תשובות משיב דבר, חלק א כ״זTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 27
א׳כבוד הרב הג' וכו' אב"ד דק"ק לאמזא. א) במש"כ הרמב"ם בה' עירובין (דף פב) טעם שהשכירות מעו"ג הוא רק להיכר לפיכך שוכרין אף בפחות מש"פ, והקשה מעכ"ה הא דעירובין (דף סב) מפורש הטעם דאר"י שוכרין מן העו"ג בפחות משוה פרוטה הוא משום שהעו"ג היה נהרג על פחות משוה פרוטה ומשמע שהוא שכירות מן הדין, חלילה לחשוב כן והרי כסף כתיב בתורה ואין כסף פחות מש"פ וכמש"כ התוס' קידושין (דף ג) ד"ה ואשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא בהא דכתיב כסף בתורה ואין כסף פחות מש"פ ושם (דף ח) אבל תבואה וכלים סלקי דעתם מדמקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשיה קמ"ל ור' יוחנן דייק ואמר הוי יודע ששוכרין מן העו"ג כו' מבואר דמיירי רק לענין מצות עירוב בשבת דאי בשכירות בעלמא הכי מיבעי לי' למימר הוי יודע ששכירות מן העו"ג אפי' בפחות מש"פ ותו מאי איריא שכירות קונין מבעי' לי' אלא לא עלה עה"ד דליהני בפחות מש"פ אלא בשבת ומשום שדייק ר"י שוכרין מן העו"ג משמע דמישראל במקום דבעינן דוקא שכירות לא מהני, מש"ה מפרש הגמ' טעם החילוק משום דלעו"ג חשיב פחות מש"פ משא"כ לישראל לא מהני וכ"כ הט"ז (סי' שפב) אבל זה ברור דהא דמהני בעו"ג אינו מדין שכירות גמור אלא משום שאינו אלא להיכר ואפי' למ"ד שכירות בריאה בעינן אינו אלא לענין מוהרקי ואברגוני אבל ודאי אינו חולק על ר"י כמובן מפשטא דגמרא דמקשה מאי בריאה אילימא בפרוטה מי איכא למ"ד כו':
1
ב׳ב) רצה מע"כ להקשות על טעם הרמב"ם מהא שכתבו התוס' (דף סו) ד"ה יפה דלהכי הקילו בשכירות לשכור בשבת משום דדמי למתנה, לענ"ד אינו נגד טעם הרמב"ם גבי פחות מש"פ משום דהוא רק להיכר דלא מהני טעם הרמב"ם לענין שבת עצמו אם השכיר בש"פ והרי סוף סוף הוי שכירות מעליא אע"ג דלא בעינן מן הדין אלא להיכר וע"כ צ"ל הטעם כמש"כ התוס' משום שאינו אלא כמתנה לכך מותר אפי' בשבת ומ"מ בעינן נמי טעם הרמב"ם לענין פחות מש"פ שהרי גם מתנה בעי קנין חשוב בפרוטה מש"ה צ"ל דסגי כאן בפחות מש"פ משום שאינו אלא להיכר [ומדברי התוס' אלו יש לדקדק דמתנה נקנה בכסף דהרי הכא שכרו ונתנו כסף וכשיטת הסמ"ע רס"י ק"ץ, ואני בעניי בהע"ש (סי' לג אות א') הוכחתי מדברי התוס' קדושין (דף כו) שהקשו מאי בעי הגמ' להקרא דשדות בכסף יקנו נימא מהקרא דשדה עפרון, ולא יישבו דלהכי הביא הגמ' הקרא דשדות בכסף יקנו משום מתנה דגם מתנה נקנה בכסף ובהך דשדה עפרון הוא מכירה אלא ס"ל להתוס' דלא מהני כסף במתנה וכהט"ז, אך יש לדחות דרק כאן שאינו אלא להיכר סגי גם במתנה קנין כסף אבל בעלמא מתנה אינו נקנה בכסף:
2
ג׳ובבואי בזה הענין הנני להודיע שמלבד שיישבתי שם קושית התוס' דלהכי לא הביא הגמ' הקרא דשדה עפרון דמשדה עפרון ס"ד דכסף השדה כל שיווי השדה כמו שהיתה שם משא"כ מהך דשדות בכסף יקנו מוכח דגם בכסף כל דהו היינו בפרוטה ג"כ מקנה. מלבד זה נראה לי ליישב לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דבמלוה אע"ג דבאשה לא מהני מ"מ בשארי קנינים מהני כפשטא דסוגיא ריש פרק הזהב (דף מו:) יש דמים שהן כחליפין דהיינו מלוה ולא כדחית התוס' קידושין (דף כח) ודקדקתי הכי מפרש"י קידושין (דף ו:) ד"ה המקדש במלוה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי כו' ואריכות לשון רש"י ללא צורך הוא והכי מבעי לרש"י למימר משום דבעינן כסף ולהכי א"מ במלוה אלא ס"ל לרש"י דמש"ה לא שקיל וטרי הסוגיא הכא לאביי, כמו להלן (דף מ"ז) לרב דשקיל וטרי הגמרא טובא וגם מה העלה אביי הרי כבר הקדימו בזה הדין רב אלא דוקא רב דס"ל שלהי ב"ב שעבודא לאו דאורייתא מש"ה פשיט לי' דמלוה אינה כסף ולא שוה כסף ולא הוצרך רב להעלותו בזה הדין דהמקדש במלוה אלא אפי' היכא דהמעות בעין אפ"ה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציא אבל אם כבר הוציא באמת פשיטא דלא מהני גם בכל קנין שבעולם וכמבואר שם בסוגיא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה נתנה במאי קנה אבל כ"ז לרב דס"ל שיעבודא ל"ד אבל אנן קיימ"ל והכי ס"ל לאביי דש"ד דלא כהש"ך חו"מ (סי' לט) אלא ודאי ס"ל לאביי ש"ד ומש"ה אפילו כבר הוציא קונה בכל קנינים דנלמד משדות בכסף יקנו וגם מלוה הוא כסף זולת בקידושי אשה ומטעמא דרש"י דבעינן קיחה כשדה עפרון דשם יהיב כסף ובאמת מחלוקת תנאי הוא בר"פ איזהו נשך בסוגיא דנושה בחבירו מנה דמסיק רבא כרבי אושעיא דאפי' בקונה בנשי, אם בא לחזור קאי במי שפרע כפרש"י (דף ס"ג) ד"ה יש לו מותר הרי דמלוה הוא כסף והכי קיימ"ל ולפי"ז ממילא מיושב קושית התוס' בקידושין דלהכי מביא הגמרא הקרא דשדות בכסף יקנו ולא מביא הקרא דשדה עפרון דמהך קרא ילפינן דקונין גם במלוה דגם מלוה מיקרי כסף ואי מהך דשדה עפרון הוי אמינא דדוקא כסף כמו בקדושי אשה, ועיין בהע"ש שם שהבאתי עוד ראיות לזה]:
3
ד׳ג) אשר העיר מעכ"ה במש"כ התוס' עירובין (דף סו) בטעם ששוכרין בשבת אע"ג דמו"מ בשבת אסור משום דהוה מתנה והרי גם מתנה אסור בשבת כמבואר שם בטעמא דב"ש דאסור לבטל בשבת משום דהוי מקני רשותא בשבתא ואסור עירובין (דף עא) נראה דבזה נ"מ בין מכר למתנה דבמכר האיסור על שניהם בין על המוכר בין על הקונה שהרי שניהם נותנין זה נותן מעות וזה מקחו משא"כ מתנה אין איסור כי אם על הנותן ולא על המקבל שהרי דומה לזוכה מן ההפקר דשרי בפשיטות בפ' מי שהחשיך (דף קנג) במוציא מציאה דשרי לזכות רק דלא התירו למיתב לעכו"ם ועיין שבת (דף קכא) חשבון מאי עבידתי' מהפקירא קזכו גבי מצילין מן הדליקה ע"ש אלמא דמהפקירא מותר לזכות מש"ה במבטל רשות שהוא יהודי אסור לב"ש דהאיסור הוא על הנותן אבל שוכרין מן הנכרי משום דהוה כמתנה ורשאין לקבל מתנה מן הנכרי משום דהנותן הוא נכרי והמקבל הרי הוא זוכה מן ההפקר ואע"ג שנותנין לו מחיר השכירות מ"מ באמת, אין נותנין לו מעות וכדומה מה שאין דרך ליתן להנכרי בחנם אלא איזה דבר מאכל מה שדרך ליתן בחנם והוא גם הוא נותן חצירו בתורת מתנה. ודבר זה למדתי מהירושלמי דפרק הדר דקאמר מילתיה דר' יעקב בר אחא אמר אפי' אגוז ואפי' תמרה ר"י בר אחא כד הוי נפיק לאכסניא אין הוי משכח מיעבד תקנה הוי עביד ואי לא הוי מבדר מנוי יהב חוטרא הכא כו'. כל עין רואה מבין כי עובדא דר"י בר אחא הוכחה לדינא דאמר אפי' אגוז ואפי' תמרה אלא שאינו מובן הראי' ע"כ הכחידו המפרשים שהבינו כן, ולנו יש להשכיל על הראיה דהא דמשכח עביד תקנה היינו בשבת וזה ברור דא"א לשכור בשבת במעות כמו קנין ממש, אלא הוי נותן דבר מה להעו"ג מה שמנהג היה ליתן גם בל"ז ומזה מוכח דאפי' אגוז ואפי' תמרה שאין בהם ש"פ שאין דרך להקפיד ולשום:
4
ה׳אמת שלא נתבאר דין זה בהראשונים ז"ל מ"מ נראה זה לדין אמת שאסור לשכור במעות כ"א בדבר שמנהג ליתן לעו"ג בשבת כמו שמזמינין לעו"ג בשבת, ובאופן זה שפיר כתבו התוס' דלהכי שוכרין דלא הוי אלא כמתנה ושרי לזכות דדמי לזוכה מן ההפקר ושרי, תדע דהא לב"ה קאמר הגמ' שם ע"א דהטעם הוא משום דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי וקשה בשלמא הוא יכול להסתלק אבל הם האיך יכולים לזכות אע"כ דדמי לזוכין מן ההפקר ושפיר דמי. ד) מה שעמד על לשון הגר"א ז"ל באו"ח (סי' שפ"ב סק"י) שא"צ כתיבת שטר מדשוכרין בשבת והקשה מע"כ דהא ר"ח ס"ל שצריך שטר, וס"ל ששוכרין בשבת, באמת זה לשונו של הגר"א וכן הוכיחו מדשוכרין בשבת והכונה דעיקר הראיה דר"ח ס"ל שצריך שטר מהא דצריך שכירות בריאה (עירובין דף סב) ופי' הגמ' דהיינו במוהרקי ואברגוני וכתבו התוס' בד"ה מוהרקי פירוש מוהרקי כתיבה וחותמות וזה כוונת הגר"א מהא דשוכרין בשבת ש"מ שאין זה פירושו של מוהרקי אלא כפי' השני של התוס' שמוהרקי ואברגוני כמו בנין וממילא ליכא קושיא מר"ח אר"ח:
5
ו׳ה) מה שהוכיח במרדכי פ' גה"נ דאפיית חמץ בתנור אחד עם מצה אין איסור מלחמי תודה שנאפין חמץ ומצה כאחד וכ' מעכ"ה שיחי' שלא הבין כלל וכלל ראיתו, וכוונת מע"כ שיחי' דשאני לחמי תודה דהחמץ היתה בפ"ע ומצה בפ"ע אבל בפסח הרי חמץ אסור, מיהו יש ליישב, דאע"ג דהחמץ בפ"ע הוא היתר ומצוה כמו מצה מכ"מ שיהא בלוע חמץ במצה הרי אינו מצה אע"כ דבלוע לא חשיב ומש"ה נמי גבי פסח מותר דלא חיישינן לבלוע. אמנם עוד יש לדחות הוכחת המרדכי דבאיסור בלוע לא דמי היכא דהתירא בלע להיכא דאיסורא בלע כדאיתא בע"ג (דף עו) הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ועיין שם בפרש"י ד"ה לעולם וז"ל לא חמיר איסורא שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורא אלמא בהדיא דיש חילוק בין היתר בלע לאיסור בלע, מיהו כבר חקרו הראשונים ז"ל אי חמץ מקרי איסורא משום דשם חמץ עלה, ועיין מש"כ בהע"ש (שאילה קל"ז אות ה') ואכמ"ל, הנני העמוס בעבודה. נפתלי צבי יהודא ברלין.
6