש"ע ושוב אינו צריך להתפלל אז אינו שייך סמיכה זו ולפ"ז שפיר הביא רה"ג ראיה לדינו דמשום תפלה בציבור אינו צריך לסמוך גאולה לתפלה מרב מהא דצלי של שבת בע"ש ובודאי לא היה קורא ק"ש באותה שעה נמצא שלא היה סומך גאולה לתפלה ובאמת אף לרב דסובר ת"ע רשות צריך לסמוך כמו שפירשנו אלא משום שהיה עושה כן למצוה לקבל שבת מבע"י לא היה חושש לסמוך גאולה לתפלה וכן נמי לענין תפלה בציבור, ודברי רה"ג ברור:
5
ו׳עוד הקשה מע"ל על תוס' שילהי יומא דמקשה לרב דאמר תפלת ערבית רשות מהא דאר"י ברכות (דף כו) מי שלא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ואמאי ת"ל דתפלת ערבית רשות ע"ש ואמאי לא הקשו התוס' מרב אדרב מדרב צלי של שבת בע"ש אלמא שמצוה להתפלל אפילו לדידיה שסובר תפלת ערבית רשות ע"ז נימא דאפשר דתפלה בשבת חובה משום קידושא בצלותא וכמש"כ בה"ג הבאתי בהעמק שאלה סי' נ"ד אות א' בס"ד ונהי דלפי האמת אין ת"ע חובה אפילו בש"ק וכמש"כ שם מכ"מ מצוה ודאי איכא משום זה ואין ראיה דמצוה להתפלל בחול וע"ע פירש"י שבועות די"ג בד"ה לא קראו מקרא קדש:
6
ז׳ואשר הכריח מעל' דרב קרי ק"ש ג"כ מדקיי"ל אומר קידוש על הכוס מבעו"י ואין קידוש אלא במקום סעודה והרי אסור לאכול קודם ק"ש, כ"ז לא קשה מידי שהרי מפלג המנחה עד ק"ש שאז צה"כ היא יותר מחצי שעה ואפשר לאכול עדיין:
7
ח׳וגם מה שכתב מעל' דטעימה שרי הוא האמת, ומעל' הכריע לאיסור מן הדיוק בלשון הגמ' ברכות (דף ד) שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אוכל קמעה ואשתה קמעה כו' וכתב לא ידעתי אנה מצאו הפוסקים לחלק בין אכילה לטעימה, אך באמת בדבר זה חקרו גאוני עולם זי"ע, ובדבר שהלכה רופפת בידך זיל בתר מנהגא. בשולי המכתב אשר הוסיף כבוד גיסי לחקור בהוראה למעשה בדין בכור, שהמשרת ע"ג עשה מום ויש רגלים לדבר דלטובתו עשה שהיה צריך להאכילו ולהשקותו והיה בועט בו, ואני לא ידעתי מקום החקירה בזה אם לטובתו שהיה בועט בו מה הועיל בזה שעשה מום אם לא שבו יהא מותר לשוחטו ואחרי אשר כונתו להתירו, משום שידע דבזה יהיה מותר לשוחטו הרי כוון להתיר ואסור דהרי אפילו מכוין בשביל ישראל גם כן אדעתא דנפשיה קא עביד שישלם לו שכרו ולא לטובת ישראל כדאיתא בפ' כל כתבי נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד אלא כל שכוון להתיר אסור, ומה שהעלה בדעתו שבעיקר דין עשיית ע"ג מום בבכור דניתר בדיעבד כו' אתפלא, וכי דעתו לבנות דין חדש נגד השו"ע דאין נ"מ בין בזה"ז שאינו אלא מדרבנן לבזה"ב אלא בספק אם כוון להתיר אבל ודאי אם רגלים לדבר שכוון להתיר אסור בלי שום ספק אף בזה"ז:
8
ט׳והנה במה שעמד הט"ז על הוראות הרא"ש המובא במחבר (סי' שי"ג ס"ג) שאם אמר להמשרתת על הבכור שאין לאוכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו חשוב לדעת ואסור והקשה הט"ז בסק"ב מהמחבר בס"ב שם עיי"ש והסביר מעלתו לתרץ ראיתי גם דברי הט"ז גם סברת מעל' והנני להודיעו דעתי בזה שהוא מעין מש"כ הט"ז בתחלה שהיתה הע"ג משרתת, אבל לא מטעם שכתב הוא ובודאי נתכונה לטובת אדוניה, ושפיר דחה הט"ז, אלא כך הענין לדעתי, דהא דסעיף ב' דמקור הדין הוא מהמשנה במעשה דקסדור (בדף לה) דשם הודיע בעל הבכור להקסדור מצד ההכרח שגער בו אמאי מניחו זקן ומשונה כ"כ שמתמה דעת ב"א ובע"כ השיב לו מה אעשה שאיני רשאי לשוחטו עד שיהיה בו מום וא"כ אין שום הוכחה שהבעלים כוונו להתירו וגם לא היה מקום להקסדור להבין שגם אם יעשה בו מום יהיה מותר והוסיף הש"ס בבכורות (דף לה) דאפילו ישראל מסיח לפ"ת מותר פי' דבזה רגיל דישראל מספר לע"ג המכירו דזה הזכר אין אנו רשאים לשחטו עד שיהא בו מום וא"כ אכתי אין הוכחה שכוון בסיפורו כדי שיעשה בו מום, וגם הע"ג אין לו להבין דכונת הישראל בסיפורו שיעשה בו מום לכן אם עשה בו מום מותר משא"כ במספר להמשרתת ולאו דוקא משרתת אלא ה"ה לע"ג פשוטה שאין דרכו עמה בסיפורים ולמה מספר לה ע"כ כדי שתבין לעשות מום ולהתיר וגם היא מבינה דמשום זה מספר לה ואח"כ עשתה בו מום אסור דהמום נעשה בכונה, וזה ברור:
9
י׳גיסו נפתלי צבי יהודא ברלין.
10