תשובות משיב דבר, חלק א כ״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 23
א׳להמופלג וכו' מוהר"ר יצחק פינקעלשטיין נ"י. אשר העיר מע"ל במש"כ הר"ן (במס' ע"ז פא) בשם הרשב"א ליישב הא דאיתא התם דלכך אסור למכור בהמה גסה לעו"ג משום נסיוני דאיכא משום מחמר דהולכת מחמתי' ולא קאמר משום שביתת בהמתו היינו משום דלא מנסי לה אלא בחצר ולא מיקרי מלאכה לענין שביתת בהמתו אבל לענין מחמר איכא בכל דהו, והקשה הר"ן ע"ז מסוגיא דשבת בפ' מי שהחשיך דהרי התם קאמר הגמ' בפירוש דאיסור מחמר אינו אלא היכא דעבדה הבהמה עקירה והנחה וכדאמרינן התם אמר ראב"א מניחו עלי' כשהיא מהלכת והא א"א דלא קיימי פורתא להטיל מים ולהטיל גללים כו' אלמא דלא מחייב אלאו דמחמר אלא בכה"ג דומיא דידיה ממש וכיון שכן מאי ענין עקירה והנחה ברשות היחיד ומתרץ שם הר"ן דכיון דמנסה אותה אחר קציצת מעות ולא מקרי בהמתו ע"ש, והקשה מע"כ הא הרשב"א בעצמו הקשה על הרמב"ם (בה' שבת פ"ב ה"ז) שפסק דמי שהחשיך בדרך ובידו מעות ולא היה עמו נכרי והיתה עמו בהמה מניחו עליה כשהיא מהלכת ובאופן שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וסיים הרמב"ם ואסור ליה להנהיגה בקול כ"ז שהכיס עליו כדי שלא יהיה מחמר בשבת וע"ז הק' הרשב"א הא כיון שאינו מניחו עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד כדאמרינן שם בשבת כל שבעצמו חייב בחבירו פטור אבל אסור ובחמור מותר אף לכתחלה וא"כ ליקשי הרשב"א לעצמו הא לדידיה נמי קשה הך קושיא דהוא בעצמו קאמר דאף בחצר דליכא עקירה והנחה ואפ"ה מחמר אסור וקשה גם לדידי' מהגמ' דכל בחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר ואם נדחוק וניישב כמו שמתרץ הרב המגיד שם במ"מ דאף דהיכא דאין הבהמה עושה עקירה והנחה מ"מ כשהוא מנהיגה ממש אסור, והגמ' דמתיר שם זהו רק להטעין עלי' דבכה"ג דהיא מהלכת מותר אבל להנהיגה אסור אף בכה"ג א"כ מאי הקשה על הרמב"ם וממנ"פ קשה לדידי' זהו תורף דברי מע"כ נ"י:
1
ב׳והנה תשובת הה"מ על הרמב"ם דמחמר מיקרי מעשה בעצמו, שהרי הוא מחמר ומש"ה אף היכא דליכא עקירה והנחה אסור אם הוא מחמר, בזה הישוב אינו מתיישב פסק הרשב"א שהרי הרשב"א ס"ל דמחמר חייב אף ברה"י היינו דאיכא איסור מה"ת עד שגזרו משום זה גם מכירת בהמה לעו"ג וע"ז ודאי קשה האיך חמור מחמר יותר מנושא בעצמו דהוא בעצמו אם נושא חפצים ממקום למקום אפי' כל היום כולו פטור כדאיתא שבת (דף ה), תו קשה על הרשב"א שכ' דמחמר חייב בכ"ד אף היכא דלא נקרא מלאכה דניחוש לה ואפ"ה מחמר חייב הא בפירוש איתא בפסחים (דף סו) דמחמר כלאחר יד דלא מיקרי מלאכה פטור אלא ודאי טעמא דהרשב"א דחילוק רשויות ליתא במחמר, דהא דבעינן באיסור הוצאה דוקא ברה"ר הוא די"ל מדגלי מדבר כדאיתא בר"פ הזורק וכן ד"א שאינו חייב אלא ברה"ר משא"כ לאו דמחמר אחר בהמתו לא נ"ל מדגלי מדבר וכל היכא דאורחי' לחמר אחרי בהמתו מוזהרין עלה בשבת אבל כ"ז במחמר כדרכו משא"כ בדלא עבידא עקירה והנחה הוי כמו כלאחר יד דלאו אורחי' דהוצאת משא על הבהמה בכך ופטור מה"ת ובזה פליג הרשב"א על הרמב"ם וס"ל דבכה"ג דדמי כלאחר יד מותר אף לכתחלה אפי' היכא דמנהיגה בקול כמשמעות הסוגיא דריש פ' מי שהחשיך דמקשה והלא מחמר כו' וע"ז משני במהלכת דלא עבידא עקירה והנחה וכדר"פ כו' זהו עיקר דעת הרשב"א, נמצא מש"כ הרשב"א דלענין מחמר איכא בכ"ד פי' באיזה רשות שהוא, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות סופר נזדמן לפני הר"ן בדברי הרשב"א וצ"ל דלא מנסי לה אלא בחורבה פי' במקום שאין בני אדם מצויין, והוא ככרמלית שמקרי כל דהו רה"ר כמ"ש התוס' בשבת (דף ו') בשם הירושלמי וזהו אורחא דמחמר אחר בהמתו בשדה וכדומה אבל ברה"י אין בו משום מחמר כ"ז דברנו בישוב דעת הרשב"א:
2
ג׳אבל מע"כ נ"י רחש לבבו כי ע"י שאלתו יישב עוד דברים רבי הערך ע"כ הנני להוסיף בזה הענין:
3
ד׳הנה פסק הרמב"ם דאף היכא דלא עבידא הבהמה עקירה והנחה אפ"ה אם הולכת מחמתו אסור צריך ישוב דבאמת קושית הרשב"א חזקה ומש"כ הה"מ ליישב אינו מספיק לעקר שיטת הסוגיא דמשמע בהדיא דגם למחמר בבהמתו מותר אבל באמת פסק הרמב"ם מוכרח מסוגית הגמרא דפסחים הנ"ל דקאמר הגמ' מחמר כלאחר יד איסורא מדרבנן איכא ולא אמרינן דכל דבחבירו פטור בבהמתו מותר כדר"פ, איברא דעת רבותינו בעה"ת וש"פ דמה שאמרו בבהמתו מותר אינו אלא משום אבידת כיסו, אבל בל"ז ודאי אסור שהרי מש"ה תנן אם אין עמו נכרי מניחו על החמור הא אם יש נכרי אסור אפי' בכה"ג דלא עבידא הבהמה עקירה והנחה, ויותר מזה דעת התוס' דאפילו שביתת כלים לב"ש בשבת (דף יח) דאסור מה"ת אפי' איסור דרבנן אסור והכי מבואר שם בתוס' בד"ה ולימא מר ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא ולא יישבו כפשוטו משום דטעינת קורה אינו אלא איסור דרבנן כדאי' (דף יט) אלא פשיטא להו דאפי' איסור דרבנן אסור, וא"כ לדידהו נוכל לומר דמש"ה לא קאמר הגמ' בפסחים שם הטעם משום דבבהמתו מותר דלדידהו דוקא באבידת כיסו אבל בלא זה אסור, אבל דעת הרמב"ם דכל שבבהמתו אפי' שלא בשעת הדחק והכי משמעות מימרא דר"פ דכללא כייל ולא מיירי בכיסו כלל, והא דאסור להניח כיסו על חמורו היכא דיש עו"ג היא גזרה בפני עצמה כמבואר בלשון הרמב"ם בה"ש (פ"כ ה"ג) וגזירת חכמים היא שלא יניח כיסו ע"ג חמורו אלא אם אין עמו עו"ג, ומפרש רבינו הכי הא דאיתא שם (דף יז) אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו ורש"י פי' דלא מטלטל פחות פחות מד"א, ולא פי' ואינו מניחו על החמור כמשמעו, היינו משום זה פשיטא דאסור וכמש"כ אבל הרמב"ם מפרש כמשמעות המשנה דמיירי בחמורו ועו"ג, וע"ז אמרו דהוא גזרה מי"ח דבר דבלא איבוד כיסו הי' מותר ליתן על החמור היכא דלא עביד עקירה והנחה אבל משום דאדם בהול על ממונו חיישינן שמא לא יהא נזהר כראוי משו"ה גזרו היכא דיש עמו נכרי לא יתן על החמור, הא בל"ז שרי, והכי מוכח מהא דאיתא בביצה (דף פה) טעם על איסור רכיבה על הבהמה משום שמא יחתוך זמורה ולא קאמרי כמשמעו משום שביתת בהמתו, וכמו שאמרו באמת בירוש' והובא ברא"ש אלא משום דש"ס דילן ס"ל דכיון דהחי נושא א"ע שרי בבהמתו וליכא שבות כלל, ועיין מש"כ המג"א (סי' רמו ס"ק יג) בישוב הירושל' והדברים כמשמען דאע"ג דהחי נושא א"ע מ"מ שבות מיהא איכא, וש"ס דילן ס"ל כדר"פ דהיכא דפטור, בבהמתו מותר לגמרי מש"ה אמרו שמא יחתוך זמורה. ואחר שכן שיטת הרמב"ם דקאמר נמי משום שמא יחתוך זמורה ולא משום שביתת בהמתו ע"כ משום דסובר כש"ס דילן דבבהמתו מותר לגמרי וא"כ קשה מהגמרא דפסחים דלמה לא משני התם דלהכי מותר משום דר"פ אע"כ דבמחמר אינו כן ולא מקרי בבהמתו ואפי' אם נפרש כפירש"י דעיקר הגזרה דלא יטלטלנו פחות פחות מד"א ג"כ לפי דעת הרמב"ם דאפילו מציאה שרי פחות פחות מד"א ומ"מ בכיסו אסור נמצא דבכיסו החמירו בזה יותר משלא בכה"ג, ונראה דזהו פי' דברי ר' יהושע בו ביום מחקו סאה היינו שאסרו את המותר והתירו את האסור:
4
ה׳והנה הרשב"א והר"ן הקשו בסוגיא דשבת שם (דף קיג:) אמאי הקשה הגמרא והרי מחמר תיפוק לן משום שביתת בהמתו ויישבו דשביתת בהמתו אינו אלא בבהמתו ממש ואפשר דמשנתנו מיירי בבהמת עו"ג אבל במחמר חייב אף בבהמת עו"ג, ולכאורה קשה, האיך יפרנסו הגמ' בפסחים (דף סו) שם דמקשה והרי מחמר, ולא מקשה משביתת בהמתו והרי התם ודאי הטלה שלו ומוכן להקדישו לפסח, וצ"ל דכך דרך סוגית הגמרא דמקשה בחד לישנא דמק"א ומשום סוגיא דשבת נקט גם בפסחים הכי, וע' ר"ן ע"ז (דף פא) אבל הרמב"ם ס"ל דמחמר אינו אלא בבהמתו [וכן משמע לישנא דהש"ס המחמר אחר בהמתו בשבת (דף קנד), ולא קאמר המחמר אחר בהמה] שהרי כייל שני איסורים שביתת בהמתו ומחמר כאחד, אלא דשביתת בהמתו אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ומחמר הוא לאו גמור אלא שאין לוקין עלה משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל מ"מ הוא חמור הרבה מלאו הבא מכלל עשה, ומדלא חילק בהך דינא דשביתת בהמתו דוקא בשלו ומחמר אף בשל אחרים ע"כ דחד דינא גבי תרווייהו, ואף במחמר דוקא בשלו אלא ס"ל להרמב"ם בישוב קושית הראשונים בהא דנקט והלא מחמר תיפוק לן משום שביתת בהמתו דלדידיה לק"מ דנוכל לומר דמיירי באופן דלא עביד עקירה והנחה וכגון דמניח ע"ג במהלכת וכה"ג בבהמתו מותר לגמרי לפי מה דביארנו שיטת הרמב"ם אבל משום מחמר אף בכה"ג אסור מזה ודאי קשה להגמ' והא מחמר כו' ובסוגיא דמי שהחשיך עד דלא ידע הגמ' מהא דר"פ הוי מצי להקשות משביתת בהמתו אלא כך דרך סוגית הש"ס דמקשה בחד לישנא דמקום אחר ומשום סוגיא דפסחים נקיט גם בשבת הכי, ובפשיטות נוכל לומר דלכך הקשה הגמ' מהא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו דמחמר חמיר, דלחד מ"ד בשבת שם איכא גם סקילה משא"כ שביתת בהמתו אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ובאמת בחמור שמהלך בדרך אין הכרח לחמר דגם מעצמו לילך ולא יטה מני אורח ובשלמא בטלה שפיר קאמר הגמ' והלא מחמר דא"א להיות בלי מחמר אבל בשבת גבי חמור קשה ובפי' המשניות להרמב"ם בפ' מי שהחשיך משמע דמפרש והלא מחמר אתי לידי מחמר וזה אסור וממילא מיושב דלהכי לא מקשה הגמרא תיפוק לן משום שביתת בהמתו דאלו משום שביתת בהמתו הוי אפשר לתלות על החמור באופן שיהא כלאחר יד אבל כדי שלא יחמר אסרו) ומשני הגמ' דלא עביד עקירה והנחה ובזה יזהר דלא יחמר, אבל לחמר דהיינו להנהיגה בקול ודאי אסור, כפי שיטת הרמב"ם:
5
ו׳ונוסיף עוד דבר דהתוס' והרמב"ם פליגי בהא דתניא בשבת (דף יח) אבל אין נותנין חטים לתוך הרחיים כו' דהר"מ פסק דקיי"ל דשרי וכרב יוסף דאוקי דאתי כב"ש דס"ל שביתת כלים, ואנן פסקינן דלא כב"ש ומש"ה שרי ולא כרבה דמוקי אפי' לב"ה ומשום השמעת קול, ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה מכ"מ כאן פסק כר"י משום דרב אושעיא קאי כוותיה, והתוס' שם ד"ה והשתא פסקו כרבה ופירשו שם משום שאין הכרח לומר דר"א קאי כוותיה, והובאו שתי הדעות בשו"ע (סי' רנ"ב):
6
ז׳ונחזי אנן לשיטת הרמב"ם דשביתת בהמתו ליכא באיסור דרבנן כלל וה"ה בשביתת כלים לב"ש כמש"כ לעיל א"כ הא דתנן ושוין שטוענין קורת בית הבד כו' מתיישב הטעם כדריב"ח דר' ישמעאל היא דהיכא שרסקו מבע"י מותר לגומרן משתחשך דהיכא שיצאו מעצמן מותר לכתחילה ע"ש או כדר"א דחלות דבש כו', ואין הכרח דריב"ח ור"א ס"ל כרבה ולא כר"י שהרי גם לרב יוסף דס"ל משום שביתת כלים מכ"מ בכה"ג דמדרבנן הוא מותר ושפיר יישבו אף לרב יוסף וא"כ קשה אמאי קאמר הגמרא בקושיא די"ט מ"ש דבכולהו דגזרי בהו ב"ש והיכן מצינו דטעמא דב"ש משום גזירה ולא משום שביתת כלים וע"כ מוכח דהגמ' ס"ל דרבה לא ס"ל כרב יוסף בעיקר טעמא דב"ש וכמש"כ התוס' בד"ה ולימא ואע"ג דרבה לא דבר כלל בטעמא דב"ש דרבה סתמא קאמר טעם על הברייתא ובברייתא לא נזכר ב"ש מכ"מ הוכיח הגמ' הכי, דאי איתא דס"ל ג"כ טעמא דב"ש משום שביתת כלים הוי מוקים הברייתא כב"ש ולא אמר טעם משום השמעת קול כלל, אלא ודאי ס"ל דב"ש משום גזירה, וא"א א"כ לאוקמי הברייתא כב"ש דא"כ אמאי פותקין מים כו' דגם שם איכא גזירה מש"ה מוקי כב"ה וסיפא הוא משום השמעת קול, ואחר שכן מוכרח דרב אושעיא דקאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש ע"כ מפרש הברייתא כרב יוסף וא"א לומר כמש"כ דמכ"מ מוקי להברייתא כב"ה ומשום השמעת קול כרבה דאי איתא דאפשר לומר הכי דאף מאן דיסבור שביתת כלים לב"ש יכול לאוקמי הברייתא כב"ה ומשום השמעת קול, ישאר הקושיא מנ"ל דרבה לית ליה טעמא דב"ש משום שביתת כלים דלמא רבה ג"כ ס"ל הכי בטעמא דב"ש ומ"מ מפרש הברייתא גם לב"ה ואי נימא הכי מאי מקשה הגמ' מאי שנא כולהו דגזרי רבנן וכמו שהוכחנו אלא אאל"כ וא"כ מוכרח דר"א כרב יוסף ס"ל ומש"ה פסק הרמב"ם כרב יוסף אבל התוס' ס"ל דלב"ש גם איסור דרבנן אסור בכלים ורק טעינת קורה שרי משום דהוי ממילא טפי מכל הנך דמתניתין א"כ דריב"ח ור"א דמוקמי כר' ישמעאל ור' אלעזר דחלות דבש ע"כ לית להו הא דרב יוסף דלרב יוסף דהטעם משום שביתת כלים צריך להיות אסור אלא מוקמי טעמא דב"ש משום גזירה ולפ"ז אין הכרח דרבה לית ליה ג"כ כרב יוסף בטעמא דב"ש, ומכ"מ מפרש הברייתא אפילו לב"ה משום השמעת קול דנוכל לומר דרבה אית ליה נמי לב"ש משום שביתת כלים והא דקאמר הגמרא מאי שנא בכולהו דגזרי בהו ב"ש כו' היינו משום דישוב דריב"ח ור"א אזיל לפי שיטת הגזרה ולא אי נימא טעמא דב"ש משום שביתת כלים אבל באמת אף לרבה נוכל לומר טעמא דב"ש משום שביתת כלים והכי אפשר לומר דרב אושעיא ס"ל הכי וכמש"כ התוס' בד"ה והשתא וא"כ אין הכרח לומר דר"א קאי כרב יוסף מש"ה הדרינן לכללא דרבה ורב יוסף הלכה כרבה וקיי"ל כרבה דאית ליה השמעת קול אסור אפילו לב"ה, וגם כי ריב"ח ור"א ודאי ס"ל כרבה שהרי לית להו שביתת כלים וע"כ הברייתות כב"ה ומשום השמעת קול אסור ונמצא מחלוקת התוס' והרמב"ם לטעמייהו אזלי, והמקום יאיר עינינו ויעמידנו על טעמי רבותינו הראשונים ז"ל, כנפש העמוס בעבודה. בשולי המכתב וכשתמצא לומר הא דפליגי ר"א ור"י ר"פ מי שהחשיך אי מחקו סאה אי גדשו סאה (וע"ש בתוס' ד"ה בו ביום) הוא מחלוקת רש"י ורמב"ם דר"א דס"ל גדשו סאה ס"ל כרש"י דהגזרה הי' שלא יטלטלנו פחות מד"א דאסור בכ"מ וכאן התירו בדוחק. או דס"ל כתוס' דחמור אסור לכתחלה אפי' באיסור דרבנן ובלא אבדת כיסו אסור וכאן התירו בדוחק. וזה ג"כ דוקא היכא דליכא נכרי אבל היכא דאיכא נכרי טוב יותר ליתן לנכרי אבל ר"י דס"ל מחקו סאה ס"ל כהרמב"ם דבחמורו מותר לכתחלה בכ"מ וכאן משום דבהול על ממונו חיישינן דלא יהיה נזהר אסור היכא דיש נכרי נמצא דמחקו סאה, שלא התירו לתת לנכרי אלא אסרו ליתן ע"ג החמור:
7