תשובות משיב דבר, חלק א כ״חTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 28

א׳חקירה בענין חטים בשנת תרכ"ד רבו גשמים בעת הקציר ע"כ בהגיע פסח תרכ"ה היו כמה מקומות ועיירות קטנות אשר רובי חטים שסביבותיהן היה מצוי חטים מצומחים והרבה היה פחות מששים, ונשאלתי מרב א' מה לעשות בעיר אשר יוכל להיות שישארו בלי מצה. והנה חטים מצומחים חמץ גמור הוא כמש"כ הב"י (סי' תס"ז) בשם סמ"ק שכתב בשם רבינו יחיאל וגרע מחטים מבוקעים שפקפק הרא"ש בפ' כל שעה (סי' כ"ה) בנמצא בעיסה לומר שאינו חמץ גמור והביא ראיה מדר"י דאמר שורה בחומץ וחומץ צומתן אלמא דלאו חמץ גמור הוא אבל מצומחים אין חולק שזה חמץ גמור. והנראה שלמדו הראשונים ז"ל מדאיתא בפסחים (דף לב א') אבל המפריש תרומת חמץ אינה קדושה ומפרש הגמ' (דף לג) באחמיץ במחובר ומדתני אינה קדושה מבואר שבברור לא חל עליו שם תרומה וע"כ מיירי שידוע שהוא חמץ וא"א לעמוד על הברור בנתבקעו אלא א"כ נימא בצמחו וקים להו דא"א לצמוח אלא א"כ נתרככו ונחמצו, איך שהוא חמץ גמור הוא:

ב׳וראיתי הוראה להיתר בחיי אדם (כלל קכ"ה) להוסיף חטים או שעורים ואין בזה משום בטול איסור וכ' דאף על גב דהרשב"א כתב דאסור להוסיף והביאו המג"א (סוף סימן תמ"ז) אולם הרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחמץ לפני זמנו מקרי ג"כ איסורא לענין הגעלה וליבון, וכבר יש מחלוקת הראשונים ז"ל בזה ושארי פוסקים דס"ל דגם חמץ לפני זמנו מקרי ג"כ התירא כמו שארי התירים עיין מג"א (סימן תמ"ז ס"ק כ"ד ובסימן תנ"א סקי"א) דהמקילין בליבון קל ואינם צריכין שיהא ניצוצות ניתזין ס"ל דגם חמץ מקרי התירא בלע וא"כ לדידהו מותרים להוסיף ולבטל והמצאה זו כתב ג"כ החק יעקב (בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז) , וכתב בזה"ל וכתבו האחרונים דאפילו לכתחילה מותר להרבות עליו ולבטלו כו' ועיין לעיל (סי' תנ"א) אי אמרינן גבי חמץ כיון דשמי' עליו כשעת איסורא דמי או לא עכ"ל מוכח מדבריו ג"כ דתליא הך דינא אם מותר להוסיף ולבטל בהאי פלוגתא אם חמץ קודם זמן איסורא מקרי שמו עליו או לא:

ג׳אך בעניי לא נראה לי כלל המצאה זו לעקור דעת כל הראשונים שפשוט בעיניהם דאסור לבטל, הן המה מהר"ם מרוטנבורג שהוא בתשובת רשב"א (סי' תתל"א), והטור שהיקל (בסי' תנ"ג) לטחון ולבטל סיים הטעם משום שאינו מכוין לבטל ויבואר להלן ובזה הוא שחולק על הרשב"א ומהר"מ הנ"ל אבל להוסיף לא עלה על הדעת ובפי' כתב (בסי' תמ"ב ובסי' תמ"ז) שאפשר לבטל כדי לשהות והוא מדברי הרא"ש ריש פ' כ"ש לענין אלמד"י שנקרא מורייס שהביא בשם יש מי שאומרים חדא שהחמץ ע"י תערובות וכו' ע"ש, אך גם בזה כתב הרא"ש בשם רבוותא דאסור לבטולי ולשהויי, אבל לבטולי כדי לאכול לא עלה על דעת אחד מן הראשונים ז"ל דשרי תדע שאינו דומה איסור ביטול להגעלה שהרי אין לך קיל בהגעלה כתרומה דמהני הגעלה ג"פ לכלי חרס ולשיטת הרמב"ם ז"ל הל' תרומות (פט"ו הי"ט) אינו צריך אלא שיטוף וטעמו ונמוקו מבואר בהע"ש (סי' קל"ז אות י"ז) (ע"ש שיישבתי שיטת הרמב"ם מהשגת הראב"ד שהשיג שטעות הוא והראיתי בעז"ה הוכחה לדינו מסוגית הש"ס זבחים (דף צו) ע"ש) ומ"מ תנן בסוף פ"ה ממס' תרומות דהמוסיף כדי לבטל בשוגג מותר ובמזיד אסור. ובאמת איתא בירושלמי שם דר' יוחנן אמר כל האיסורים שבתורה רבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור. ומקשה בירושלמי הא מתניתין היא ומשני דמתניתין בתרומה וקמ"ל דה"ה כל האיסורין, מבואר דתרומה קיל מכל האיסורין גם לענין ביטול, ומכ"מ במזיד אסור מכש"כ בחמץ דלא הקילו בהגעלה זולת בליבון פשיטא דאסור לבטל במזיד ואם ביטל אסור בדיעבד:

ד׳והנה הט"ז שם (בסי' תמ"ז סק"ה) פסק ג"כ דמותר להוסיף ולבטל קודם פסח ורמז להראיה שהביא לזה (בסי' תרכ"ו סק"ב) מהא דשרי לבטל סכך פסול קודם החג כדי לתקן הסוכה כיון שאז אינו אסור עדיין ע"ש, ואני אומר דאפילו לדעת המרדכי הארוך ואגודה שכתבו הכי א"א ללמוד אלא לענין שמורה באם צריך לבטל אינו משומר במשומר אבל לבטל איסור בהיתר זה לא שמענו. ואף כי כל הראשונים ז"ל תפו בחד רוקא לאסור לבטל וחלילה להקל (מליצת הג' שבת צ"ט:

ה׳נדה דמ"ב):

ו׳אבל זה לשון השו"ע (סי' תס"ז ס"ב) שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדה עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה עכ"ל, ומשמעות לשון השו"ע אין חוששין היינו שא"צ לבדוק כלל כמו הא דאיתא בחולין (דף ד) לעלופי לא חיישינן (ובדף נא) כמה אין חוששין גבי הניח בהמה למעלה ומצאה למטה וכן גבי זכרים המנגחים זא"ז דפי' אין חוששין וא"צ בדיקה כלל, והא דאיתא ברמ"א (סי' תנ"ג סעיף ג') שצריך לבדוק מיירי ברואה שיש שם מצומחים אבל בסתמא אין צריך לבדוק, אבל בח"א שם כ' בפשיטות דיש לבדוק אם הוא פחות מששים. והא דכתב המחבר אין חוששין פי' הח"א אין חוששין היינו החטים שבודאי אינם מצומחים, אין לחוש שמא נתחמצו אלא שמכ"מ לא הגיעו לידי צמיחה זה פי' הח"א, ולכאורה הדין עמו דאע"ג דרוב החטים אינם מצומחים וגם יש להם חזקת כשרות מכ"מ הרי הוי מיעוט המצוי ויש לחוש מדרבנן כמו בדיקת הרואה:

ז׳אבל כד דייקת א"א לפרש הכי לשון השו"ע שמקורו משו"ת הרשב"א שהביא הב"י, שם והרי הרשב"א ס"ל (בסי' תפ"ה) דנוהגין כדעת הראשונים דס"ל דחוזר וניעור וא"כ אפי' הוא פחות מששים לא מהני ביטול וטחינה וגם עיקר היתר הטחינה שכתב הטור יבואר להלן בשם תשובת הרשב"א (סי' תס"ג) דלית ליה כלל אפילו באופן דאינו אסור במשהו כמו לאכילת שש שעות מכ"מ אסור לכתחילה לבטל ולפי"ז כיון דביטול לא מהני וא"כ אי נימא דצריך בדיקה לא מהני כי אם לבדוק כל חטה וחטה בפ"ע וזהו דבר שא"א כמעט והיינו לשון תשובת הרשב"א שהביא הב"י שאלה בשנה זו שעברה רבו גשמים ונפלו על הערימות שבשדות כו', תשובה, מסתברא שאין לחוש לחטים של אותה שנה שאם אי אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח כי אין שנה שלא ירדו גשמים על הערימות אלא שד"ת הולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצים כו' והכוונה דל"מ באותה שנה שרבו גשמים אין תקנה לאכול לחם, אפילו בכל שנה נמי א"א שלא ירבו כלל גשמים על הערימות ונמצא יש חטה אחת בתוך הכרי וא"כ א"א לבטל ולטחון ומכש"כ אי חוזר וניעור, אלא צריך לסמוך על ד"ת והוי כהא דתנן בפ"א דפסחים (ד"ט) אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית מחדר לחדר דא"כ מחצר לחצר אין לדבר סוף דפירושו אפילו מצד הדין היה לנו לחוש מבית לבית והיה אפשר להעמיד הרבה אנשים על כל חדר וחדר בפ"ע ולא יהא חשש שמא גיררה חולדה מבית שאינו בדוק לבדוק אבל א"כ תיחוש אפילו מעיר לעיר מחצר לחצר והוא שא"א לתקן מש"ה סומכין על ד"ת ואוקמי על החזקה וה"נ אם ניחוש למעוט המצוי לא נאכל לחם בפסח לעולם אלא שיש לסמוך על הרוב וחזקה א"כ בשנה שרבו גשמים יש לנו לסמוך על ד"ת ובלא בדיקה כשר לטחון, והוי כמו שכתב רמ"א יו"ד (בסי' ל"ג) לענין הלעטות דטוב יותר שלא לבדוק, אלא דשם יש איסור בהלעטה עצמה משא"כ כאן ודאי טוב יותר שלא לבדוק משלבדוק ולבטל בידים:

ח׳מיהו כ"ז לדעת הרשב"א דס"ל אסור לטחון ולבטל וא"כ אין לדבר סוף, מש"ה סמכינן ע"כ על רוב חטים וחזקת כשרות אבל לשיטת הטור (בסי' תמ"ז) דקסבר אינו חוזר וניעור וזה דעת המחבר (בסי' תמ"ז ס"ד) בדיעה הראשונה וגם כ' דשרי לטחון ולבטל אם הוא פחות מששים וא"כ יש עצה לבדוק בכל השנים, וא"כ בשנה שרבו גשמים לכאורה אסור לסמוך על חזקה וצריך לבדוק אם יש ששים או לא:

ט׳אבל מתחלה צריך להבין דברי הטור דלהכי שרי לטחון משום שאינו מכוין לבטל ובאחרונים הביאו כמשמעו משום דאורחיה לטחון גם בלי ביטול איסורא דחטים צריך לטחון וא"א בלאו הכי מש"ה שרי אף אם ביטל בהם במזיד עיין ט"ז (סי' תנג סק"ב) ובמג"א (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) והכי הבינו הש"ך והט"ז יו"ד (סי' פ"ד) הא דשרי לסנן דבש ע"י שיבטל אע"ג שיתנו היבחושים טעם אלא משום שאינו מכוין כי אם לסנן, ולא לבטל, וכן איתא שם בחטים מתולעים שהתיר בתה"ד לטחון באפרכסת משום שדרך התולע לצאת לקול הטחנה ואע"ג שאפשר שלא יצא התולע מכ"מ הוא אינו מכוין לכך, ומזה הלשון למד הש"ך (בס"ק מ') דאפילו ברחים של יד שרי משום שאינו מכוין לבטל, ועיין ט"ז (בסי' קל"ז) שחלק בין אפשר ללא אפשר ובאמת משמע הכי לשון רש"י גיטין (דף נד ב') ובלבד שלא יתכוין ללקט בכוונת ביטול משמע דכל היכא דאינו מכוין לבטל האיסור לא מיקרי מבטל איסורו, ובירושלמי מפרש הכי טעמא דר' יוסי דאמר אף מתכוין ללקוט משום שהרואה אומר לטחון הוא צריך ואינו לוקט כדי לבטל ומש"ה שרי, אבל כבר תמה ע"ז הגרע"א בשו"ת (סי' ע"ז) שהרי בע"ח שאין בטלים אסור ליקח א' ולשחוט אע"ג שגם בלא ביטול צריך לשחוט וכן בפצוע הרמונים דמודו כו"ע דבמזיד לא יעלו ולא אמרינן דאף בלא ביטול צריך לפצעם ובאמת הא בתרומה תנן במסכת תרומות (משנה ט') סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואח"כ נפלו שם עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור מבואר דוקא שוגג ולא דתלוי במתכוין לבטל, או אינו מכוין ורש"י בעצמו פי' בגיטין שם (בדף ה) יעלו הא דשוגג דלא נתכוין ללקט ע"מ לבטל דסבור שא"צ לבטל שכבר בטלו במחובר ע"כ, הרי דרק בכה"ג שאינו יודע כלל שיש בו שום איסור ולא במזיד אלא שאינו מכוין לבטל ומה שפרש"י בד"ה ובלבד בכוונת ביטול צריך לומר דר"ל שיודע שצריך לבטל וכל יודע שביטל מיקרי בזה כוונת ביטול והכי יש לפרש לשון הרמב"ם (המ"א פט"ז) יע"ש, והא דדבש שסינן ביו"ד (סימן פד) הסביר הגאון רע"א ז"ל יפה שהרי עוסק להפריד ולא לערב ולבטל מש"ה אפילו בטל הטעם שרי והא דחטים המתולעים שם ודאי עיקר הישוב הוא משום דדרך התולע לצאת והוסיף דאפילו לא יספיק לצאת מכ"מ הוי הביטול דבר שאינו מתכוין ושרי, והנני מפרש בזה סוגיא דע"ז (דף סז) בנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור, והקשו התוס' שם כמה קושיות ויישבתי הכל בס"ד בהעמ"ש (סימן קכ"ח) אות ה' בס"ד:

י׳וא"כ יש להבין דעת הטור שכ' משום שאינו מכוין מותר לבטל, ונראה דמקורו משו"ת הרא"ש שהביא הרשב"א (סי' תסג) שהביא הירושלמי תרומות (פ"ה) תני טוחן לכתחלה ומותר, הא מני ר' יוסי היא דאמר אף ילקט ויעלה בא' ומאתים אר"ז שכן דרך כהנים כו' פי' דר"ז חולק וסובר דת"ק מודה ג"כ בהא שהרי אם לא תתיר לישראל לטחון מכ"מ הרי הכהן יטחון ויהיה שרי גם לישראל, וממילא שרי גם לישראל לטחון, ופסק הרא"ש כר' זירא ובאמת לפי דאיתא בגיטין (דף נד) טעמא דר' יוסי שחזקה אין אדם אוסר את כרמו בשביל אילן א' וכיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, נמצא דר' יוסי מודה בחטים דכלה"כ דנפילת איסור בהיתר שכיחא] דאסור לטחון וע"כ הא דבתרומה שרי הוא מטעמא דר' זירא ודברי הכל דהרי הכהן יטחון ומשום זה שרי גם לישראל, ומזה הורה הטור דה"ה בחטים שכשרין לחול, ואע"ג שלא תתיר לטחון לפסח, ממילא יהא מותר. משום שיטחון לחול מש"ה שרי לטחון גם לפסח, ומכ"מ דוקא באופן שאינו מכוין לבטל איסור דבתרומה ג"כ אפילו כהנים לא שרי לטחון כדי לבטל ולהאכיל תרומה לישראל אלא אם נתערב רשאין לטחון לעצמן וממילא שרי גם לישראל זהו כוונת הטור ועיין שו"ת הג' רע"א (סימן ע"ז) שנשאר בקושיא שהבין במפרשי הירושלמי שכן דרך כהנים כו' ר"ל דבל"ז צריך לטחון חטים והקשה יפה דא"כ לימא שכן דרך לטחון, אלא הפי' שכן יהיו טוחנים, לאחר שנתערב לעצמן מש"ה שרי גם לישראל, זהו פי' הגרע"א זצ"ל, וברור הוא, אלא שנתקשה לפי זה הפי' בטעמא דחטים מצומחים, ואני אומר דהוא הטעם שבתרומה משום דדרך לטחון לחול:

י״אואחר שכן נראה דמזה הטעם שרי לטחון בלא בדיקה, דהא תלמוד, דלעשות ספק דרבנן אסור כמו דאסור לבטל ומטעם א' שהרי יש היתר ברור לפנינו ואיך נוכל לעשותו ספק איסור והראיה דטעם א' לשניהם הוא מסוגיא דריש מסכת ביצה (דף ד ב') בדבר שיש לו מתירין דכשם שאינו בטל ה"נ ספק בדשיל"מ אסור ופירש"י משום דאדאכליה באיסוריה ניכליה בהיתרא, ומזה הטעם כש"כ לערב לכתחלה ולבטל דאסור וה"נ לעשות ספק שיהא כשר בדיעבד משום ספק דרבנן, ומעתה כשם דהטעם שכן דרך כהנים וכו' מועיל לבטל ולטחון ה"נ שרי מפני הטעם הזה לעשות ספק היינו לטחון ולא לבדוק שיהא כשר בדיעבד משום דעפ"י ד"ת יש להעמיד על חזקה, נמצא דלהטור והרא"ש א"צ לבדוק מן הדין אבל הרשב"א דס"ל דאסור לטחון כמש"כ בתשובתו להרא"ש (בסי' תסג) דזה הטעם שכן דרך כהנים כו' מקולי תרומה הוא, משום שהחמירו במאה וא' יע"ש, ומש"ה בחמץ אסור לטחון היכא דצריך להוסיף עליהם עד ס', וממילא הוא מן הדין אסור בשנה שרבו גשמים לעשות ספק ולטחון בלי בדיקה, אבל להרשב"א שרי מטעם שאין לדבר סוף כמו שבארנו לעיל:

י״בנמצא דבין להרשב"א ובין להרא"ש שרי לטחון בלי בדיקה ויותר טוב משנבדוק ולבטל בידים, ומכ"מ לצאת מחשש דנותן טעם כמש"כ הסמ"ק דחטים צמוחים וחמוצים נותן טעם, מהראוי אם אפשר להוסיף כהוראת הח"א, אבל לא מן הדין, ויש לדעת דאחר הטחינה נשאר קמח מן המצומחין פחות משאין מצומחין ורחוק שיהיה כ"כ מצומחין שלא יהיה בקמח ששים, וא"כ ודאי מן הדין שרי לטחון בלי בדיקה ואף כי להוסיף ודאי אין מן הצורך, הנני העמוס בעבודה:

י״גנפתלי צבי יהודא ברלין