תשובות משיב דבר, חלק א ל״הTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 35
א׳חקירה בענין אם מותר לשחוט גסות ביו"ט. הן המנהג פשוט שאין שוחטין בהמות ביו"ט וכ"כ בח"א, ונראה הטעם, משום שלפי מנהג מדינה זו ששוחטין גסות ונמכרין מיד הקצב לכל בני העיר וא"א להיות נמכר באופן שמבואר בגמ' ובש"ע, שלא יהא נזכר סכום מעות ומכש"כ שלא יביאו מעות ורק משכונות, וזה א"א אלא במעט קונים ע"כ נהגו שלא לשחוט כלל מ"מ כתב בח"א דבשעת הדחק וצורך גדול שוחטים. והנה בשנת תרמ"ז חל ערב שבועות בש"ק והחום היה גדול וא"א היה לשחוט בע"ש ויהיה מתקיים הבשר על החג וזהו ביטול מצות שמחת יו"ט שאין שמחה אלא בבשר כמש"כ הרמב"ם הלכות יו"ט (פ"ו) והובא במג"א (סי' תקכט) וא"כ היה ההכרח לשחוט באיזה מקומות ביו"ט ובאה השאלה איך לעשות בהיתר המכירה והקנין:
1
ב׳ונראה דשרי למכור ע"י עו"ג ולקנות ע"י עו"ג היינו שהעו"ג ישקול והעו"ג הקונה יקבל מעות ממקום שמונחים בבית ישראל ויקנה בשביל ישראל, וטעם ההיתר לכתחלה לעשות ע"י עו"ג, הוא משום שבות דשבות דמותר לכ"ע במקום מצוה כדקיי"ל (בסי' שז) ואין לדחות דלא דמי איסור דרבנן שלא נזכר בדברי קבלה למו"מ שאסור מדברי קבלה בס' נחמיה (יג) וחמור מאיסור דרבנן, אבל נראה דאיסור מו"מ באוכלין לצורך היום של שבת וי"ט אינו בכלל הכתוב בנחמי' אלא דברי חז"ל כמבואר בפרש"י ותוס' ביצה (דף לז) על הא דתנן אין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ, ופירש"י ז"ל ומו"מ אסור משום ודבר דבר א"נ גזרה שמא יכתוב. ולכאורה קשה הא מפורש בנחמיה דאסור, ובאמת ודאי איסור קנין חמור מגזירה שמא יכתוב, תדע דבירושלמי יומא איתא על הא דתנן ומתקינין לו אשה אחרת והרי קונין לו קנין בשבת, ומשני אין שבות במקדש א"ר מנא הדא אמרת הלין דכנסין ארמלין צריך לכונסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת והובא בתוס' שם, ולכאורה קשה מאי הדא אמרת וכי בלא זה לא ידענו הא דתנן אין מקדשין כו' (ביצה דף לו:) אלא ס"ד הא דאין מקדשין הוא משום שמא יכתוב כדאיתא בגמ' דילן וא"כ במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן אבל משום קנין ליכא בקידושי אשה שאין גוף אשה נקנית כשפחה כדאי' בקידושין (דף ו) אשה דלא קני לה גופא ואי משום דשייך בה איזה קנין בנכסיה מן האירוסין כמש"כ הר"ן ר"פ הכותב לענין פירות נכסיו וזה ודאי מקרי קנין וכדאי' בירושלמי כתובות (פ"א) לענין הא דאין נושאין בשבת משום דזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ע"ז ס"ל לש"ס דילן דליכא איסור קנין אלא במכוין לקנות זה החפץ משא"כ נשיאת אשה עיקר העסק הוא האשה ונכסים ממילא מיקני ולא איכפת לן משום קנין, ועוד הוספתי בזה בחיבורי הע"ש (סי' נ"א אות ח' בס"ד):
2
ג׳הא מיהא מתפרש שפיר הירושלמי דס"ד דאין איסור בקידושי אשה אלא משום גזירה שמא יכתוב מש"ה לא גזרו במילתא דלא שכיחא אבל אחר שמקשה ולא נמצא כקונה קנין בשבת א"כ אפי' במילתא דלא שכיחא אסור מדברי קבלה וע"ז משני שאין איסור שבות במקדש שפיר אמר הדא אמרת הלין דכנסין ארמלין וכו' דלפי הטעם גזירה שמא יכתוב מותר כאן שהרי כנסין מבע"י וכבר נכתב הכתובה ואין מקום לגזור אבל משום קנין ודאי אסור, הרי חזינן דאיסור קנין בשבת חמור מגזירה שמא יכתוב וא"כ אמאי כתב רש"י הטעם דגזירה ולא כתב דאיסור קנין הוא מפורש בנחמיה אע"כ דאיסור שמא יכתוב אינו איסור קנין הכתוב בנחמיה דבדברי נחמיה לא כתיב אלא בקנין שאינו לצורך שבת אלא סחורה כמפורש בלשון הכתוב (שם יג) בימים ההם ראיתי ביהודה וגו' ואף יין וענבים ותאנים וכל משא וגו' ואעיד ביום מכרם ציד, ומשמעות ציד הוא צידה לימים רבים, וזה ודאי אסור אפי' בלשון תן לי הרבה כורים תאנים וכדומה משא"כ הנצרך לשבת אין בזה איסור קנין ומכש"כ ביו"ט דשרי לצורך אוכל נפש ומ"מ אסור בלשון מו"מ מדרבנן וע"ז פירש"י משום ודבר דבר שלא יהא דבורך בשבת כמו בחול. ובזה מיושב פירש"י שבת (דף קיג) על שלא יהא דבורך של שבת וכו' כגון מו"מ, והקשו התוס' דזה אסור משום ממצוא חפצך ולדברינו מיושב שפיר דממצוא חפצך אינו אסור אלא עניני מסחר אבל צורך שבת ודאי שרי ומשום ודבר דבר צריך שלא יאמר בלשון קנין אלא בלשון מתנה או הא דאסור בלשון קנין משום גזירה שמא יכתוב וא"כ אינו אלא שבות דרבנן ושרי לעשות במקום מצוה של שמחת יו"ט ע"י עו"ג:
3
ד׳ועוד נראה דמותר ע"י עו"ג עפ"י שיטת ר"ת והובא בהגהת רמ"א (סי' שכה ס"י ובמג"א סי' רעו ס"ק יא) דכל דבר אי בעי ישראל עביד בהיתר רשאין לעשות ע"י עו"ג באיסור, וכתב הרמ"א שם שכן נוהגין, והסכים לנהוג הכי בשעת הדחק, וכן הוא בנ"ד שאפשר לקנות בשר בלשון היתר, מש"ה שרי לעשות ע"י עו"ג בכל לשון קנין:
4
ה׳עוד יש לחקור אי נקנית בלשון איסור עפ"י ד"ת אי כשר לאכול ביו"ט או לא, מצד הסברא הי' אסור כמו כל דבר האסור מדרבנן ואפי' ע"י עו"ג אם נעשה באיסור כמו אם הובא מחוץ לתחום דאסור למי שהובא בשבילו, אבל מפורש (בסי' תקיז ס"ב) דישראל שאמר לעו"ג לקנות ביו"ט אע"ג דאסור לעשות כן, מ"מ אם עשה כבר מותר לאכול מהם ביו"ט, והגר"א כתב מקור הטעם מהא דתניא בתוספתא ביצה, וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי וא"כ אפילו ישראל שקנה באיסור רשאי לאכול:
5
ו׳הן אמת שהגאון רע"א ז"ל תמה ע"ז דהתם קתני בעשו שהדין קיים, אבל מ"מ אסור ליהנות ממנו בו ביום וכ"ה באמת לשון הרמב"ם (ה' שבת פכ"ג הט"ו) המגביה תו"מ בשבת או ביו"ט כו' במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת ובין כך ובין כך תיקן את הפירות וכן המקדיש וכו' מה שעשה עשוי, מ"מ הרי כבר כתב הר"ן על ברייתא זו וכולן שעשו כו' מיהא בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבטל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל, הרי דגם הר"ן הבין פי' דעשה עשוי דשרי ליהנות ממעשיו באותו יום, מיהו עלינו ליישב קושית הר"ן ממשנה מפורשת מהא דאם הפריש תרומות ומעשרות בשבת דבמזיד לא יאכל וצ"ל כמש"כ התוס' שבת (דף מג) בד"ה טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותקנו מתוקן, והקשו דלשון דעבר משמע אפי' במזיד והתנן המעשר בשבת וכו' במזיד לא יאכל ויישבו כגון דלית לי' פירי אחרינא כדאיתא ביצה (דף יז), ולמדנו דעת רבותינו דהכי קיי"ל כזה הישוב דבאיסור דרבנן אפי' עבר הוא עצמו במזיד רשאי לאכול אם אין לו פירי אחרינא, וע"ז תנן דאם עשה עשוי, אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא לפי המסקנא בביצה שם (דף יז:) דאיסורא דשבת שאני, אזיל ישוב הקודם דמותר היכי דלית לי' פירי אחרינא ואינו מפרש כרש"י דהנ"מ בין המבשל בשבת דהוא איסורא דאורייתא להמבשל ביו"ט בלי עירוב תבשילין שאינו אלא מדרבנן, מש"ה יש נ"מ בין אית לי' פירי ללית לי' פירי, נמצא דאף לתירוץ האחרון נשאר גם תירוץ הקודם דנ"מ בין יש לו לאין לו גבי איסור דרבנן. ולפ"ז ה"נ בכל איסורי דרבנן דהיכא דלית לי' מותר, אבל הרמב"ם מפרש הך תירוצא דאיסורי דשבת שאני, איסורא דישנו גם בשבת, כמו המעשר וכדומה, דשייך גם בשבת גזרו על העושה במזיד אפי' עבר ביו"ט, משא"כ הך איסורא דהמבשל ביו"ט על שבת דלא שייך בשבת כלל, בזה לא גזרו. ולפ"ז המעשר בשבת או ביו"ט אפי' לית ליה פירי אחרינא אסור לאכול ומפרש הא דאיתא בשבת הנ"ל טבל מוכן הוא כו' דאם עבר ותקנו מתוקן היינו עבר בשוגג אבל במזיד ודאי אסור, נמצא אי קנה בשבת או ביו"ט באיסור להרמב"ם אסור לאכול, ואפי' קנה ע"י עו"ג באיסור, היינו שלא במקום מצוה אסור למי שנקנה בשבילו, ודעת התוס' והרא"ש הנ"ל, דאי לית ליה פירי אחרינא שרי אפי' קנה הוא בעצמו וסתים בש"ע (סי' תקיז) כדעת התוס' ורא"ש ואין לזוז מפסק השו"ע דבדרבנן שומעין להקל כנלענ"ד העמוס בעבודה:
6