תשובות משיב דבר, חלק א כ״וTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 26
א׳כבוד הרב וכו' בק"ק פירטא:
1
ב׳אשר חקר מע"כ נ"י בחוצות העיר פירטא, נתקנו המבואות בצוה"פ שיש בליטה מן הבתים שבצדדי הרחוב מפסיק בין הקנים ובין החבל שלמעלה, והט"ז (בסי' שסג) כתב דאם יש בליטה ביניהם לא הוי צה"פ שאין עושין צה"פ בענין זה, והא"ר והח"א הביאו הוראה זו להלכה בלי חולק, ובאמת הוראה זו תמוה מסוגיא דגמ' עירובין (דף יא), כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים ושוין שאם יש ברגלים עשרה שהיא חייבת, ומביא הגמרא ראיה מכאן שאין צריך שיגע המשקוף במזוזה, והיינו משום דאפילו גבוה עשרה אין העיגול נחשב למשקוף אלא רואין כאלו חסר כל העיגול ונחשב התקרה העליונה למשקוף וא"כ הכא נמי אפי' נימא דהבליטה מפסיק מכ"מ נימא רואין כאלו הבליטה חסר ולמה זה יגרע הבליטה מהעיגול:
2
ג׳ובחפשי בספרים מצאתי שבתוספת שבת דחה הוראת הט"ז ומקושיא זו, איברא הט"ז לטעמיה ביו"ד הל' מזוזה (סי' רפז) שמסכים למש"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם דביש עשרה העיגול עצמו הוא המשקוף מש"ה כשר ונחשב לצוה"פ וכבר ביארנו בהע"ש (סי' קמה אות י') דדעת השאלתות ג"כ הכי, וא"כ יש מקום לומר דבליטה מפסקת בין המשקוף להקנים פוסל את צה"פ משום שאין צה"פ בהכי, אבל עדיין קשה שיטת השאלתות והרמב"ם ז"ל דהעיגול עצמו הוא המשקוף דלפי זה מאי ראיה מברייתא זו להא דרב נחמן דאמר דאין צריך ליגע הקנה העליון על גבי הקנים שבצדדים מהא דכיפה והרי כאן בכיפה המשקוף (שהוא העיגול לדידהו) נוגע במזוזות, אלא צ"ל דמחלוקת רב נחמן ורב ששת דפליגי אם צריך ליגע אם לא פליגי בהך סברא אם יש להקפיד על שאין כן דרך צה"פ או אין להקפיד, וזה ודאי כשאין המשקוף נוגע במזוזות אין דרך צה"פ הכי ומ"מ ס"ל לרב נחמן דגם בכה"ג כשרה ודוקא בצה"פ מן הצד פסול משום דקים להו דלא מקרי משקוף אלא כשמונח על המזוזות, אבל כשמונח המשקוף עליהן רק שאינו נוגע בהמזוזות מקרי משקוף וכשר אע"ג שאין דרך צה"פ כך, והביא ראיה ע"ז מכיפה דכשרה לר' מאיר אע"ג דאין דרך צה"פ לעשות הכי ומאי מהני הא דחוקקין להשלים אלא ודאי דאין חוששין לזה, והא דפסלי רבנן בכיפה אינו אלא משום דס"ל אין חוקקין להשלים והוי כפתח שאין ברחבה ד' אבל הא ודאי לכ"ע אין להקפיד במה שאין כן דרך צה"פ, וממילא בנ"ד אפילו יש בליטה בינתים כשר לכו"ע, איך שהוא לפרש"י ודאי כשר משום דבזה חוקקין להשלים וכדאי הוא פרש"י לסמוך עליו בשעת הדחק, דא"א שלא לישא ברחוב בשבת וגם עפ"י רוב הוא איסורא דרבנן שאינו רה"ר מה"ת:
3
ד׳איברא מש"כ עוד דעושין עירוב ושיתופי מבואות אע"ג שיש הרבה אנשים שאין מודים בעירוב ומשום שסומכין על מה שלפני חמשים שנה קנו רשות מן המאגיסטראט דוקא להמאמינים בעירוב והוא עפ"י המבואר (בסי' שצא) בשם הריב"ש דאם השר יכול להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בשעת מלחמה שלא מדעתם יכולין לשכור רשות ממנו, אבל כבר ערער ע"ז הגאון ח"צ (סי' ו) גם על הא דשוכרין מן השר כזה שאין לו רשות אלא בשעת מלחמה ושנית על הא שסומכין על שכירות מזמן כביר יותר מחמשים שנה ע"ש. ועל דברי הגאון ז"ל יש להוסיף בנ"ד דהריב"ש עצמו כתב שאפשר לסמוך ע"ז במקום נכרים דעפ"י דין אינו אוסר דקיי"ל דירת נכרי כדירת בהמה עירובין (דף סב) אלא גזרת חכמים הוא כדי שלא ידורו במקום עו"ג כדי שלא ילמדו ממעשיו ע"ש מש"ה אפשר להקל משא"כ בדיורים ישראלים שאינם מודים בעירוב שאוסרים עפ"י ד"ת לא מהני שכירות משר כזה ע"כ לא מהני העירוב ושיתוף שמה ומ"מ מותר לישא ברחוב ובחצר רק שלא יהא הכלים ששבתו בבית, ועתה אם בעל נפש הוא, לא ישא את המפתח של החצר לבית, אלא יצניעהו באיזה מקום בחצר ובזה יהא שרי להכניס ולהוציא מן המבוי לחצר. העמוס בעבודה ומצפה לתשועה:
4