תשובות משיב דבר, חלק א כ״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 24
א׳כבוד הרב וכו' אבד"ק קיסינגען. בדבר אשר בעיר אחת היה לחי גבוה י' טפחים מרווחים כמו מאה צענטימעטער היינוכל אצבע אגודל 2.5 צענטימעטר ועפ"י סיבה שהוגבהה רצפת המבוי ונשאר הלחי רק 93 צענטימעטער ונחלקו בעלי הוראה דשם, וביאור מעכ"ה טעם של המיקל עפ"י מש"כ התוס' במנחות (דף מא) ע"ב ד"ה ארבעה בזה"ל והכא דלא מפרשי מידי צ"ע אם משערינן במקום הרחב של אגודל או בראשו, ולענין לחי שהוא דרבנן יש להקל ובפרט בלחי שכבר הוקבע ויש למדוד הראש אצבע אגודל, וכמו שהקילו האחרונים ז"ל לענין שופר למדוד במקום הקצר ולדעת הקלה אם מטעם זה של ספיקם הראשונים דרבותינו בעלי התוס' אין מקום כלל להקל ומעולם לא עלה עה"ד להסתפק במקום דבעינן מחיצות שהוא עשרה טפחים איך למדוד אצבעות של אגודל שהרי זה נלמד מאמה וחצי של הארון וכפורת טפח או הלמ"מ כדאיתא בריש מס' סוכה ונוגע להרבה ענינים שבתורה, ולא נפל ספק בזה, ורק במקום שמדברים בגמרא בטפח לחוד או באצבע אגודל לחוד שם נפל ספק וגם זה נדחה במרדכי כידוע ותו אפי' יצוייר שיש בזה ג"כ ספק א"כ אם יפול פרצה באותו מבוי הסתום עשרה אמות, יאמרו להיפוך שיש למדוד האמות במדה מרווחת ויהיה תרי קולי דסתרי אהדדי, ויש לנו להחמיר בתרווייהו אפי' בדרבנן כמש"כ התוס' ביצה (דף יד) בד"ה א"ב, אלא אין לנו מקום ספק בזה, ופשיטא דמודדין אצבע אגודל במקום הרחב ואין להקל מחמת שכבר הוקבע, שהרי אין אומרים במחיצות הואיל והותרה הותרה ואפי' במקום שאומרים אינו אלא באותו שבת ולא משבת לשבת איברא בעיקר המדידה שנהגו למדוד כל רוחב אגודל 2.5 צענטימעטער לענין מקוה, זה אינו לכאורה כפי המבואר ברמב"ם הס"ת פ"ט ה"ט והובא במג"א (סי' יא) שהוא באורך ב' שעורות בריוח וסגי בשני צענטימעטער ומה שהחמירו לחשוב כל אגודל ברוחב 2.5 צענטימעטער, הנראה שחששו לחשוב באדם שאצבעותיו מרווחות ביותר מבאדם בינוני, ולא כהרמב"ם שכתב בפי' שהוא הבינוני פי' של אדם הבינוני. והנראה שהרמב"ם למד זה מדתניא בתוס' מקואות, והובא בר"ש (פ"ו מ"ז) כשתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח ופי' הרמב"ם דשני אצבעות המה שני אצבעות הראשונות שבפס היד היינו מה שנקרא בגמרא כתובות ד"ה אצבע ואמה ולא מארבע בטפח, היינו אגודל ומזה למד הרמב"ם בהל' ס"ת (פ"ט) ובהל' שבת (פי"ז הל"ו) דסתם אצבע שמשערין בה בכ"מ הוא אגודל ולא כדמשמע בבכורות (דף לט ב') אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח כו' למאי הלכתא אמר רבה לענין תכלת כו' רב הונא ברדר"י אמר לענין שתי אמות כו' משמע דבכ"מ אין משמעות סתם אצבע הכי אבל מדתניא בתוספתא זו ולא באחד בארבע כו' מבואר דבכ"מ משמעו אגודל, וצריך לפרש הא דבכורות מפרש אצבע שאמרו הוא בכ"מ אלא דנקטו הני וה"ה בכ"מ] הא מיהא מפורש דמשערינן באצבעו של אדם בינוני וה"ה בכ"מ, אבל הר"ש מפרש שני אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח פי' משום דאמרינן דטפח ארבע בגודל שית בזוטרתי חמש באצבע והשתא למדנו דאצבע היא הבינונית רצוני שלא ידענו פי' באצבע אם היא אצבע הסמוך לגודל כהא דכתובות הנ"ל או האמה שהיא הבינונית שבאצבעות והשתא למדנו דבאצבע היא הבינוני ובאמת איתא לפנינו בגמרא חמש בתילתא והוא האמה, וכ"כ רבינו נסים גאון בס' המפתח במ' עירובין פ"א חמש ותילתא בגדולה [אלא שהיה לפנינו נוסחא אחרת חמש ותילתא באצבע והיא הגדולה וע' מש"כ בחיבורי העמק שאלה (סי' קכ"ז אות ד') שכך נוסחת רי"ץ גיאות בריש הל' סוכה, ובעיטור ה' ציצית חלק שני הביא נוסחא זו, והקשה ע"ז ובהשמטות לחיבורי יישבתי ואכ"מ, וכבוד אביו הגאון בספר יצחק ירנן במח"כ לא הגיה יפה] הא מיהא מפרש הר"ש בבינונית של כל אדם באצבע הבינוני שהוא האמה ולא נתבאר שמודדין באדם בינוני מש"ה מחמרינן במקוה דמודדין בגודלין היותר רחבין והוא 2.5 צענטימעטער אבל אנן קיי"ל בכ"ז כהרמב"ם בין להקל בין להחמיר, וא"כ שיעור אגודל הוא שני צענטימעטער וסגי בלחי של שמונים צענטימעטער, אולם אח"ז ואחר העיון היטב חזרתי מדעתי והעיקר שתופסין שיעור השני שכ' הרמב"ם שהוא ז' שעורות בעובי והוא יותר משני שעורות באורך וא"כ הוא יותר משני צענטימעטער, וכ' הגאב"ד דק' שוואבך, דהמנהג בפ"פ והמדינה דעשרה טפחים הוא צ"ה צענטימעטער ומש"כ שהר"ש חולק עם הרמב"ם אינו מוכרח כלל:
1
ב׳וע"ד אשר הציע מע"כ נ"י דעת אביו הגאון זצ"ל שלא להדפיס תשובותיו אשר השיב הלכה למעשה מטעם שאין לסמוך כ"כ על התשובה כמו על מש"כ בדרך לימוד אותו ענין, והקיף הסוגיא על בוריה יותר ממה שמקיף הענין בעת שבא לשואלו דבר וסמך דבריו על מה שהסכימו הפוסקים לסמוך על פסקי הרא"ש יותר מעל תשובותיו, וסיים עוד מה שאמרו חז"ל אין למדין הלכה מפי מעשה זה תורף דברי מע"כ נ"י בשם אביו זצ"ל:
2
ג׳אולם לדעתי הדלה אין הדברים נכונים כלל בטעמם ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק הענין יותר ממה שבא הענין בדרך לימוד וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה וכבר אמרו חז"ל במס' כתובות (דף ס ע"ב) דסייעתא דשמיא מהניא טובא להוציא הוראה כהלכה, והכי אי' בב"ב (דף קל ע"ב) אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה ועי' בפי' רשב"ם, וכן בסנהדרין (דף פו ב') לענין זקן ממרא שנה ולמד כדרך שהיה לומד פטור ואם הורה לעשות חייב אלמא היכא דהורה לעשות עדיף. והא דהסכימו הפוסקים דסומכין על פסקי הרא"ש ז"ל יותר מעל תשובותיו במקום שמחולקין אין זה מסברא אלא מגמרא מפי בנו רבינו יהודה ז"ל ומסתמא ידע בנו זצ"ל דהפסקים היו מאוחרים לתשובותיו וחזר בו רבינו הרא"ש ז"ל תדע שהראנ"ח בתשובה ח"א (סי' מ"ו) כתב שאם יודעים שחזר מפסקיו לתשובה התשובה עיקר אלמא דעיקר הטעם דמסתמא הענין להיפך דחזר מתשובה לפסקים הא מיהא דתורה היוצא בשעת תשובה למעשה עדיף ומכוון יותר לאמת ממה שיוצא בדעת האדם בשעת הלימוד, וכמה גאונים שלא רצו להדפיס תשובותיהם שהשיבו, הוא מטעם אחר דבשביל שיש לסמוך על התשובות ביותר והם לא רצו שיסמכו על דעתם, משא"כ חי' הלכות ידעו שלא יסמכו עליו לכך לא חששו מלהדפיסם. ואחר שכן יש לנו לחקור אם יש בכח המצוה להזהיר שלא ללמד לאחרים תורתו והוראותיו או לא, ובזה תליא הזהרת אביהם ז"ל לענין ההדפסה, ולכאורה היה נראה שיכול האדם לעשות בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו, וכדאיתא בע"ז (דף יט א') שלבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה וגו' והיינו דאיתא בעירובין (דף נד א') וכיון דניתן לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל פי' מתחלה ניתנה לו התורה במתנה שלא ישכח מה שלמד תורת ה' וזה נקרא מתנה כדאיתא בנדרים (דף לח א') מתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה כו' ואח"כ נחלו אל היינו שמסייעים אותו לחדש בתורה שהוא נחלה שלו, שאין לו הפסק כדאיתא במס' ר"ה (דף יב ב') מה נחלה אין לה הפסק, וא"כ יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה, וה"נ יכול לאבדם לגמרי כאדם העושה בתוך שלו:
3
ד׳אבל לאחר העיון אינו כן, ואינה נקראת שלו אלא ליתנם למי שירצה, אבל מ"מ אין בכחו ורשותו לאבד אותם לגמרי שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים, ולא לכבשם לעצמו, וה"ז דומה לתרומה של בעלים שהן שלו ליתן לכל כהן שירצה ומ"מ לאבד לגמרי אין לו רשות, ורבינו השאלתות פ' קרח (סי' קל"ב) מפרש הא דאיתא בנדרים (דף פד א') וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא, לא כפי' הרשב"א והר"ן שעליו הם כעפרא בעלמא אלא שויא על הכהנים עפרא, ולישויא עפרא לא קני ליה, פי' התורה לא נתנה לבעלים התרומה אלא ליתן לכל כהן שירצה, אבל לא לאסור על כל הכהנים דלזה אין התרומה של בעלים (ע"ש בהע"ש אות י') וה"נ קדושת התורה דאע"ג דנקראת על שמו של המחדש והיא נחלתו להנחיל לכל מי שירצה, אבל דוקא שלא ילכו לאיבוד ולא יהיה בטל חלק הקדושה שבהם ואם רוצה שיאבדו לגמרי אין לו רשות, שהוא נגד דעת התורה ללמד לאחרים ואף שהרבה חידושי תורה מגאוני הדור נאבדים מן העולם הוא משום שלא זכו שילמדו מהם הלכה לדורות, והרי אפילו נביאים איתא במגלה (דף יד א') דהרבה נביאים לא זכו שיאמרו מנבואתם ענין לדורות, וה"נ כמה תנאים ואמוראים שלא זכו שיהא נקבע משמם הלכה לדורות, אבל שיהא האדם רשאי לצוות לאבד את הוראותיו וחידושיו אין לנו:
4
ה׳זאת הנלענ"ד, ודעתי שיהיה מע"כ ואחיו יעמיסו על עצמם עסק ההדפסה של שו"ת אביהם, והמקום ית' יהיה בעזרם דברי העמוס בעבודה:
5