תשובות משיב דבר, חלק א כ״הTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 25
א׳כבוד הרב וכו' ע"ד אשר רצה ליישב דברי המג"א (בסי' רפ"ח) שכתב חבירו חלם לו חלום אין להתענות בשבת והוא נגד השאלתות דחלום אחר הוא ענין שיש לחוש וכ' מע"כ דאפשר לומר דאע"ג שיש לחוש ולהתפלל מכ"מ לא אלים כ"כ להתענות בשבת ודקדק מע"כ נ"י מלשון ס"ח (סי' תמ"ד), לענ"ד אין מקום לחלק ולעשות גבול בדברי רצוי לפני הקב"ה שהוא רחום יכפר עון ויסיר מגורתו אשר הראו לו מן השמים ולא נצרכנו להביא ראיה אלא שיש לחוש לחלום אחר כמו חלום של עצמו ולא נחשב שהוא דברים בטלים אבל אחר שיש לחוש אין גבול לחששא:
1
ב׳ואשר דקדק מר מלשון ס"ח שכתב דהחולם צריך להתענות ולא כתב כן אצל הנחלם נראה כוונת הס"ח דחייב החולם לחוש לחבירו אפילו גם להתענות בשבילו, אבל על הנחלם לא הוצרך הס"ח, אלא לומר שיודיענו, והוא יחוש לעצמו לעשות כל טצדקאות ואם אינו רוצה ואינו חושש מי יחוש לדבר, ואפילו החולם לעצמו אם אינו חושש לדבר אין כופין אותו שהרי לשון השו"ע מותר להתענות ת"ח בשבת כו' ובאמת הכל תלוי בדעת האדם אם הוא מפחד מן המראה שראה בחלום שמקובל שהוא אות לא טוב ר"ל אזי אין להקל לעצמו וע"ז כתיב ומקשה לבו יפול ברעה חלילה אבל אם לבו חזק ואין מרגיש פחד ודאגה אין לנו להפחידו וכמבואר במג"א (סק"ז) וה"ה מי שהודיעו חבירו שחלם לו חלום רע אם אינו חושש לדבר אין לנו לחוש לו משא"כ החולם מחוייב לחוש לחבירו בכל האפשר אפילו להתענות והוא בכלל לא תעמוד על דם רעך או בכלל והשבתו לו אחר שהראו לו מן השמים מסתמא הדבר תלוי בו ולהכי לא חש הס"ח לכתוב אודות הנחלם ועיקר הרבותא אשמועינן דהחולם לחבירו דאף לא לו הדבר מכ"מ צריך להתענות:
2
ג׳וע"ד שהאריך מע"כ נ"י בענין נאמנות דחבירו אינו מחוייב להאמין לו ומש"ה אין לו להתענות בשבת, הנני להעתיק לו לשון הרמב"ם בה' ק"פ (פרק ד' הל' א) השוחט את הפסח לשם בני חבורה ואח"כ אמר להם הפסח ששחטתי שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להם סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע הרי זה משובח ויעשה פ"ש, הרי דאע"ג שאינו מחויב להאמין שבח הוא להאמין אפילו בדבר שיש איסור היינו להביא פסח שני לבטלה, והראב"ד שהשיג ע"ז לא כתב אלא שאינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים היינו משום שא"א לעשות מעשה לדעתו ז"ל להביא פסח שני בודאי עפ"י אמונה שאינו מחויב, וא"כ ע"כ שיהיה מתנה על שלמים וזה ודאי אי אפשר כמבואר בגמ' לענין חמשה שנתערבו פסחיהם כו' אבל הך דינא שעפ"י אמונתו לא יאכל פ"ר ויבטל מ"ע בשב ואל תעשה לא קשה להראב"ד ז"ל דודאי א"א לאכול את הפסח מאחר שבלבו הוא מאמין שאסור לאכלו, ודעת הרמב"ם שעפ"י אמונה יכול להביא גם פסח שני בבירור וכמו שמדייק לשון הברייתא שורת הדין שא"נ מוכח שאם רצה שלא להעמיד עצמו על הדין ה"ז משובח וכמש"כ מרן הכ"מ ז"ל וגם הראב"ד מודה שאם באמת הוא מאמין לו יכול להביא פ"ש אלא שאין שבח בדבר להאמין:
3
ד׳והנני להעיר במש"כ הכ"מ שם ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל אם הוא מוחזק לנאמן סומכים עליו כדאמרינן בקידושין (דף סו) גבי אמר ליה אשתך זינתה וכו', ובעיקר הדין ודאי הכי הוא דאם מהימן ליה כבי תרי היינו שנאמין לו בכל דבריו כמש"כ בהגהות רמ"א אה"ע (סי' קטו ס"ז) אסור ליה לאכול הפסח מד"ת ואע"ג דמלשון הרי"ף במס' קידושין פרק האומר בעובדא דההוא סמיא, אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה כו' משמע שאינו מחויב עפ"י דין אלא לצאת י"ש מכ"מ ע"כ הפי' כמש"כ הט"ז (בסי' הנ"ל בס"ק י"א) דאם מהימן ליה כבי תרי מחוייב בדין שמים אלא שאין ב"ד יכולין לכופו, שהרי יכול לומר שאינו מאמינו לחבירו:
4
ה׳נחזור לענין שאם באמת אינו מאמין שחלם לו חלום רע, אין דבר בזה כלל, ואם הוא באמת מאמין אע"ג דלא מהימן ליה כבי תרי בכל דבריו, ודאי ראוי להתענות אפילו בשבת ולבטל מ"ע דעונג שבת כמו ביטול מ"ע דאכילת פסח כמש"כ, ומכש"כ כאן די"א דאין בזה ביטול עונג שבת כלל כמבואר בחידושי ריטב"א תענית (דף יב) דבת"ח א"צ למיתב תענית לתעניתו דזה גופי' עונג לו, ואין מקום ללמדו לומר שאינו מאמין לו, ומש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי' קכ"ז) ומלמדין אותו לומר שאינו מאמין לו והיין מותר כבר ערערו האחרונים על זה, וגם הרמ"א לא כתב אלא בסתם יין שאין לדקדק בו כ"כ כמבואר ברמ"א שם משא"כ בענין שחוששין לס"נ ושהתירו חז"ל מחמת זה לבטל עונג שבת האיך אפשר ללמד אותו שאינו מאמין:
5
ו׳ומש"כ מע"כ בהא דאיתא בשאלתות שאילה כ"ט דאמר מר זוטרא והוא דגמירי אבות ומדות הבין מע"כ דקאי על עבד וקטן שחלמו לאחרים דאין לחוש לחלומם שחלמו על אחרים אלא דוקא דגמירי, ובמח"כ לא עיין יפה בענין, ולא קאי אלא על הני בי עשרה דשרי ליה חלמא כמבואר בלשון רבינו בהדיא, והא דאיתא דאמר מר זוטרא הוא טה"ד וצ"ל אמר כמו שהגהתי שם באות ג', ובפי' מדות הייתי מפרש ג"כ כמש"כ מעכ"ה נ"י דהיינו המדות שאדם צריך להתנהג בהם אבל כאן א"א לפרש הכי דהיינו אבות דהפי' מילי דאבות דהאי מאן דבעי למהוי חסידא בב"ק ד"ל וכמש"כ שם וע"כ מדות הפי' היינו הכללים שהתורה נדרשת בהם, וכן מוכח בהשאלתות גופי' דז"ל והוא דגמירי אבות ומדות אבל מתנן ולא תנן לא משמע דגמירי אבות ומדות היינו תנן וזהו הוא דמבואר בגמרא נדרים ח' והוא דתני הילכתא, וע' בר"ן שם וז"ל ואיכא דגרסי דתני הלכתא היינו גמרא וזה ג"כ כוונת השאלתות דגמירי אבות ומדות היינו מדות שהתורה נדרשת בהן וזהו הוא כללי הש"ס:
6
ז׳ומש"כ מע"כ בענין ג' חלומות כגון שנשרו שיניו או קורות ביתו שנפלו המובא בשו"ע (סי' רפח) דמותר להתענות אפילו בשבת וכתב מע"ל דאלו החלומות אפשר לפותרן לטוב כדאיתא במדרש איכה וברבה פ' מקץ, ע"ז אני אומר אשרי איש שחלם לו כזה ופגע בר' יוחנן ב"ז, אבל בלי זה הוא מקובל לרע ח"ו ואין להקשות על דברי קבלה ואין לזוז מהשו"ע, המקום ית' יחוס עלינו ולא יבהלונו ע"י חלומות רעים, כנפש מעכ"ה נ"י ונפש ידידו העמוס בעבודה:
7