תשובות משיב דבר, חלק א י״זTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 17
א׳לאנשי עדת יעליסאוועטגראד יע"א בענין תפלות שבני אשכנז מתגוררים בארצות האלו שע"פ רובם מתפללים בנוסח ספרד ואף שבבתי כנסיות מתפללים קרוב לאשכנז, מ"מ אנו שמתפללים בביהמ"ד של ספרדים איך להתנהג עם נוסח התפלה, וגם על דבר הקדושות אם מותרים לענות כמנהג ספרד או שנצרך גם הקדושות לענות כמנהג אשכנז:
1
ב׳א) גרסינן ביבמות (דף נג) תנן התם מגילה נקראת בי"א ובי"ב וכו' א"ל ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות [פירש"י דנראה כנוהגין שתי תורות כשקורין בני כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפות חומה בט"ו] א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' א"ל אמינא לך אנא איסורא [פירש"י דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למקרי בחמיסר לא מצו וכן בני חמשה עשר בארבעה עשר ודמי לשתי תורות עכ"ל, ולא זכר רבינו רש"י הקושיא מבני כפרים כבתחלה דכיון דאמר דלא מקשה אלא מאיסורא שוב לא קשה מכפרים שהרי אי בעי מצי למקרי בי"ד ואינו אלא כמנהגא, וכ"כ בחי' הרשב"א בסוף סוגיא זו, וכ"ה בירושלמי פסחים כאשר יבואר, אבל התוס' והרא"ש לא מפרשי הכי כאשר יבואר באות ו'] ואת אמרת מנהגא, (דהתם לכ"ע שרי מיהא באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת זהו פירש"י, ואין כונת רש"י דמי שהוא ממקום שמחמירין אסור לשנות מפני המחלוקת, שהרי אסור לשנות דרכו משום דכתיב אל תטוש תורת אמך, אלא ר"ל לא ישנה אדם הבא לשם ממקום שמקילין וכ"ה בפסחים דף נא] ופריך והתם איסורא ליכא והתנן בלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ופרש"י ואיכא דעבדי כב"ש, ואיכא דעבדי כב"ה, ואיכא אגודות ולכאורה שפת יתר היא ברש"י דהרי קושית הגמ' כמשמעו שבא לחזק קושיא הראשונה שהרי להאי תנא איסורא נמי איכא ומכ"מ איכא חילוק מקומות ולמה לא מקשה ר"ל אהאי מתניתין, אבל באמת כוון רש"י לזה, דלהאי תנא דתנא איסורא זהו דברי חכמים דפליגי אר"מ דתני מנהגא בפסחים (דף נ"ה) והם תנו במתניתין שם ביהודה עושין ובגליל אין עושין, ובשתי מדינות פשיטא גם לרשב"ל לא שייך אזהרה דאגודות אגודות ורשב"ל לא מקשה אלא משינוי דעיירות במדינה א', מש"ה הוסיף רש"י בלשונו ואיכא דעבדי כו' דהכונה דגם במדינה א' נחלקו העיירות בלילה אם הדין כמו ביום אם לא, ואף בגליל דשם אסור לעשות בע"פ ושם גופא איכא חילוק עיירות לענין לילה] א"ל התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, ולא דמי לשתי תורות דהרואה זה שאינו עושה מלאכה אומר שאין לו מה לעשות. רש"י] והא ב"ש מתירין הצרות לאחין וב"ה אוסרין מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם כו', ומ"ד עשו איקרי כאן ל"ת אמר אביי כי אמרינן ל"ת כגון שני ב"ד בעיר א' הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה, אבל שני ב"ד בשתי עיירות לית לן בה א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשני ב"ד בעיר א' דמי, אלא אמר רבא כי אמרינן ל"ת כגון ב"ד א' בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שני ב"ד בעיר א' לית לן בה. היוצא מסוגיא זו דאזהרה דל"ת לא שייך לחשש מחלוקת, אלא רחמנא בעי דלא להוי כשתי תורות, שהרי רשב"ל מקשה ממגילה והתם ליכא מחלוקת דלא שייך כלל דהכי הוא הדין דכפרים מקדימין בכ"מ וכן עיירות ומוקפות חומה, ותו דאי מטעם מחלוקת מה לי איסורא מה לי מנהגא, ותו מאי משני ר"ל התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה הא מכ"מ יהיה מחלוקת מהנוהגים איסור שיראו אחרים עושין אלא סוגיא דשמעתין דלא שייך אזהרה זו לטעם מחלוקת, אלא דחיישינן לשתי תורות, ולכאורה גם להמסקנא בדעת רבא דקיי"ל כוותיה, הנה עיקר אזהרה זו אינו אלא במקום איסורא אפי' באופן דלא הוי חשש מחלוקת, ולהיפך במנהגא אפי' איכא חשש מחלוקת ליכא אזהרה דלא תתגודדו:
2
ג׳ב) ובירושלמי פ' מש"נ בפסחים איתא שאל רשב"ל את ר' יוחנן ואינו אסור משום לא תתגודדו פירוש הא דתנן מקום שנהגו כו' הא איכא ל"ת אלא בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה פי' דוקא, הא בהוראת של ד"ת יש אזהרה דל"ת דהוי כשתי תורות משא"כ במנהגא והירושלמי לטעמיה ביבמות (פ"א) דאיתא שם ר' הילא בשם ר' יוחנן אלו ואלו כהלכה עשו פי' לא עשו ב"ש כדבריהם אלא הסכימו למעשה כהלכה ושם אי' עוד רב ושמואל חד אמר אלו ואלו עשו כהלכה, וחד אמר אלו ואלו עשו כהלכתן פי' כל כת עשו כדעת עצמן [הרי דלהירושלמי ס"ל לר"י לא עשו בית שמאי כדבריהם. וה"נ ס"ל דבאיסורא כה"ג יש מקום לא תתגודדו אפילו בשתי עיירות וכרשב"ל בש"ס דילן] אמר לי' הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כר' עקיבא ובגליל נהגו כריב"נ (פי' שנחלקו ר' עקיבא וריב"נ בסדר מלכיות וקדושת השם בר"ה ויוה"כ ונהגו ביהודה כר"ע ובגליל כריב"נ הרי הוי שתי תורות בישראל וס"ל דאפילו בשתי מדינות אסור) א"ל שניא היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא פי' וא"כ לא הוי כשתי תורות, ומקשה עוד והרי פורים אלו קורין בי"ד ואלו קורין בט"ו כו' וא"כ הרי שתי תורות לעיכובא, ומש"ה לא מקשה מבני כפרים דקורין בי"א ובי"ב כו' דהתם אינו לעיכובא דאי בעי הוי קרי בי"ד אבל משינוי דעיירות וכרכים שפיר מקשה, א"ל מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר פי' דכל הקושיא אינו אלא אי נימא דחכמים תיקנו אבל אי כך רמזה במקרא הוי גזירת הכתוב והא דלא משני דבפי' כתיב על כן היהודים הפרזים וגו' היינו משום דלא מוכח דכרכים אסורים למיקרי בי"ד וכקושית הגמרא במגלה (דף ב) אימא אי בעי בארביסר אי בעי בחמיסר ואי הוי כך לא הוי שתי תורות כמו יהודה וגליל לענין מלכיות כלעיל, והשתא דתקנו חכמים דכרכים אי בעי בארביסר לא יצאו י"ח הווין שתי תורות, מיהא גמרא דילן ס"ל במגילה שם מדכתיב בזמניהם דרשינן זמנו של זה לא כזמנו של זה וכן הביא הגמרא ביבמות ג"כ הך קרא שם (דף יד) אבל הירושלמי לא ס"ל דרשא דבזמניהם אלא לזמנים הרבה תקנו להם כדמשמע בירושלמי מגלה שם מש"ה יליף הך דרשא מקרא דמשפחה ומשפחה מדינה ומדינה וגו' וראיתי בפני משה שפי' קושית הירושלמי באמת מבני כפרים ודחיקא ליה לפרש כן מפני הך קושיא דלמה לא הביא הירושלמי הקרא דעל כן היהודים הפרזים וגו' לכך מפרש הקושיא מבני כפרים דכפרים ליכא בקרא דעל כן וכו' דשם לא כתיבי רק י"ד וט"ו, ובאמת במח"כ שגה חדא דבירושלמי מפורש דעיקר הקושיא הוא מהא דקורין בי"ד וט"ו וז"ל הירושלמי והרי פורים אלו קורין בי"ד וכו' ותו הא בני כפרים לא משמע מהך מעיר ועיר ג"כ ומה הועיל בדחוקים, אלא העיקר כמשמעו דמבני כפרים לא מקשה כלל מטעם שכתבתי ולא מקשה אלא מעיירות וכרכים:
3
ד׳הן אמת דבירושלמי מגילה פ"א משמע דדרשה דמשפחה ומשפחה וכו' קאי גם על בני כפרים דאיתא שם ר' יוסטא בר שונם בעי קומי ר' מנא ולא עזרא תקן שיהיו קורין בשני ובחמישי, ומרדכי ואסתר מתקינים מה שעזרא עתיד לתקן פי' היאך אפשר לומר שמו"א תיקנו שבני כפרים מקדימין ליום הכניסה דאז הוי קה"ת, והרי עזרא שהיה אחריהם תיקן קה"ת בשני ובחמישי א"ל מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה וגו' פי' לא שמרדכי ואסתר תיקנו הא דבני כפרים אלא חכמים שאחריהם סמכו מהאי קרא דאפשר לחלק זמנים בין משפחות ומדינות ועיירות, והא דלא יישב משום דכתיב בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם כדאיתא בירושלמי ריש מגילה הא לא קשיא דהתם אינו מוכח חילוק מקומות, ואפשר לפרש דקאי על המפרש בים והיוצא בשיירא שרשאין לקרוא בי"א וכו' כדתניא בתוספתא והובא בשו"ע (סי' תרפ"ח) מש"ה קאמר דמהאי קרא משפחה ומשפחה כו' סמכו חכמים לעשות חלוקין במקומות הא מיהא עכ"פ מוכח דקאי דרשא זו על בני כפרים, אבל מ"מ אחר העיון העיקר כמש"כ דבזה המקרא לא משמע חילוק כפרים דתחלת הקרא הוא והימים האלה נזכרים וגו' משמע דקאי אימים דכתיב מקודם ושם לא נזכר רק י"ד וט"ו אלא ה"ק דמזה המקרא למדנו לעשות חילוקים במקומות ועשו ג"כ חלוק זה לצורך, זהו סוגית הירושלמי והיוצא מזה דהאי תלמודא סברה ג"כ דבמנהגא לא שייך אזהרת ל"ת אלא באיסורא והוסיף דאפי' באיסורא לא הוי שתי תורות אלא היכא דהוי לעיכובא משא"כ אם החלוק אינו אלא לכתחלה דמי למנהגא שאין בזה משום ל"ת:
4
ה׳ג) מעתה מש"כ הרמ"א באו"ח (סי' תצ"א) דלא יונהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וקשה הרי במנהג לא קאי אזהרה זו, והנה המג"א הביא כל הסוגיא וסיים בזה"ל למדנו מסוגיא זו דבדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן בי' ל"ת ובדבר שהוא איסור, אף שהוא מצד מנהג יש בי' משום ל"ת, ובדבר שיש לתלות שאין מתכוון לאיסור כגון מלאכה, דנוכל לתלות דלית ליה מלאכה אין בו משום ל"ת וא"כ גבי תספורת נמי י"ל הרואה אומר שאין רצונו לספר עצמו, מיהו יש לומר דלהמסקנא שייך ל"ת בכ"ד בב"ד בעיר אחת וכן מוכח בפסחים (דף יד) בתוס' שכתבו דבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע"פ לפי שמתקבצים שם מקומות אחרים עכ"ל, וקשה מה בכך אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגין איסור והם ינהגו היתר הוי כמו ל"ת ע"כ לשון המג"א, והנה מש"כ המג"א דבדבר שאסור מצד מנהג יש בו משום ל"ת, למד מהא דמקשה הגמרא (יבמות י"ג:) מדתנן בלילה ב"ש אוסרין והרי הוא איסורא הבא מצד מנהג, ומש"ה לא מקשה על פסק הרמ"א קושייתנו דבמנהג לא שייך ל"ת, דס"ל להמג"א דזה אינו אלא בראשית המנהג שאינו איסורא, אבל אחר שכבר נהגו איסור התספורת בימים אלו אסור לזרעם אחריהם לשנות משום אל תטוש תורת אמך ובדבר שאסור ממנהגא איכא משום ל"ת. אבל הא ליתא דהא דתנן בלילה ב"ש אוסרים האי תנא ס"ל דעיקר מחלוקת יהודה וגליל באסור פליגא וכדאיתא בירושלמי שם טעמא דמאן דאסור ביום משום דכתיב יום פסח הוא לה' כל יום פסח ראוי להקרבת הפסח לענין זה דאסור במלאכה ונמצא דאנשי גליל דנהגו שלא לעשות משום איסורא וכן גם הלילה אבל איסורא הבא מצד מנהג לא חמיר מתחלת המנהג, ואדרבה קושית המג"א מהא דיש לתלות שאין רצונו לספר עצמו לא קשה כלל, בשלמא בגמ' גבי איסור מלאכה דהרואה אומר שאין כאן אגודות כלל ואלו שאין. עושין הוא משום דלית להו מלאכה אבל כאן בהתספורת ידוע לכל שאסור להסתפר ל"ג יום מפסח ועד עצרת כמ"ש המג"א (סק"ה) ומי שמסתפר מר"ח עד עצרת אסור להסתפר לפני ר"ח אייר, ומי שמסתפר עד ר"ח אייר אסור להסתפר מר"ח עד עצרת. נמצא מי שרואה לזה מסתפר לפני ר"ח אייר ורואה לזה מסתפר מר"ח סיון ואילך יודע ששינוי מנהגים יש כאן, והרי הם אגודות, אולם הא קשיא על הרמ"א דפסק דאסור הא אינו אסור אלא משום מנהג ובמנהגא ליתא אזהרה דל"ת. ומש"כ המג"א דלהמסקנא חזר מכל האמור בסוגיא, והביא ראיה מתוס' פסחים (דף יד א') ד"ה שתי אינו נכון דהתוס' ע"כ לא משום לא תתגודדו קאמרי שהרי הביאו בשם הירושלמי וכבר הראינו לדעת הירושלמי שלאו לא תתגודדו לא קאי אלא באיסורא ולא במנהגא אלא כוונת התוס' או כמש"כ באשל אברהם, דמשום מחלוקת אסור והדעת נותן לכך שבירושלים מתקבצים ובאים מגליל ליהודה ועוד ודומים לשתי כתות בעיר אחת דאסור משום המחלוקת, או כמש"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' נ') דאסור משום שיקילו בני גליל ג"כ ונימוקו עמו, שהרי ירושלים מקור ההוראה היא וכל הרואה דשם על הר הבית מקילים בודאי ייקל גם בביתו, ומשני אלו הטעמים כתבו התוס' דבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה, אבל הא ודאי דבמנהגא ליכא משום ל"ת ופסק הרמ"א עדיין מבחוץ:
5
ו׳ד) אבל הרמב"ם (בהלכות ע"ז פי"ב) כתב וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג מנהג זה וזה נוהג מנהג זה שזה גורם מחלוקת גדולה שנא' לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל, והנה כבר הוו טובא על מה שפסק דשני ב"ד ג"כ אסור ואתי לכאורה כאביי ולא כרבא ועיין כ"מ ולח"מ ושו"ת אהלי תם (סי' קס"ח וק"ע) וס' פאת השולחן (סי' ג') אבל אין אחד שמקשה על הא שהרמב"ם מפרש האזהרה על מנהג ומשום מחלוקת וכ"ז נגד סוגיית בבלי וירושלמי. אלא נראה שבאמת הרמב"ם פסק כרבא ורק מפרש הא דרבא באופן אחר, דלפי הפי' הפשוט אינו מובן מהו ב"ד אחד ושני בתי דינין הרי אחר שפלג ב"ד מורין כב"ש והפלג השני מורין כב"ה ממילא הרי הם שני בתי דינין, ותו, היאך לא מיקרי אגודות אגודות בעיר אחת בשביל שהם שני ב"ד והא הם שתי אגודות, להכי מפרש הרמב"ם דכוונת הגמ' כך אם המה ב"ד אחד פי' ששניהם מורין הלכה כב"ה אלא שזה רוצה להנהיג חומרא כב"ש וזה רוצה להנהיג כב"ה לפי הדין, נמצא דפליגי רק במנהג, איך להנהיג ואסור משום לא תעשון אגודות, אבל אם זה פוסק כב"ש וזה כב"ה והוויין שני ב"ד לא שייך למחלוקת ואין בזה משום ל"ת, ומובן דה"ה אם שני ב"ד נחלקו במנהג היינו דשניהם מודים דהלכה כחד רק ב"ד אחד רוצה לנהוג לחומרא שלא עפ"י דין אסור ולישנא דהגמ' מורין ל"ד מורין אלא רוצים להורות להנהיג לחומרא כב"ש אבל בעיקר הדין מודים שהלכה כב"ה זהו דעת הרמב"ם דהיכא דנחלקו במנהג איך להנהיג רק לחומרא ובעיקר הדין לא פליגי אז אף בשני ב"ד אסור ונתיישב הכל:
6
ז׳והנה החינוך באזהרה דל"ת אחר שהביא לשון הרמב"ם כתב בזה"ל, וממורי ר"א למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה א' שחולקים קצתם על קצתם והם שוים בחכמה שאסור כל כת מהם לעשות כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהם אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת, ואם א"א בכך יעשו הכל כדברי המחמיר אם הוא בשל תורה, אבל בשני ב"ד חלוקין ואין שוין בחכמה לא נאמר ע"ז ל"ת והביאו ראיה מהא דחולין שאמרו שם נפקי שפורי דרב ואסרי שפורי דשמואל ושרי ע"כ. הנה מפרש כמשמעו הא דרבא דבהוראה יש אזהרה זו, אבל מכ"מ גם לפי' זה נוכל ליישב קושייתנו דמדבריו נראה דפי' ב"ד אחד היינו שוים בחכמה ושני ב"ד דאין שוים בחכמה וטעם בזה לא משום דשני ב"ד לא נראין כאגודות אלא משום דבב"ד אחד יש יותר חשש מחלוקת יותר משני ב"ד וממילא מובן דעיקר האזהרה לא משום שתי תורות, אלא משום חשש מחלוקת. ולפ"ז ה"ה בחלוק מנהג ג"כ יש אזהרה זו ושפיר כתב הרמב"ם דגם בשני ב"ד יש ל"ת היכא דשוין בחכמה, ולפי"ז נוכל לומר דפלוגתת אביי ורבא ג"כ בעיקר אזהרה זו דאביי יסבור דעיקר אזהרה הוא משום שתי תורות לכך אפי' בשני ב"ד בעיר אחת אסור משום דמיחזי כשתי תורות רק בשתי עיירות לא שייך דמאן דחזי הא לא חזי הא ולא שייך אגודות אגודות אבל רבא ס"ל דאין עיקר אזהרה זו תליא בזה והטעם הוא מפני המחלוקת ואפי' בעיר אחת היכא דיש שני ב"ד ולא שייך בזה מחלוקת ליכא משום ל"ת ולרבא אזדא קושית רשב"ל מהא דמגילה מעיקרה דגבי קריאת מגילה לא שייך מחלוקת ה) ולפי מה שפרשנו טעמא דרבא לפי דברי הרמב"ם מבואר ג"כ הפלוגתא דבין אביי ורבא בפסחים (דף נא:) בהא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ומפרש אביי דארישא קאי אהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין רבא אמר לעולם אסיפא קאי אהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, וה"ק אין בזה שינוי מחלוקת, מאי קאמרת, הרואה אומר מלאכה אסורה מימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא, הדבר מבואר דלרבא היכא דלא אפשר בלא מחלוקת מחויב לעשות עמהם ולאביי אסור משום שנותנין עליו חומרי המקום שיוצא משם, ולפי מה שבארנו אזלי לטעמייהו דלאביי דעיקר האזהרה דל"ת הוא משום שתי תורות וזה דוקא באיסורא אבל במנהגא ליכא אזהרה ואין חוששין בזה מפני שינוי המחלוקת ובשתי עיירות ג"כ לא חיישינן לזה, לכך גבי אדם אחד שהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, ויש עליו אזהרה דדברי קבלה דאל תטוש תורת אמך דמשום זה נותנין עליו החומרי מקום שיצא משם אסור לעשות עמהן דהאזהרה דלא תתגודדו לא שייך גבי' דהא דאין עושה הוא משום המנהג שיצא משם ולא שייך שתי תורות דאינו מורה הוראה, אבל רבא לטעמיה דעיקר האזהרה דל"ת הוא במנהגא ומחשש מחלוקת וא"כ יש עליו מפני החשש מחלוקת האזהרה דלא תתגודדו ואתי אזהרה זו דמדאורייתא ודחי האזהרה דד"ק דאל תטוש וכו' לכך דוקא היכא דליכא שינוי מחלוקת כגון במלאכה אסור לעשות, אבל היכא דא"א בלא מחלוקת מחויב לנהוג כמקום שהלך לשם:
7
ח׳אבל הרא"ש בפסחים שם (בסי' ד') כתב דטעמא דרבא משום דגדול השלום ולא הביא אזהרה דל"ת, מבואר דמפרש הא דרבא שלא כמש"כ אלא רבא קאי ג"כ בסוגיא דרשב"ל דהאזהרה דלא תתגודדו בהוראה דוקא מיירי ומשום שתי תורות. ותדע דהרא"ש ס"ל הכי שהרי ביבמות שם (בסי' ט') מקשה לרבא אמאי בני כפרים קורין בי"א בי"ב והא הוי כב"ד בעיר אחת פלגא מורין כן ופלגא מורין כן ויישב שם בשני תירוצים ע"ש ולדעת הרמב"ם והחינוך מעיקרא לא קשה דבזה לא שייך החשש דשינוי מחלוקת, דעיקר תקנת חכמים הכי הוי וכמו שנתבאר, אלא ע"כ הרא"ש לא ס"ל כמ"ש ומש"ה כתב נמי בפסחים דעיקר הטעם הוא משום גדול השלום. נמצא לדברינו דפסק הרמ"א (סי' תצ"ג) אזיל בדעת הרמב"ם והחינוך דגם במנהגא היכא שיש חשש שינוי מחלוקת יש משום ל"ת ולא כדעת הרא"ש:
8
ט׳ו) ואין לומר דהרא"ש בפסחים שכתב משום דגדול השלום ולא משום ל"ת היינו משום דכיון דיש מקום שנוהגים להחמיר הרי הוא ב"ד ויחיד הבא משם למקום שמקילין ה"ז כשני ב"ד בעיר א' ולרבא בכה"ג אין בזה משום ל"ת, ולסברא זו הסכימו שני גברי רברבי. הא' בשו"ת מעיל צדקה שם שבא לפרש הא דאמר רבא והא ב"ש וב"ה כשני ב"ד בעיר אחת דמי, ולא שני ב"ד ממש ותמוה דב"ש וב"ה הוי שני ב"ד ממש, אלא משום דאביי ס"ל דלא עשו ב"ש כדבריהם אלא בעיר דכולה מדב"ש, והתם ליכא משום לא תתגודדו, אבל יחיד שהלך מעיר של ב"ש לעיר של ב"ה אסור לעשות כדבריו משום ל"ת, ורבא ס"ל דאפי' בכה"ג מותר לעשות כדבריו, ומשום דהוי כשני ב"ד. והב' הגאון בעל טורי אבן במגילה שם שבא ליישב הא דתנן בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם דעתו לחזור למקומו יקרא כאנשי מקומו והרי יש בזה משום ל"ת, ומיישב לרבא משום דהוי כשני ב"ד בעיר אחת שהרי בא ממקום שקורין הכי, ולרבא בכה"ג ליכא משום ל"ת, ונשאר בקושיא לאביי, דלדידיה הא אף שני ב"ד בעיר אחת איכא משום ל"ת:
9
י׳אבל אין דברי הגאונים נראין לי כלל שהרי רבא דאמר כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אסור משום ל"ת, ואמאי הא מכ"מ ודאי יש ב"ד שלמה באיזה עיר שיהו מורין כב"ש ויש שמורין כב"ה אלא ודאי ר"ל שבאותה העיר הם ב"ד א' אסור לא כדברי הגאונים הנ"ל וקושית הטו"א לא קשה מידי לפי מה שהקשו התוס' לאביי ד"ה כ"א והרא"ש לרבא מהא דבני כפרים מבואר דמפרשי דעיקר הקושיא הוא מבני הכפרים דלא כפרש"י שם דהקושיא היא מי"ד וט"ו והיינו משום דפשוט להם שהכל יודעים מדרשא דבזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון שסמכו לקרא שוב לא קשה כלל כדאיתא בירושלמי שהבאנו באות ב' ממילא אזלא קושית הטו"א מבן עיר שהלך לכרך וכו' שהרי גם זה למד רבא מהקרא (מגילה י"ט) פרוז בן יומו נקרא פרוז ע"ש ומובן הא אם עתיד לחזור קורא כמקומו ולא קשה אלא מבני כפרים דקרא דבזמניהם זמנים הרבה תקנו להם אינו מוכח דקאי על בני כפרים, ואפשר על יוצא בשיירא המובא בתוספתא שהבאנו לעיל, אבל קושית הטו"א ליתא, ואפילו לפרש"י והרשב"א דמפרשי הקושיא מהא די"ד וט"ו גם כן ליתא לקושית הגאון בטו"א כיון דהיכא דאין דעתו לחזור קורא כמקום שהוא שם, נמצא דלא עביד משום פלוגתא, רק מפני מקומו שדעתו שם לחזור ליכא משום ל"ת, ועיין ברא"ש יבמות שם וע"ש דהיכא דהמקום גורם ליכא משום ל"ת, ומה שמוכיח בשו"ת מעיל צדקה מהא דאמר רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינין בעיר אחת דמי, נראה לבאר דהא ודאי עיקר טעם החילוק בין שתי עיירות לעיר אחת לאביי, היינו משום דבשתי עיירות לא ניכר ואינו ידוע שינוי המנהג כמו בעיר אחת, ולא שייך ל"ת, והוכחה לסברא זו מהא דאיתא שם ביבמות (דף יד) להלן דמקשה הגמ' על רבא מהא דתניא במקומו של ר"א וכו' מכלל דבמקומו של ר"ע לא כו', ודקארי לה מאי קארי לה, הא בפירוש אמרינן דבשני מקומות ליתא משום ל"ת, ומשני הגמרא דהמקשן הקשה, משום דס"ד אמינא משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי. ולכאורה אינו מובן מאי שייך חומר דשבת לכאן, אע"כ דעיקר הסברא הוא משום דשתי עיירות אינו ידוע שינוי המנהג, ומשום חומר שבת ידיע ופקיע טובא והוי אמינא דאף בשני מקומות אסור דמפורסם הדבר ושייך החשש דל"ת וזה גופא קושית רבא הא ב"ש וב"ה נמי מפורסם כ"כ, דאף בשתי עיירות הווין כשני בתי דינין בעיר אחת, והיה לנו לחשוש משום ל"ת, לכך משני באופן אחר, אבל זאת הסברא אשר בנו מזו הקושיא דאחד הבא מעיר שיש שם ב"ד הוי כשני בתי דינין בעיר אחת, ליכא שום הוכחה, ומסוגית הש"ס נראה להיפך ולא נוכל לומר דסברת הרא"ש דקאמר הטעם דרבא משום גדול השלום ולא קאמר משום ל"ת מפני זו הסברא, אלא עיקר טעמא דהרא"ש משום דסובר דהחשש דלא תתגודדו בהוראה דוקא, ומשום שתי תורות כמו שבארנו לעיל ואינו אלא באיסורא:
10
י״אוממוצא דברינו אזיל נמי הוכחת שו"ת אהלי תם (סי' ק"ע) דלהתוס' והרא"ש שהקשו מהא דמגילה מבני כפרים אע"ג שאינו אלא מנהג שהרי אי בעו בני כפרים קרו בי"ד ע"כ ס"ל דלהמסקנא חזרנו מהך סברא דרשב"ל דדוקא באיסורא, ואפי' במנהג יש אזהרה דל"ת וכ"ז ליתא במח"כ דודאי דהתוס' והרא"ש לא מפרשי כפרש"י רק מפרשי הסוגיא דעיקר הקושיא הוא מבני כפרים וכדמוכח מהא שהביא רשב"ל הא דאמר רשב"א אר"י בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם ומזה המקרא למדנו לעשות חלוקים במקומות ולא אזלי כשיטת הירושלמי דמפורש בהדיא דהקושיא הוא מבני י"ד וט"ו, דהירושלמי לטעמיה שמיישב הקושיא מהא דיהודה וגליל דנהגי כר"ע וכריב"נ לענין מלכיות משום דאם עשה כמר או כמר יצא. ממילא לא מצי להקשות מבני כפרים דגם בזה אם הבני כפרים קראו כבני עיר נמי יצאו, ולק"מ, לכן מפרש דעיקר הקושיא מבן עיר ומבן כרך. אבל לתלמוד דילן לא קשה כלל מיהודה וגליל וכמ"ש לעיל, דבשתי מדינות מודה גם המקשן שלא שייך אזהרה דאגודות וממילא ליכא הוכחה לחלוק החילוק דהיכא דיצא בדיעבד לא שייך ל"ת ושפיר מקשה מבני כפרים דלדידהו לשיטת התלמוד דילן כיון דחכמים תקנו להם לכתחלה זמן מיוחד מקרי איסורא וכלישנא דגמ' אמינא לך אנא איסורא, אבל במנהגא ליכא הוכחה להתוס' והרא"ש דליכא ל"ת:
11
י״בנחזור לענין דהרא"ש שכתב בפסחים שם בטעמא דרבא משום גדול השלום ס"ל דלרבא ג"כ עיקר האזהרה דל"ת אינו אלא באיסורא כמו לרשב"ל לש"ס דילן וסוגית הירוש' לר"י כמו שבארנו, דהשתא דאינו אלא לכתחילה דמי נמי למנהגא שאין בזה משום ל"ת:
12
י״גז) והנה בירושלמי פרק מקום שנהגו איתא על הא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת קאמר הירושלמי ניחא ממקום שעושין למקום שאין עושין הא ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילי כו'. פי' אמאי לא ישנה ויעשה הא אפשר לבטל ולא יהא מחלוקת משום שכמה בטלין יש, ומשני אר"ס בשם ר"י במתמיה פי' דאסור לתמוה על העושין משום מחלוקת מבואר דמפרש המשנה כרבא דגם בסיפא יש לחוש משום מחלוקת יותר מאזהרה דד"ק אל תטוש תורת אמך וכבר הראנו דעת הירושלמי דס"ל דל"ת לא קאי על מנהג, וקשה האיך מותר לעשות כיון דל"ת ליכא ויש עליו האזהרה דד"ק, אלא ע"כ דטעמא דהירושלמי הוא משום גדול השלום כטעמא דהרא"ש ואוסיף דבר דגם בזה הבבלי והירושלמי לטעמייהו והרמב"ם והשו"ע והרא"ש נמי לטעמייהו:
13
י״דדהנה בפ' א"ע תנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו אם יכול לילך למצותו ולחזור ולבער יחזור ויבער וא"ל מבטלו בלבו כו' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד. ופי' הרמב"ם והשו"ע (סי' תמד) דשביתת הרשות הוא צרכי האדם עצמו וכונתו להחשיך על התחום, ובכלל לאכול ס"א נכלל כל הליכות מצוה, אולם הרא"ש הביא פי' הירושלמי (פ' זה הל"ז) דלשבות שביתת הרשות היינו ההולך לקבל פני רבו, ובירושלמי מפרש עוד הא דלאכול ס"א בבית חמיו להכי אינו צריך לחזור משום דגדול השלום ואיתא בירושלמי התם אר"י ב"ב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שחייבים עליהם כרת, ויש לדקדק מנ"ל להירושלמי דהוא משום דגדול השלום דילמא להיפוך וקמ"ל דאפי' בדבר מצוה קלה כזו מהני ביטול בלב ומותר לעבור על מצוה דרבנן לשרוף דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וקמ"ל המתניתין בהך דתני ג' דברים שתי רבותות ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו קמ"ל הדיוק דהיכא דאינו יכול לבטל בלבו היינו לאחר זמן איסורו מחויב לבטל מצות חמורות כאלו ג"כ ולחזור ולבער, והיכא דיכול לבטל, אף במצוה קלה כסעודת אירוסין די לבטלו בלבו, ותו קשה לכאורה אמאי פסק הרמב"ם והשו"ע דלא כהירושלמי, אך לפי מה שבארנו בהעמק שאלה (סימן עד אות יא) דלפי דעת הירושלמי דלכ"ע אין החמץ מעכב שחיטת הפסח עד שיהא בירושלים וסתם ההולך לשחוט משמע דביתו חוץ לירושלים וא"כ איכא עליו חיוב לעשות הפסח אם אי אפשר לבטל, כגון לאחז"א יחזור ויבער ולא יעשה הפסח ונדחה שחיטת הפסח משום ביעור חמץ אף דשחה"פ היא מ"ע שיש בה כרת מ"מ נדחית והטעם כמש"כ המג"א (סי' תנד ס"ק יא) משום דעשה דהשבתה עוברים עליו כל שעה, משו"ה דוחה כל מ"ע, וממילא ידעינן במכש"כ דמילה דאינו אלא מ"ע למול בזמנו דנדחית מפני מ"ע דב"ח. וא"כ לפי"ז לא נוכל לומר דהא דתני למול את בנו קמ"ל הרבותא דאם אינו יכול לבטל חוזר ומבער, דהרי זה ידעינן מכ"ש מהא דהולך לשחוט את פסחו אלא ע"כ הא דתני למול את בנו משום הדין דהיכא דיכול לבטל בלבו מבטל ואינו חוזר אף דמבטל מצוה דרבנן מ"מ אינו חוזר ויהא נכלל הך דלמול את בנו בהך דלאכול ס"א וא"כ קשה לתני הך דההולך לאכול ס"א דאינו אלא מצוה קלה ואפ"ה אם יכול לבטל מבטל ואינו חוזר, והוי ידעינן מכ"ש דלמול את בנו דמ"ע מדאורייתא דאינו חוזר, לכך מוכרח הירושלמי לומר הטעם דגדול השלום וצריך התנא לאשמועינן תרווייהו למול את בנו משום דאורייתא וס"א משום דגדול השלום ולא הוה ילפינן דא מן דא ושפיר קאמר הירושלמי כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת אבל לתלמודא דילן אינו כן, אלא דשחה"פ א"א כ"ז שיש לו חמץ וא"כ לא הוה ידעינן הך דלמול את בנו מהא דהולך לשחוט א"פ אם אי אפשר לבטל דחוזר לביתו דהוי אמינא דוקא ההולך לשחוט א"פ חוזר משום דכ"ז שיש לו חמץ פטור מלעשות את הפסח ואשמועינן הך גופא דאע"ג שאין עמו בעזרה מ"מ מעכב מלעשות אה"פ אבל מילה דהוא מדאורייתא למול בזמנו הו"א דאינו חוזר וצריך התנא לאשמעינן הך דלמול את בנו דאם אי אפשר לבטל בלבו נדחית מ"ע דמילה מפני מ"ע דביעור חמץ והך דההולך לאכול ס"א אשמעינן משום הך דינא דאם יכול לבטל בלבו אינו חוזר ואף דמצוה קלה היא בכ"ז אינו חוזר מפני מצות בדיקה דהוא מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וממילא לא ידעינן הך רבותא דגדול השלום דנוכל לומר להיפך דקמ"ל דאף דקלה היא מ"מ אינו צריך לחזור, כקושין, ולפ"ז אזלי התלמודים לטעמייהו דלתלמודא דילן לית ליה הך דגדול השלום ולכך מפרש הרמב"ם ושו"ע הך דשביתת הרשות היא צרכי האדם כמשמעו ובכלל לאכול סעודת אירוסין נכלל כל הליכות מצוה, והרא"ש הולך בשיטת הירושלמי דהולך לאכול סעודת אירוסין דוקא אינו חוזר משום דגדול השלום ושביתת הרשות היינו הולך לקבל את פני רבו, אף דזו נמי מצוה בכ"ז חוזר, ולפי"ז נמי גבי הא דאל ישנה אדם מפני המנהג אזלי לטעמייהו, הרמב"ם דאזיל בשיטת התלמוד דילן דלית ליה הך דגדול השלום לדידיה אינו דוחה נמי ל"ת דד"ק דאל תטוש תורת אמך, והא דרבא דסובר דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואי אפשר בלא מחלוקת עושה עמהם משום דהיכא דיש מחלוקת איכא אזהרה דלא תתגודדו והירושלמי לטעמי' משום דגדול השלום, והרא"ש נמי מפרש הטעם משום דגדול השלום דהוא אזיל בשיטת הירושלמי ומשו"ה מפרש נמי המשנה דההולך לאכול ס"א נמי משום דגדול השלום נמצא דמחלוקת הראשונים הוא גבי הא דל"ת:
14
ט״וולהך דינא שנשאלנו הדין כך הוא לפענ"ד, דבתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר ולכו"ע לית כאן משום ל"ת להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא"ש משום דאינו אלא מנהג וכ"ע ס"ל שיוצאים בשני הנוסחאות ולא כמש"כ בספר פאת השלחן (סי' ג) דיחידים המתפללים בביהכ"נ של הספרדים מחוייבים לנהוג כמותם משום ל"ת רק כמ"ש בהגמי"י (הל' תפלה אות ה') בשם הירושלמי והוא בפ"ג דעירובין אע"ג ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם ומפרשי דקאי בתפלה של מועדות ע"ש, אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת ולהרמב"ם יש בזה משום ל"ת. והמקום יאיר עינינו ויברכנו בשלום:
15