תשובות משיב דבר, חלק א ל״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 33
א׳כבוד הרב וכו' אבד"ק זעמבראווע. א) הביא מה שחקר הגרע"א זצ"ל בכתביו (סי' קץ) באה"נ אי תליא בשוה פרוטה או בכזית ע"ש וכסבור מע"כ נ"י דדעת הג' ז"ל דבפחות מש"פ או כזית אינו אסור בהנאה כלל, מש"ה הקשה מה שהקשה, וחלילה לומר כן דפשיטא דכ"ש אסור בהנאה כמו כל חצי שיעור. אלא חקר הגאון לשיטת התוס' דלוקין על אה"נ וע"כ בעינן איזה שיעור כמו אכילה ובזה חקר איזה שיעור לוקה, אבל לענין איסורא פשיטא דאף בפחות מש"פ אסור. איברא לא אחדל מלחוות דעתי בחקירת הגרע"א ז"ל דשוה פרוטה לא נזכר כלל אלא במעילה דיש בה תשלומין עיין פסחים (דף לג), אבל בכל אה"נ אי נימא דגם באה"נ שייך כזית וזהו שיטת התוס' או כדעת הרמב"ם שאין מלקות באה"נ כלל, ומ"מ גם הרמב"ם מודה דמחלוקת הוא כמו שבארתי בס"ד בהעמק שאלה (סי' עה אות א'), ולמ"ד דלוקין על אה"נ ס"ל דלוקין על היתר אכילה ולא על אכילה עצמו דוקא כמו לחזקיה דאמר מנין לחמץ בפסח דאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה וכפרש"י דסתם הנאה לידי אכילה הם באות שלוקחין בדמים דבר מאכל עכ"ל לוקין גם על הנאה דגם הנאה מיקרי היתר אכילה והשיעור בכזית, היינו דאפשר לקנות בהנאה זו דבר מאכל כזית וא"כ לפ"ז לוקין גם על ח"ש שהוא ג"כ בכלל לא יאכל חמץ, המביא לידי היתר אכילה, וכמש"כ הרמב"ם (בהל' חו"מ פ"א) האוכל חמץ עצמו בפסח כ"ש אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ ומבואר בשו"ת מהרלב"ח ובס' מעשה רוקח שהוא דרשה דחזקיה לא יאכל חמץ לא יהא בהן היתר אכילה וכשם דאנן קיי"ל דאין לוקין על היתר אכילה דח"ש ה"נ אין לוקין על הנאה וזהו שיטת הרמב"ם דאין לוקין על אה"נ, ולמ"ד דלוקין על הנאה והיינו היתר אכילה א"כ לוקין ג"כ על ח"ש זהו לדעת הרמב"ם וכמו שהארכנו בהע"ש שם, אבל דעת התוס' אינו כן, אלא על ח"ש אינו לוקה ועל הנאה לוקין והיינו בכזית כמו אכילה ולא נזכר כלל ש"פ בכל איסורי תורה רק לענין מעילה, ומה דפשיטא לי' להגרע"א ז"ל דאיסורי הנאה הוא בפרוטה נעלם ממני, מניין לי', ומה שהביא והוכיח הג' ראיה לדבריו מסוגיא דב"ק (דף מא) א"כ לכתוב רחמנא לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית דילמא מש"ה אפיק בלשון אכילה להורות דשיעורו בכזית, אע"כ דשיעורו בפרוטה, אמינא דגם לדעת הגאון ז"ל קשה שהרי מודה הגאון ז"ל דמ"מ אם אוכל חייב בכזית אע"ג שאין בו ש"פ והיינו מדכתיב לא יאכל וא"כ קשה אי כתיב לא יהנה ס"ד שאין באוכל ג"כ מלקות אלא בש"פ, אלא ודאי דעת התוס' דכמו דהלמ"מ דאכילה בכזית, כך אי כתיב לא יהנה אינו חייב אלא בכזית, תדע שהרי בכלה"כ ובשר בחלב דלא כתיב אכילה כלל מ"מ אין לוקין אלא בכזית ה"נ אי כתיב לא יהנה לא מחייב מלקות באכילה והנאה אלא בכזית זהו שיטת התוס':
1
ב׳ב) מה שחקר מר במותא שמונח במקוה אי המקוה מציל מטומאת גו"ז, אין בזה ספק כלל, כמבואר בנדרים (דף עה:) אמרו לי' לר"א ומה מקוה וכו' אין מציל על הטהורין מליטמא:
2
ג׳ג) הביא קושית הגרע"א ז"ל בכתבים (בסי' קפח) על פרש"י שלהי תמורה דהא דתנן כל הנשרפין לא יקברו משום חשש תקלה, והקשה הג' ז"ל תיפוק לן דכתיב בקרא מצות שריפה וסיים הג' הנ"ל בזה"ל, והרי אפי' לזרות לרוח ולהטיל לים הגדול דליכא חשש תקלה ג"כ אסור דמצותן דוקא בשריפה, ועל דברים אלו נתחבט מע"כ דילמא התם אסור משום דגם לבהמת הפקר ג"כ אסור כדאיתא בירושלמי, מש"ה אסור לזרות לרוח, ונכנס מע"כ בחקירה בזה הענין של הירושלמי, ובמח"כ אין בזה תפיסה על הגאון הנ"ל והרי אפי' להטיל לים המלח ששם אין שום בריה ג"כ אסור מפני שהתורה צותה לשרוף, וכל מה שכתב מעכ"ה בזה דלהכי צותה התורה לשרוף הוא דאחשבה אכילת כלבים, לא ניתן להאמר ואף לא לחשוב, ובאמת קושיא זו של הגאון ז"ל הובא גם בגליון הש"ס גם בתוס' רע"א על משניות שלהי מס' תמורה ולא נזכר דברים אלו אלא בקצור, הרי מצוה מה"ת לשרוף ולא צריך טעם כלל, והוא באמת קושיא חמורה מאד:
3
ד׳וליישב פירש"י נ"ל דגם בלא זה קשה, אי הטעם דילמא אתי אינש ואשכח ואכיל א"כ כל הנקברין אמאי שרי ליקבר, וצ"ל כמש"כ התוס' בע"ג (דף סב:) ד"ה וליקברינהו דבבשר ושער דאין דרך לקבור מוכחא מילתא וליכא למיחש וא"כ כל הנשרפין דמשנתנו אינו מזה הטעם דשם לא מוכחא מילתא כמו גבי תרומה טמאה וערלה וכלה"כ דאימור אינש גנב ואייתי קברי הכא כמו דאמרינן שם בע"ג וא"כ אף בלא טעמא דכל הנשרפין לא יקברו, אסור לקבור אלא גזה"כ דבשריפה, וע"כ צ"ל דרש"י רצה לכלול בכלל כל הנשרפין לא יקברו לבד המפורש במשנה מגזה"כ דבאלו לא הוצרך למתני כלל, אחרי דזיל קרי בי רב הוא, דמצוה בשריפה א"א לבטל מצות התורה, אלא משום חמץ בפסח לרבנן דאע"ג דמפרש הגמ' הא דתנן במתני' חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר"י דישרף מה"ת היינו משום דתיבת ישרף מיותר שהרי קתני אלו הן הנשרפין אלא סתמא כר"י דישרף מה"ת, אבל הא ודאי גם לרבנן אינו מן הנקברין שהרי בכל המשניות סתם דחמץ ישרף כמש"כ הגר"א באו"ח (ריש סי' תמח) דע"כ גם לחכמים עיקר בשריפה והיינו ג"כ משום דאסור לקבור דילמא אתי אינש משכח ואכיל וכדאיתא בע"ג שם גבי חיטי דאסורין בהנאה ובזה תנן כל הנשרפין לא יקברו, ומה שהקשו האחרונים האיך שרי לשרוף חמץ לרבנן הא יש לחוש דילמא יהנה מאפרן וכהא דתנן כל הנקברין לא ישרפו, לק"מ דדוקא הני שהתירו לקברם משום דלא חייש, דילמא אתי אינש משכח ואכיל אסור לשרוף משום היתר אפרן, אבל חמץ לרבנן שאסרו לקבור משום דילמא משכח אינש ואכיל מותר לשרוף ולא גזרו משום אפרן דזה החשש דאכילת בעין חמיר להו, וכיב"ז תנן התם דרש"א חולין שנשחטו בעזרה ישרפו והוא מדרבנן משום דמיחלפא בקדשים וכו' ותיקשי הא אסור לשרוף משום דלא ליתהני באפרן אלא ודאי גזרה דמחלפא חמור מגזרה וחשש דאפרן, ה"נ בחמץ לרבנן אסור לקבור משום דילמא משכח, והתירו לשרוף, דהחשש דילמא אתי למיכלי' חמיר להו, והוא בכלל כל הנשרפין לא יקברו, זהו הנלע"ד בישוב פירש"י, וה' יאיר עינינו לעמוד על דברי רבותינו הראשונים שמפיהם אנו חיים ונאור באור שבעתים. כנפש העמוס בעבודה:
4
ה׳נפתלי צבי יהודא ברלין
5