תשובות משיב דבר, חלק א ל״בTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 32
א׳לכבוד הרב וכו' אחד"ש כתר"ה באהבה הנני בא ע"ד מעכ"ה מה שהעיר על דברי בהעמ"ד (בס' שמות י"ב מקרא ח') מה שכתבתי לתרץ השינוי דבפסח מצרים כתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ובפ' בהעלתך כתיב באכילת פסח שני על מצות ומררים יאכלהו וכתבתי ליישב דבפסח מצרים מצות אכילת פסח ומצות אכילת מצה שניהן שוין במצוה ורק המרור טפל להם ומכאן למדנו דאף בפסח דורות ג"כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאיתא שם בערבי פסחים יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות משמע דשניהם שוין, ובפסח שני הפסח הוא עיקר המצוה, ומצות ומרורים טפלים לו, ועיקר הלימוד הוא מדכתיב על מצות ומרורים, ומשמעות על, הוא שגבוה מהם במעלה, ומש"ה בהא דהלל היה כורך מצה ומרור, מייתי הקרא דבהעלתך ולא הקרא דפ' בא דקדים, אלא עיקר ההוכחה מדכתיב על מצות ומרורים משמע שהם טפלים לו, לכך היה כורך ביחד אבל גבי פסח מצרים ודאי דמצות אכילת מצה שוה לאכילת פסח והוכיח מעלתו מדעת הגאון ח"ס זצ"ל בתשובה (סי' קמ) דלמד מיאכלהו דקאי על שני אלו היינו על מרורים יאכלו שני אלו של פסח ומצה, ולא מעל, כפי שכתבתי, לא הבנתי דברי מע"כ נ"י, הלא להיפוך מבואר דאי נימא דהגאון היה מפרש ככת"ר נ"י אין מובן הישוב דלכך שינה הכתוב משום דכאן הוא שני טפלים מבטלים, ומש"ה הביא הלל הקרא דפ' בהעלתך לאשמועינן רבותא דאפי' ב' טפלים היינו מצה ומרור, אינם מבטלים כזית א' של פסח שהוא עיקר טפי, דמצות אינם מבטלים זא"ז ובפסח מצרים ליכא רק טפל אחד, דהיינו מרור, אבל מצה ופסח שניהם עיקרים הם ואי נימא דכונתו ללמד מיאכלהו והלא בשני הכתובים כתיב יאכלהו אלא כמש"כ דעיקר הלימוד הוא מעל ובפ"מ לא היה כריכה אלא פסח ומרור ומצה נאכל בפ"ע, וגם הרמב"ם (בה' חו"מ פ"ח) דכתב דכריכה הוא מצה ומרור ולא פסח ע"כ הבין כמש"כ דעיקר הלימוד הוא מעל דמדכתיב על מצות ומרורים ומפרש דהלשון על שיהא במעלה על שניהם ובפ"מ הי' ניכר הטפלות של המרור באופן אחר וכמשמעו דפסח ומצה אכלו כל הסעודה כמש"כ בביאור שני פעמים ואכלו יאכלהו, שהרי לא היה חגיגה ומרור לא היה אלא מעט, אבל בפסח דורות דכתיב על מצות ומרורים הטפלות היה ניכר במה שהיה המצוה לאכול פסח בפ"ע ומצה ומרור יחד דאע"ג דמזה אנו למדין דמצות אינן מבטלין זא"ז, מ"מ יותר טוב שלא לבטל, וימלא פינו כל המצוה בפ"ע לולי שהמצוה לעשות הפסח לעיקר המצוה ומצה ומרור לטפלים:
1
ב׳ולדידן הפי' כמשמעו על בסמוך מקום ולא בכל מקום מתפרש באופן אחד והרבה ענינים בתורה מתפרשים בשנוי משמעות, וכמו לפני ה' דפעם הוא לפני ה' ממש בהיכל ופעם הוא בשער ניקנור כמו לפני ה' דסוטה ועוד הרבה ואין מפרשין לחכם כמי"ב והכל לפי הקבלה ודעת חז"ל:
2
ג׳מה שדחה מע"כ נ"י את דברי במש"כ שם בהעמ"ד דבמצרים היה הסיפור גם על פסח גם על מצה ודחה מע"כ נ"י כי באמת לא נזכר שם סיפור והגדה כלל, אע"ג דיש הוכחה לדברי דגם בפ"מ היו מספרים מענין הנס, דאל"כ אמאי לא נזכר במשנה דמה פסח מצרים לפסח דורות, מ"מ נראין דברי כתר"ה נ"י, והגהתי אצלי בחומש שלי בזה"ל מש"ה היתה המצוה שיהא נדבר לדורות בשני הענינים, היינו בזמן הפסח יהיה המצוה של הגדה עליו ובזמן שאין פסח יהיו עונין על המצה דברים הרבה של בחפזון שע"ז מרומז המצה והקב"ה מגיד מראשית אחרית ית' שמו ויתעלה ומש"ה כתיבי בתורה כל אחד בפני עצמו ואכלו את הבשר צלי אש ומצות משום דשוין הם לענין הגדה, דבזמן שאין פסח מצות ההגדה על המצות:
3
ד׳וזה רמזה התורה לדעתי, וכל ענין הספור אע"ג שאין לה שיעור ויוצאין במקרא אחד שהביא ר"ג במשנה מ"מ כל המרבה לספר ה"ז משובח, וה"ז כמו מצוה של שמחה בחג לדעת הרמב"ם דאפי' בלא חגיגה הוא מה"ת, ויוצאין בשעה אחת ומ"מ כל המקיים יותר ה"ז בכלל מ"ע של ושמחת וכן בחגיגה שיוצאין בשיעור של המשנה ומ"מ אם מביא יותר ה"ז בכלל מצות חגיגה ודוחה יו"ט כמש"כ התוס' חגיגה (דף ח) בד"ה חוזר וניעור בשם הירושלמי וייטיב נא לראות במש"כ בהעמ"ש (סי' נג אות ד) לענין ק"ש:
4
ה׳ובמש"כ דהמקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון כו' מיירי בזה"ז והעיר מע"כ דהא לא תאכל עליו קאי על הפסח ידעתי ידידי דעליו בזמן דאיכא פסח מיירי אבל לחם עוני בזה"ז הוא דוקא, וכך הוא משנה תורה דמתפרש מקרא אחד בשני אופנים, ועי' מש"כ דברים (י"ח מקרא ה' ובכ"מ), וכך מתפרש מקרא זה שבעת ימים תאכל עליו היינו עם הפסח לחם עוני בלי פסח וע"ז קאי בחפזון וגו', ודברי אחיו הגאון זצ"ל קרובים לדברי, אלא כמו שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כך אין שני חכמים מכוונים לגמרי, אבל הכוונה העיקרית אחד דבזמן לחם עוני, היינו שאין עמו כתיב כי בחפזון, והיודע לדרוש יבין הטעם ויפרש יותר למצוה של הגדה שאין לה שיעור בזה הלילה כמו שבארנו לעיל, וגם בחומש שמות בפרשת בא (סי' יב מקרא י"ח) בראשון בארבעה עשר וגו' תאכלו מצות וגו' דהך תאכלו מצות הי' צריך לכתוב בסוף הפסוק עד יום האחד ועשרים לחדש בערב תאכלו מצות ומדכתיב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות משמעו דזה יום הראשון מיוחד לאכילת מצה יותר מהימים שאחריו, ומכאן למדו חז"ל דלמצוה לדורות לילה הראשון חובה וענין המקרא דמזהיר באכילת מצה ולא חמץ, קמ"ל דאכילת מצה רשות, נמצא דראש המקרא מתפרש על שני אופנים היינו על תאכלו מצות למצוה דלילה הראשון חובה ועל סיפא דקרא עד יום האחד ועשרים לרשות ושלילת החמץ של כל שבעה, אלא דבמשנה תורה מצוי יותר מקראות כאלה, וכמש"כ בפתיחה לס' דברים במשמעות משנה תורה:
5
ו׳מה שכתב כתר"ה לפרש לשון המשנה של רג"א כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא, שלא בדוקא, ולדברי כתר"ה יוצאין בספור של המכות, ג"כ איני יודע מנלי' לכתר"ה נ"י הך מילתא, ולדעתי הדלה אינו כן אלא משמעות והגדת לבנך בעבור זה דכתיב בפסח דורות הוא בדוקא שנהיה אומרים סיבת מצוה זו של פסח משום ופסח ה' על הפתח, וכן במצה לפי דברינו בזה"ז המצוה בדוקא לומר הטעם של מצות המצה היינו שלא הספיק וכו' ובל"ז לא יצא ידי חובת ספור והגדת לבנך, והיינו דאי' (דף קטז:) דמצות אכילת מצה בזה"ז אי דאורייתא או דרבנן, והגדה בזה"ז מתלי בהדדי. וראוי לדעת דכל מש"כ בפי' לחם עוני דקאי על זה"ז אינו אלא למאי דקיי"ל מצה בזה"ז דאורייתא וכן הגדה דדרשינן לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. אבל לראב"י דס"ל שהוא דרבנן ע"כ מפרש לחם עוני בע"א ושארי דרשות שבגמ' (דף לו) לחם עוני שמצוה בפרוסה, או שנאכל באנינות ועוד, והתורה מתפרשת בכמה פנים:
6
ז׳במה שכתבתי דעיקר הדבר הוא כסדר עולם דלא ניתן השבת במרה לקיים אלא הלימוד שידעו איך לשמור את השבת בעת שיהיו מצווים, בודאי הוא מוכרח מצד עצמו שהרי הלכתא רבתא לשבת, ואיך אפשר שיהיו מצווים לשמור שבת ולא ידעו מל"ט מלאכות ותולדותיהן, ויעברו על איסור כרת בשוגג בכל רגע, אלא ודאי לא איפקוד במרה אלא על להבא והיינו שנעלם מהם טעם דשני עמרים, ואלו כבר נצטוו לשמור את השבת בכל הלכותיו הי' להם לשאול את משה האיך נעשה בשבת מיד כאשר הגיד להם פ' המן, אלא כסבורים היו שלא יהיו מצווים אלא במתן תורה, וגם משה היה סבור הכי כמש"כ בביאור הפ' בס"ד ופליגי בגמ' אי איפקדו על תחומין במרה וא"כ נצטוו לשמור תחומין באלוש או שלא למדו דין תחומין עד בואם להר סיני, והענין של אלוש הוא ע"פ ב"ר פרשה מ"ח) עה"פ לושי ועשי עגות ע"ש, זה הנראה לענ"ד:
7
ח׳בשולי המכתב מה שמתנצל מע"כ שבהערותיו לא בא לקנטרנו, חלילה חלילה לי להעלות על דעתי מחשבה פסולה כזאת על מע"כ נ"י ואדרבה יש לי שובע רצון מכל מי שבא לברר דברי ולנקות משגיאה המצוי גם בגדולים וטובים ממני, וגם אני הנני ממליץ ע"ז הענין פי' במקרא קהלת זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט שאין ביאור פשוט להתחברות הענינים וגם פי' יביע נעלם מענין, ואני מפרש יביע מלשון מדבר ומפרסם כמו יום ליום יביע אמר, ופי' דזבובי מות באמת מבאישים השמן מ"מ המה עושים ג"כ טובה להשמן במה שהמה מפרסמים שהוא שמן רוקח במה שרואים דזבובים מתקבצים לה, וכן סכלות מעט והוא איזה שגיאה אע"ג שמבאיש את הספר מ"מ בזה הוא מפרסם את טובו כי במה שמבקרים אותו ומוצאים את השגיאה מפרסם את החיבור כי טוב הוא יותר ומשום זה הוא יקר מחכמה ומכבוד, פי' דיש איזה ספר, מתפרסם מצד שמדבר באיזה חכמה ידועה ויש מתפרסם מכבוד היינו מחמת שנותנים כבוד להמחבר שגדול הוא בעיני הבריות, אבל יותר משניהם מתפרסם הספר ע"י סכלות מעט שמוצאים בו וזה אות שמעיינים בו ומפרסמים את טובו, וידוע ששמחה לאיש במה שיודע שגדולים מעיינים בדבריו עד שהוא דובב שפתי ישנים כלומר אפי' מתים שאינם מרגישים בשום הנאה גשמית או כבוד מ"מ שפתותיהם דובבות בהנאה כשאומרים בשמו דבר הלכה מכש"כ אדם חי שמרגיש בכל הנאה. ע"כ הנני מחזיק טובה למעכ"ה וכן לכל מי שהוא רואה ומביט בספרי העמק שאלה העמק דבר, ובזכות זה המקום יהיה בעזרם, ויאירו דבריהם על פני דורם, כברכת ידידם העמוס בעבודה:
8