תשובות משיב דבר, חלק א ל״זTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 37
א׳לבני היקר הרב וכו' ראב"ד בעיר מאסקווא.:
1
ב׳מה שכתב בדעת הרמב"ם בה' שביתת יו"ט (פ"א הל"ד) דס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה וכדעת הפר"ח, ולא כשאר הפוסקים דרוצים לומר דהוצאה והבערה דנקט הרמב"ם רק לדוגמא נקט עיין ק"נ על הרא"ש ביצה (פ"א סי' קפ"ט) ע"ש, כן דעתי מכבר וכמש"כ שגם דעת הה"מ כן הוא ולא כהפר"ח בדעת הה"מ ורק משום הואיל פטור בשארי מלאכות [אף שלא משמע כן מדברי באורי הגר"א בה' יו"ט בסי' תקי"ח סק"ב. ומ"ש ליישב הא דאיתא בביצה (דף יב) הבערה ובישול אינה משנה דלישנא ובישול מיותר הוא דבאמת הגמרא מסיק רק הבערה, המצאה נכונה היא, אבל לא הוצרכנו לכל הפלפול הזה, אלא ה"פ הבערה ובישול אינה משנה ר"ל תרווייהו ודאי א"א לשנות משום אין חילוק מלאכות ליו"ט, כדאיתא במכות (דף כא ע"ב) ואת"ל משנה ויש חילוק ושפיר תני תרווייהו, מכ"מ ע"כ ב"ש היא מטעם אחר דלב"ה דס"ל מתוך לית כאן הבערה ואדרבה מדלא סיים כמו כן מתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך כו' משמע דבבישול לית ליה מתוך, ויש הוכחה לדברינו דבשאר מלאכות לא אמרינן מתוך:
2
ג׳איברא קשה משחיטה בריש הסוגיא ביצה (דף יב) דמייתי הגמ' הא דתני תנא קמיה דריב"א השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, א"ל דא"ל מני ב"ש היא כו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך כו' הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה וכו' אלמא דגם גבי שחיטה אמרינן מתוך לב"ה, ומכתובות (דף ז א') רב פפא משמיה דרבא ביו"ט שרי ובשבת אסור, א"ל רב פפי מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך, כגון שחיטה, הותרה נמי שלא לצורך. אלמא דגם לענין חבור אמרינן מתוך:
3
ד׳וליישב דעת הרמב"ם נקדים מתחלה דיש לנו לומר בפשיטות דהרמב"ם ז"ל לשיטתו (בפ"ו הל"ח) דגייז בנוסח עירוב תבשילין ולאדלוקי שרגא, וכן הרי"ף ז"ל, ומזה הוכיח הב"י (בסי' תקכ"ז) דלהדלקת נרות לא בעינן עירוב תבשילין ופסק הכי בדעה ראשונה בשו"ע (בסימן הנ"ל בסעיף י"ט) דמי שלא עירב עירוב תבשילין מותר להדליק נר של שבת והמ"א שם (בס"ק י"ח) דחה זה בקש בלא שום סברא, ונראה בעליל דרבותינו ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל מתוך דהדלקה ואפילו בלא צורך כלל כדעת רש"י ז"ל בביצה (דף יב) וכמש"כ הגר"א (בסי' תקי"ח סק"ב) דכן דעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל דאף בלא צורך כלל אמרינן מתוך ומותר ע"ש ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דאף בלא עירוב תבשילין מותר להדליק מיו"ט לשבת, אבל א"כ יותר קשה מהא דרב הונא בביצה (דף כא ב') דמי שלא הניח עירוב תבשילין כו', ומדליקין לו נר אחד דוקא דמבואר דבעינן עירוב תבשילין גם להדלקה וע"ש בתוס' ד"ה ומדליקין:
4
ה׳איברא תמה אנכי לכאורה האיך מדליקין נרות מיו"ט לשבת ע"י ע"ת הרי הכריח המג"א (בריש סי' הנ"ל) דלאפויי ולבשולי מיו"ט לשבת אסור מדאורייתא ולא הותר אלא מטעם הואיל אי מקלעי אורחים ובדחזי לאורחים מבע"י ובנרות אאל"כ, וא"כ אמאי שרי וכ"ת משום שיהיה ראוי ליו"ט עצמו כשינטה היום וכמש"כ התוס' (דכ"ב א') ד"ה אין מכבין דמש"ה מותר להדליק מיו"ט לחבירו ע"ש וכן פסק המ"א (בסי' תקי"ד סקי"ד) וז"ל ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה עכ"ל, הא ליתא דא"כ אפילו אם לא עירב נמי, וקשה מדרב הונא וצ"ל דלא התירו התוס' אלא נר אחד או שתים כפי צורך תשמיש, אבל לא הרבה נרות לפי כבוד שבת, וע"ז צריך ע"ת, ומזה לכאורה ראיה גדולה לדעת הרמב"ם דלהדלקה אינו צריך עירוב תבשילין דלגבי הדלקה אמרינן מתוך, ולא הוצרכנו לסברא דהואיל אלא לאפויי ולבשולי, אבל א"כ הדרא קושיתנו לדוכתה ליישב הא דרב הונא, וגם ליישב שיטת התוס' דכל מלאכות שוות לסברא דמתוך:
5
ו׳וליישב זה נבאר תחלה מש"כ התוס' (די"ב) ד"ה ה"ג דלשיטת רש"י דמתוך אמרינן בלא צורך כלל, מאי איצטריך רבה בפסחים לטעמא דהואיל, באופה מיו"ט לחול ע"ש, ולכאורה לטעמייהו דס"ל דמצרכינן צורך יו"ט קצת, מי ניחא, הא מבואר שם דהא דאופין מיו"ט לשבת הוי נמי מטעם הואיל דמקשה שם רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת כו' ומאי איצטריך לטעמיה דהואיל הא צורך מצוה מקרי צורך כמש"כ שם התוס' בסה"ד בביצה, ונ"ל דאין זה מצוה שיכולין לאפות ולבשל לפני אכילת יו"ט ולהותיר לשבת, וא"כ ממילא ניחא דהדלקת נרות דא"א בכה"ג שרי משום מתוך, וצורך מצוה, ומ"מ בעינן עירוב כיון דלחול אסור משום דליכא מצוה וכמו דלרב חסדא דלית ליה הואיל דהטעם דאופין מיו"ט לשבת משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט מטעם קדושה א' כפירש"י בד"ה מדאורייתא, ומכ"מ הוצרכו ע"ת כדי שלא יאמרו דמותר כמ"כ מיו"ט לחול ה"נ לרבה לענין הדלקת נרות, דאף דלא שייך הואיל מ"מ מותר מטעם מתוך והוצרכו ע"ת משום דלא יאמרו דמותר גם מיו"ט לחול ומזה הטעם נ"ל שנהגו המון ישראל להטמין מיו"ט לשבת סמוך לערב באופן שא"א שיהיה ראוי לאכול בעוד יום לאורחים. וזה פלא הא טעמא דהואיל לא שייך אז אבל הטעם פשוט דכיון דמנהגנו לענג שבת בחמין ביום וא"א בענין אחר מותר לבשל מטעם מתוך ע"י עירוב ולא הוצרכנו לסברא דהואיל אלא לסעודת ליל ש"ק, או בימי הגמ' שלא היו מטמינים והיו אוכלין צונן למחר וזאת באפשר להכין מבעוד יום כמו שבארנו דליכא בזה מצוה] וכ"ז לשיטת התוס' דלא אמרינן מתוך אלא בצורך קצת אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן צורך קצת, ע"כ אי נימא מתוך באפויי ובישול קשה קושית התוס' מאי איצטריך הואיל, ואי איצטריך סברא דהואיל האיך מדליקין נרות אלא כמש"כ לעיל דבאפיה ובישול ל"א מתוך כלל, ואיצטריך לטעמא דהואיל ולהדלקה איתא טעמא דמתוך ולא בעינן ע"ת כלל דאפילו לחול שרי בלא צורך מצוה [וא"כ להטמין סמוך לערב אסור] ועתה מבואר הדבר דרב הונא סובר כשיטת התוס' מדאיצטריך ע"ת להדלקה דכל מלאכות שוות לסברא דמתוך ובעינן צורך קצת והיכא דא"א שרי משום מתוך כמו שבארנו, אבל הדרא קושיא לדוכתה על הרמב"ם ז"ל בשני דברים חדא על הפסק דל"א מתוך בכל המלאכות, ושנית במה שלא הצריך צורך קצת בהדלקה והוצאה, ועוד נוסף קו' אחת על רבינו ז"ל מהא דכתובות שם (דף ז א') דלא אמרינן מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש, ולכאורה בהדיא מבואר כשיטת התוס' דבעינן צורך קצת מיהא וזו הראיה הביא הגר"א ז"ל (בסי' תקי"ח סק"ב) ע"ש:
6
ז׳וליישב כ"ז נראה ברור דהני תרי מילי פלוגתא דאמוראי בשלשה סוגיות הש"ס ותליין הא בהא, הא' בביצה (דף כב ב') מהו לעשן רב הונא אמר אסור מפני שמכבה (וזה אב מלאכה הוא ואינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות מלאכה בשבילה) א"ל ר"נ ולימא מר מפני שמבעיר (שגם זה אב מלאכה) א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר (ואנא קמא קמא נקטי) אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור, משום כיבוי לחוד, וע"ג חרס (דליכא כיבוי) שרי ופרש"י דהבערה ליכא משום דכלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא, רבא אמר ע"ג גחלת נמי שרי מידי דהוי אבשרא אגומרי, ופרש"י דבשרא אגומרי נמי איכא כיבוי והבערה כו' ושרי משום דאוכל נפש הוי ועישון פירות נמי אוכל נפש הוא ושוה לכל נפש ומש"ה שרי, והרי"ף ז"ל גורס בשבת פרק ר"א דמילה דטעמא דבשרא אגומרי דשרי משום דליכא כיבוי כמבואר בהלכות בסוגיין, והקשה הבעה"מ דמ"מ להוי אסור משום הבערה ותי' הרמב"ן במלחמות דכיון דכיבוי ליכא הבערה ג"כ ליכא, וזה אינו מובן לענ"ד דמ"ט הוי הבערה כלאחר יד דיהא שרי, ומאי שייכא הבערה בכיבוי בשלמא בשרא אגומרי דכבוי הוא בגחלים והבערה ג"כ בגחלים לחוד ניחא דכיבוי ליכא שסופן מבעיר וכיון דכבוי אין כאן הבערה נמי אין כאן, אבל בקטור הא הקטורת גופייהו מתלהב ומתבער ומ"ט שרי נהי דבגחלת ליכא כיבוי וכיון דלא חשיב כבוי לא חשיב הבערה שאח"כ אבל בהקטורת הא איכא הבערה:
7
ח׳ונלענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דחדא הוא כידוע, דמפרשי הכי דהני אמוראי פליגי בטעם משנתנו דחכמים אוסרים מוגמר. ולכאורה קשה נימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי כו', וזה מתיישב בשני אופנים או משום דבעינן צורך קצת וכשיטת התוס', וממילא בעינן דבר השוה לכל נפש כדמוכח בסוגיא דכתובות שהבאנו לעיל או משום כבוי אסור דליכא מתוך כלל וכשיטת הרמב"ם דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ובהבערה דאמרינן מתוך לא בעינן צורך קצת, ובזה פליגי ר"ה ור"נ סברי דעישון אסור משום מכבה ומבעיר אפילו ע"ג חרס וכשיטת התוס' דבעינן צורך קצת וממילא בעינן דבר השוה לכל נפש ורב יהודה דמחלק דע"ג גחלת אסור וע"ג חרס שרי סובר דמשום הבערה שרי דלא בעינן צורך קצת ושרי משום מתוך ורק משום כיבוי אסור וע"ג גחלת אסור מפני שמכבה וע"ג חרס שרי, אף דאיכא הבערה בכ"ז שרי משום מתוך וכשיטת הרמב"ם ז"ל, וכן מבואר ברי"ף שכתב בטעמא דרב יהודה ע"ג גחלת אסור משום שמכבה, ולא כתב טעם מבעיר כפירש"י, והתימא על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש כ"ז וכבר כתבו התוס' דלר"י נר של אבוקה שרי דהבערה שלא לצורך שרי ביו"ט, ור"נ שפיר מקשה לרב הונא ולימא מר, מפני שמבעיר, ולא נוכל לומר כמו דאמרינן לר"י דהבערה שאני מכבוי דלר"ה לדידיה דסובר דלהדלקה בעינן ע"ת, ע"כ בעינן צורך קצת וליכא שום חילוק בין כיבוי להבערה ושפיר מקשה ליה ר"נ ולימא מר משום מבעיר, ורבא סובר דלעשן שרי דכבוי ליכא, מ"ד אבשרא אגומרי, וכגי' הרי"ף ז"ל, ואי משום הבערת הקטורת ס"ל בהא כר"י וכהרמב"ם ז"ל כמו שבארנו, וכ"ת א"כ מגמר נמי לשרי, הא ל"ק, דבע"כ צ"ל דאיכא כבוי כלאח"י וקרוב לכבוי ואסור משום כבוי, ודוקא באכילה התירו והיינו לעשן את הפירות וכמבואר ברש"י שם ד"ה רבא אמר עג"ג ולהכי הוצרך רבא להביא ראיה מבשרא אגומרי שהתירו דשם הוא אוכל נפש ודומה לבשרא אגומרי ושרי אבל במוגמר דלאו אוכל נפש הוא אסור, והנה הש"ס פסק וגם הרי"ף ז"ל דלעשן שרי כרבא, נמצא מבואר פסק הרמב"ם בהני תרי מילי דהבערה שרי דאמרינן מתוך ולא בעינן צורך קצת ודלא כרב הונא, הא חדא:
8
ט׳שנית בפסחים (דף מו) בסוגיא דהואיל פסק הרי"ף ז"ל כרבה דאמרינן הואיל והבעה"מ פסק כר"ח ע"ש והרמב"ן ז"ל הכריע כרבה שהרי הקשה רבה לר"ח האיך אופין מיו"ט לשבת וא"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ופרש"י דקדושה אחת היא וא"כ אנן דאית לן דשני קדושות הן וכהכנה דרבה ע"כ אית לן הואיל. והנה התוס' ביצה (דף ב ב') בד"ה והא הקשו דלרבה הואיל והכנה דאורייתא האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ואי ע"י ע"ת וכי אתא תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאורייתא וע"כ צריך לומר כתי' התוס' משום דרבה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ע"ש, נמצא דיש ראיה פשוטה להרמב"ן דהלכתא כרבה והאיך נעלם זה ממאור הגדול ז"ל:
9
י׳וליישב שיטת בעה"מ נקדים דברי התוס' בביצה שם ד"ה והיה בזה"ל ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בו הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא כו', ודברים אלו לכאורה תמוהים וסותר סוגיא דפסחים הנ"ל דמבואר בהדיא דאי לא אמרינן הואיל אסור לאפות, וכבר תמה ע"ז המג"א בריש סי' תקכ"ז ד"ה כתב, וגם הגר"א ז"ל (בסי' תק"א ס"ק י"ד) מביא דברי התוס' דביצה, וכתב ע"ז אבל אינו מוכרח דרבה ור"ח אזלי לטעמייהו דר"ח ל"ל הואיל ול"ל הכנה ורבה דאית ליה הכנה אית ליה הואיל ע"ש, ולכאורה אינו אלא תימא כמש"כ המג"א ז"ל:
10
י״אאבל האמת הברור דתוס' והבעה"מ מפרשי הא דר"ח דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט כמש"כ התוס' פסחים (דף מז א') ד"ה ואי, דלאו משום קדושה אחת היא אלא משום שהוא מצות שבת כו' וחשיב כמו אוכל נפש כו', ור"ל מטעם מתוך וצורך מצוה, ונפקותא גדולה יש בין פרש"י לפי' התוס', דלרש"י ז"ל ניחא מה שרשאין לאכול בשבת מה שנתבשל והוכן ביו"ט, ולא אסור משום הכנה כביצה, וכעצים שנשרו מן הדקל בשבת דאסור ביו"ט, דלרבה ניחא משום שהוכן ליו"ט עצמו דחזי לאורחים ולר"ח קדושה אחת היא וכמו יו"ט מכין לעצמו, אבל לפי' התוס' לא תירץ ר"ח אלא במה שהותר לבשל ולאפות ביו"ט ואין כאן משום איסור יו"ט ע"ז שפיר תירץ משום מתוך, אבל עדיין קשה האיך רשאין לאכול בשבת הא הוכן מיו"ט לשבת, ובשלמא על רב חסדא עצמו ל"ק דלית ליה איסור הכנה בביצה ג"כ, אבל לדידן דבהכנה הלכה כרבה ובטעם היתר אפיה ובישול, אם נפסוק כר"ח דלא אמרינן הואיל קשה האיך מותר לאכול בשבת ממה שהוכן ביו"ט וע"ז יישבו התוס' שפיר דבכה"ג לא מקרי הכנה נמצא דלפי' התוס' ליתא להך קושיא כלל מה שהקשה רבה לר'"ח דאפילו אם לא אמרינן הואיל, ניחא מה שאופין מיו"ט לשבת משום מתוך ומשום מצוה נקרא צורך קצת ואיסור הכנה ליכא דבאפייה ובישול לא שייך הכנה, ושפיר כתב הגר"א ז"ל דדבריהם אינם מוכרחים ולא בלשון קושיא דבאמת אין בדבריהם שום תימא כמו שבררנו שיטתם רק דאינו מוכרח לומר כן, דבפשיטות י'"ל כרש"י ז"ל דטעמיה דר"ח משום קדושה א', וממילא אין כאן איסור הכנה, ורבה לטעמיה דאית ליה הואיל ושרי אף לדידיה דא"ל הכנה [אח'"כ ראיתי בס' תפארת ישראל על הל' יו"ט כתב ג"כ כך, וראיתי עוד בקונטרס קהלת יעקב להגאון ר"י מליסא זצ"ל הסביר ג"כ כ"ז בכוונת המג"א ע"ש] וגם הר"ן ז"ל הביא דברי התוס' בקיצור בפרק אלו עוברין, ולא תמה עליהם רק שלא נראה לו, והשתא דברי בעה"מ ז"ל מאירין ג"כ, דודאי י"ל דהלכה כר"ח דלא אמרינן הואיל והא דאופין מיו"ט לשבת משום מתוך וצורך מצוה:
11
י״בונשאר לפנינו רק לבאר לפי' התוס' במאי פליגי רבה ור"ח הרי כבר כתבנו דלפי דבריהם ז"ל בביצה (דף יב) בתוס' ד"ה ה"ג ע"כ צ"ל דרבה ג"כ סובר דטעם הדלקת הנרות מיו"ט לשבת משום מתוך וצורך מצוה ורק באפייה ובישול, שיכול לבשל לפני סעודת יו"ט הוצרך להואיל וא"כ במאי פליגי, וצ"ל דפליגי בסברא בעלמא דרבה סובר, שאין מצוה באפייה ובישול, כיון שיכול להכין ביחד עם סעודת יו"ט. ור"ח סובר דמכ"מ יש בבישול זה מצוה, כיון שהוא לא הכין קודם הסעודה, ולהכי צרכי שבת נעשין ביו"ט וכדמשמע לשון התוס' בפסחים שם בד"ה ואי וז"ל אלא כלומר הואיל שהוא מצות שבת, אם לא יעשנה ביו"ט שוב לא יעשנה, חשיב כמו אוכל נפש דיו"ט עכ"ל, מוכח מלשון התוס' דלר"ח אף שהוא יכול לעשות מקודם מכ"מ אם לא עשה, אי נימא דשוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש דיו"ט, ועיין:
12
י״גכ"ז ביארתי לשיטת התוס', אבל להרמב"ם ז"ל יש לנו לפרש בפשיטות דפליגי רבה ור"ח במחלוקת התוס' והרמב"ם וכפלוגתייהו דאמוראי דביצה הנ"ל, דרבה סובר דבאפייה ובישול ליכא כלל מתוך וע"כ אופין מטעם הואיל, ור"ח השיב צרכי שבת נעשין ביו"ט מטעם מתוך בכל מלאכות ודוקא צרכי שבת דאיכא מצוה וממילא מבואר ג"כ דהלכה כרבה שהרי כבר איפסק דלעשן שרי כרבא וכשיטת הרמב"ם וע"כ הא דמוגמר אסור מטעם כבוי, וליכא ביה מתוך, ומוכח דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך והא דאופין מיו"ט לשבת ע"כ מטעם הואיל:
13
י״דשלישית היינו מסוגיא דכתובות הנ"ל, דכבר הקשו התוס' בד"ה אלא מעתה הא דמקשה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך דביו"ט שרי משום דאמרינן מתוך אלא מעתה מוגמר מותר לעשות ביו"ט וכו', והקשו התוס' לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא בד"ה (בביצה י"ד) הכי ע"ש אבל לדברינו מיושב קושית התוס' כמין חומר, דבהא פליגי, רב פפא סובר כהרמב"ם ז"ל דבחבורה ליכא מתוך דדוקא בהוצאה אמרינן ואגמר אסור משום כבוי אבל לרב פפא דסובר דשרי בעילה ראשונה גם בשבת מוכח דס"ל דגם בחבורה אמרינן מתוך וע"כ ס"ל דגם בשארי מלאכות אמרינן, וא"כ מוגמר נמי לשרי ולא קשה קושית התוס' לרב פפי מהוצאה דאמרינן מתוך לב"ה דבהוצאה גם רב פפי מודה, והא דמקשה מהבערה ולא מקשה מכבוי היינו לא מבעיא כבוי דאין כאן איסור דאורייתא, מ"ד מבשרא אגומרי דליכא כיבוי ובסברת הרמב"ן שהבאנו לעיל, אלא אפילו הבערה ג"כ לימא מתוך, ומשני דדבר שאינו שוה לכל נפש לא מקרי צורך קצת ולרב פפא דסובר דאמרינן מתוך בכל המלאכות וזהו שיטת התוס' הוצרך אפילו בהבערה צורך קצת ולכך מוגמר אסור, וכבר איפסק כרב פפי הן בסוגיא דכתובות דאפילו בשבת שרי בעילה ראשונה, הן בסוגיא דביצה דלעשן שרי, ושפיר פסק הרמב"ם כוותייהו:
14
ט״וואל תתמה לרב פפא משמיה דרבא דסובר ביו"ט שרי ומסיק הגמ' לדידיה דבעינן דבר השוה לכל נפש והיינו צורך קצת הא רבא אית ליה לעשן שרי והוכחנו לעיל לדידיה דלא בעינן צורך כלל, וכ"ת הא רב פפי משמיה דרבא היא, ליתא דכבר כתבו הפוסקים ז"ל שלהי פ"ק דכתובות דכיון דרב אמר סתמא משמע דכ"ע מודו דרב אמר הכי והכא נמי הא רבא סתמא אמר דלעשן שרי ומשמע דכו"ע ס"ל דרבא אמר כך, אולם יש לומר שאני רב פפא אליבא דרבא דיותר מזה איתא בשבת (דף כז א') ברומיא דרבא אדרבא ומשני הא רב פפא אמרה, וכתבו התוס' שם דלהכי נקט רב פפא ולא רנב"י משום דר"פ מלך אחריו וכל השמועות שאמר סברו תלמידיו שאמר משמיה דרבא ולפעמים אמרוה משמיה דרבא לחוד ושפיר נוכל לומר לפי"ז דאף דרבא אמר סתמא מכ"מ רב פפא משמיה דרבא אמרה:
15
ט״זובאמת יש להוכיח דטעמא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לאו משום קדושה אחת היא כפירש"י שהרי דחי הש"ס (בדמ"ח א') די"ל דר"א ס"ל כר"ח דלא אמרינן הואיל ואיך אפשר לומר כן הא ר"א ס"ל בעירובין (דף לח) דשבת ויו"ט שתי קדושות הן אלא שאפשר לומר דה"ק אי מהא לא איריא, דפליגי ר"א ור"י בהא, וכיב"ז כתבו התוס' בגיטין סוף פ' השולח, מיהו לפי' התוס' דהא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לא משום קדושה א' ניחא יותר, וגם הרי"ף ז"ל לא הביא הראיה דהלכה כרבה מהא דאוקים הש"ס דר"א כוותיה באפיה דחלה כמו שסובר הבעה"מ ומקשה עליו שהרי דחי הש"ס, והר"ן ז"ל תמה ג"כ על לשון הרי"ף ז"ל שכתב הא דר"א שאומר דעובר על ב"י וב"י אתי כרבה, וכתב הר"ן ז"ל דלא נהירא דהא מסקינן בקידושין טובת הנאה ממון, וכיון שכן אפשר לומר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טמאה טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולאו משום הואיל אלא כך ראוי לומר כו', אבל כל עין רואה דלא שגיאת הקולמוס הוא ומכש"כ שגיאת הדעת חלילה, אלא ודאי דמודה הרי"ף ז"ל דמדהותר אפייה אין ראיה דס"ל כרבה דאמרינן הואיל, כדחיית הש"ס, אלא מהא דעובר על בל יראה ובל ימצא כמו שיבואר, ומה שתמה הר"ן עליו, דנוכל לומר מטעם טוה"נ ממון, הן אמת שהרא"ש והר"ן ז"ל פסקו בקדושין (ספ"ב) דטובת הנאה ממון אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דטוה"נ אינה ממון ואע"ג דלענין נדרים הוא ממון מכ"מ ע"כ יש לנו לחלק בין הענינים שהרי הכא מוכח דר' יהושע סובר בפשיטות טה"נ א"מ ובסוגיא דב"מ (דף יא) מבואר דסובר דטוה"נ ממון, וכן עולא בקידושין סובר טה"נ אינה ממון, ובב"מ שם סובר טוה"נ ממון וכבר הקשה הגאון ש"א (בסי' ע"ז) על זה ע"ש. אבל ודאי יש חילוק בין כשמקנה הטה"נ ביחד עם הגוף כמו תרומה לכהן וכן כשמדיר הנאה מכהן, בהא מסקנת הגמ' טה"נ ממון דכיון דנותן לכהן גוף התרומה מיחשב גם הנאת בעלים לממון. אבל כשהתרומה היא ביד ישראל ורוצה לקדש בזה אשה שגם האשה אסורה בתרומה, ונמצא דבין להמקנה בין להקונה אין בהתרומה רק הטובת הנאה, בהא טוה"נ אינה ממון, וכן בתרומה ביד ישראל, לענין ב"י וב"י בהא לא נחשב טוה"נ לממון וא"כ יהיה קשה מ"ט דר"א דסובר דעובר על ב"י וב"י וע"כ צריכינן לומר כהרי"ף דעיקר הטעם הוא משום הואיל, וכבר דקדק רש"י ז"ל בקידושין בלשונו הזהב במימרא דעולא טה"נ א"מ ופירש"י לקדושי אשה, כוון בזה, ולא לכל דבר, וכיב"ז יש הרבה סוגיות ואנקוט למשל חדא. בגיטין (דף נה) יאוש כדי לא קני, ופירשו התוס' בד"ה מ"ט דרק לענין קרבן, וכן פירש"י שם (ע"ב ד"ה) כרת מאי עבידתיה והא שהביא הש'"ס בנדרים (דף פד) לענין טוה"נ ממון או א"מ מההיא דגונב טבלו של חבירו דרבי סובר משלם לו דמי טבלו ריבי"א אינו משלם אלא דמי חולין וקס"ד דפליגי בטובת הנאה ממון ולדברינו הא התם התרומה ביד ישראל והתם לכ"ע טוה"נ א"מ, אולם שם הביא הש"ס בתורת מכש"כ דאף בכה"ג יש תנא דסובר טוהנ"מ, ודחי הש""ס דבאמת באופן כזה כ"ע מודו דטוה"נ א"מ רק דפליגי במתנות שלא הורמו וכו' ע"ש ובענין נדרים דשייך לכהן ומקנה ליה גם גוף התרומה באמת סובר רבא דכ"ע טוהנ'"מ ותרומה שאני ע"ש, עכ"פ איך שהוא כוונת הרי"ף ז"ל ברור דיש לחלק בין הענינים ולא כהר"ן ז"ל ושפיר קאמר הרי"ף דהטעם הוא משום הואיל וקושית הש"א ז"ל מכריע לזה:
16
י״זומה שנתקשה בני הגנ"י בהבנת דברי המג"א ריש (סי' תקיח) במה שהקשה על המ"מ המובא בב"י (סי' תצה) דסובר דרק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות, והטעם דאמרינן בהבערה מתוך משום דגבי הבערה כתיב לא תבערו אש ביום השבת מכלל דביו"ט שרי, וע'"ז הקשה המג"א ז"ל מהא דפסחים (ד"ה א') קאמר ר"ע אינו צריך, הה"א אך ביום הראשון תשביתו וכו' ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה, א"כ ש"מ דגם ביו"ט אסור הבערה משום הלאו דלא תעשה כל מלאכה וכו' ע"ש. באמת אינם מובנים דברי המג"א, מאי ראיה מייתי מר"ע הא רבנן פליגי עליה, ובאמת לר"ע לא אמרינן מתוך כדקאמר הגמ' בהדיא ש"מ לא אמרינן מתוך, אבל הרמב"ם דסובר דאמרינן מתוך בהבערה יסבור כרבנן דפליגי:
17
י״חוהנראה שהמ"א ז"ל הבין מה שאמר ר"ע וכתיב לא תעשה כל מלאכה, והוא מיותר דהל"ל רק ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכיון שהוא א"מ ודאי אסור, ומה גם כי לא כתיב זה הלשון ביו"ט (עיין בהגהות הש"ס) ובלא ספק ע"כ צ"ל דקאי אקרא דלא תעשה מלאכה דפ' ראה בשביעי ש"פ [וכן בפסחים (דף מח א') דמביא הגמ' הא דקאמר ליה ר' יהושע לר"א ה"ה עובר משום לא תעשה כל מלאכה ע"ש, ובאמת לא מצינו בכה"ת לשון זה גבי יו"ט וע"כ צ"ל נמי דהכוונה או על פסוק זה דפ' ראה או על הפסוק דפר' בא דכל, מלאכה לא יעשה בהם, וכן משמע בתוספתא דאיתא שם בזה"ל א"ל ר"י הרי הוא אומר אך אשר יאכל לכל נפש, ובלא ספק דהכוונה על הפסוק דפר' בא וחסר כאן רישא דקרא והכונה דאי מלשון הכתוב בכ"מ כל מלאכת עבודה לא תעשו יש לומר דאף ע"ג דלא אמרינן הואיל בכה"ת מכ"מ אין זה מלאכת עבודה דדרך לטרוח שמא יהא ראוי לפניו אבל מהקרא דכתיב בפר' ראה דכתיב סתם לא תעשה מלאכה, ולמדנו מזה פירוש מלאכת עבודה בכ"מ שאינו אוכל נפש ושפיר הקשה ר"י ה"ה עובר וכו', ומשני ליה דלכך שרי ואינו עובר משום הואיל וזה הכלל שייך בכ"מ ואפילו גבי שבת הקשו התוס' שם (דף מו ב') ד"ה רבה דמשום הואיל לא לילקי ע"ש] ועיקר הוכחת ר"ע הוא מדמשנה הקרא וכתב בפ' ראה סתם לא תעשה מלאכה ולא כתיב כל מלאכת עבודה כנהוג בכל הפרשיות של יו"ט, אלא בא ללמד אפילו אינה מלאכת עבודה אסור, והיינו הבערה דכתיב ביום השבת וסד"א דוקא שבת משום דלא צריכינן מלאכת עבודה, אבל גבי יום טוב הו"א דשרי קמ"ל דמכל מקום אסור וכמדומני שכמ"כ ראיתי בחי' הרשב"א על מסכת ראש השנה (בדף ל) גבי יצא תק"ש ורדיית הפת שהוא חכמה ואינה מלאכה, והשתא שפיר מקשה המ"א על שיטת הכ"מ ז"ל דבשלמא לשיטת התוס' דבכ"ד אמרינן מתוך ניחא דרבנן ודאי מודו דקרא דלא תעשה מלאכה אשמועינן דאפי' הבערה אסור, ומכל מקום אמרינן מתוך כמו בשארי מלאכות והקרא מהני לן לאסור היכא דלא אמרינן מתוך כמו לע"ג ולגבוה דממעטינן מלכם עיין ביצה (דף כ כ"א) ושם גם הבערה אסור, אבל להרמב"ם ז"ל דבכל מלאכות לא אמרינן כלל מתוך ורק בהבערה דכתיב ביום השבת מורה על הא דאמרינן בהבערה מתוך קשה מ"ט פליג על ר"ע הא הקרא דפ' ראה דכתיב סתמא לא תעשה מלאכה מדייק לאפוקי ממשמעות דביום השבת, דגם בהבערה אף שאינה מלאכת עבודה מכ"מ אסור ושפיר מקשה, אולם בכל זה אינו מוכרח וכתבנו רק ליישב דברי המ"א, ובפשיטות נוכל לומר, עפ"י דרך הפשט, דלכך שינה הכתוב בפ' ראה וכתב סתמא, משום דבפסח ביאר כבר הכתוב בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ע"כ לא חש לפרש כאן מלאכת עבודה משא"כ בשאר יו"ט:
18
י״טמה שהקשה בני הגנ"י בטעמיה של השו"ע דבסימן תקי"ח פסק דאסור להוציא לצורך עו"ג משמע דס"ל דאף ע"ג דס"ל מתוך בלא צורך מכ"מ הכא מיעט הכתוב לכם ולא לנכרים כמ"ש התוס' ביצה (י"ב) לענין גבוה וא"כ ה"ה אסור להוציא לבהמה לפי הפסק כריה"ג ביצה (דף כא) ולא כן משמע בשו"ע (סי' תקי"ב) שרמ"א ז"ל הוסיף בס"ג עפ"י דעתו דבעינן צורך קצת, ומדלא הביא המחבר משמע דלדעת המחבר דלא בעינן צורך קצת שרי, ועיין בהגר"א שם, באמת הצדק אתך, ובעיקר הענין אי אתי הדרשה דלכם ולא לגבוה ולא לעו"ג ולכלבים ומפיק מידי מתוך תליא בשיטת התוס' והרמב"ם ז"ל דלהתוס' דבכ"ד אמרינן מתוך וא"כ האיך מיעטה התורה כל הני ש"מ דגזרת הכתוב הוא דבכל הני לא מהני צורך קצת וכמו דבעינן שיהא צורך כל נפש ה"נ בעינן שיהא צורך נפש ישראל דוקא, אבל להרמב"ם ז"ל דבהוצאה והבערה לא בעינן צורך כלל ומאי גרע גבוה ועו"ג ובהמה, וע"כ המיעוט אתי לשאר מלאכות דלא יוכלל עו"ג ובהמה בכל נפש וגבוה בק"ו שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן (ביצה דף כ ב') וא"כ להש"ע שרי עפ"י דין, וכבר רמז ע"ז הגר"א שם (בס"ק ז') מה שכתב שם דלהרמב"ם שרי, אבל לדעת הב"י נראה דדעתו ז"ל נוטה, דאע"ג דלא בעינן צורך קצת מה"ת, מכ"מ מדרבנן בעינן כמש"כ בב"י (רס"י תקי"ח) אלא שכתב בשם הר"ן ז"ל דלא משמע הכי, והנ"מ בין התוס' דמה"ת בעינן צורך קצת, ובין להרמב"ם לדעת הב"י, לבד הנפקותא בין מה"ת לדרבנן, עוד יש נ"מ למעשה, דלהתו' בעינן צורך קצת השוה לכ"נ כדאיתא בכתובות ולהב"י ל"ש, ולהתוס' ז"ל בא לכם ולא לעו"ג ולכלבים ומיעט דלא מהני צורך מצוה שיש בו, ולהב"י שרי והשתא לצורך בהמה דמזונותן עליך ויש בו מצוה שרי להב"י ובשביל עו"ג אסור, וזה הנ"מ בין בהמה לעו"ג מבואר ברי"ף וברמב"ם ז"ל לענין הואיל דבעינן צורך מצוה מדרבנן דאיתא בביצה (דף כא) אמר ר"ח בהמה חציה ש"נ מותר לשחטה ביו"ט כו' ופריך הש"ס ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' ומשני אלא כגון דא"ל נבלה דאפשר לפייסן וכו' וכתב הר"ן ז"ל דה"ה שהיה יכול להקשות דאפילו למ"ד דאמרינן הואיל לכתחלה אסור ע"ש, וא"כ אפילו לדידן דאמרינן הואיל בעינן נמי שיהיה לו ודאי נבלה ועפי"ז שפיר כתב הרמ"א (בסי' תקיב ס"ג) דשרי להרבות לכלבים באותה קדירה כו' וכמש"כ הגר"א שם, וקרוב להגיה שם בהגהת המ"א ז"ל בזה"ל באותה קדירה שמבשל בה לעצמו או אם יש לו ד"א ליתן כו' והיינו כמש"כ הגר"א ז"ל דבא' משני האופנים שרי:
19
כ׳אבל הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' יו"ט) כתב סתם דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה מותר לאפותה ביום טוב, ולא התנה דיש לו נבלה וכבר כתבו הה"מ והרשב"א ז"ל דרבינו דס"ל הואיל לא בעינן זה התנאי ולא כהר"ן ז"ל שהבאנו, ועיין בלח"מ שנדחק בישוב קושית הר"ן ז"ל. והנראה פשוט משום שיש מצוה בצורך כלבים שמזונותן עליך, להכי שרי למ"ד דא"ל הואיל, ולא דמי לעיסה של עו"ג שאין בה מצוה ואסור מדרבנן וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל שהביא סתם הא דתנן דעיסת כלבים וגם כן לא התנה דבעינן שיש לו נבלה או ד"א, משום דיש בזה מצוה:
20
כ״אובזה היה נראה עוד ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק (בפי"ו מהלכות שביתת יו"ט הל' י"ד) כרב הונא דבני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם אם אינם מקפידים כשנותנים מהפת לתינוק מותר לאפות להם, והודה לו הראב"ד בפה מלא, ובהל' י"ג פסק כריב"ל דמזמנין לעו"ג בשבת ואין מזמנין ביו"ט דחיישינן שמא ירבה בשבילו ובאמת הני תרי פסקי סתרי אהדדי כמבואר בגמ' שם דקאמר הגמ' בהדיא ופליגא דריב"ל, אולם לפי סברתנו נוכל ליישב משום דבני החיל שהטילו עליהם לאפות יש בזה צער אם לא יקיימו וכן בהא דבולשת בהמעשה דשמעון התימני דבקשו לחטוף מה שבכל העיר, הלא יש בזה צער ולא יכלו לשמוח בשמחת החג, ויש באפייתם קצת מצוה לכן פסק הרמב"ם דשרי, אבל עיסת שותפות עם נכרי ודאי אסור כפסק הלכה כריב"ל. וכמו כן יש באופן זה בט"ז (בסי' תקי"ב סק"ו), וזה יותר נוח בעיני מסברת התוס' ד"ה חזינן וכן כתב הה"מ שם והר"ן ז"ל דלהכי גבי בני החיל מותר לאפות להם משום שאם לא היו אופים להם לא היו נותנים מאומה ולא דמי לעיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי דמצי למיפלג ע"ש, משמע שעיקר ההיתר הוא משום שיהיה בידם לקחת מהפת לאחר אפיה, וקצרה דעתי להבין דבריהם הקדושים, וכי שרי לאפות ולבשל לצורך עו"ג למען ישלם שכרו משלם, ויהא לצורך יו"ט, אדרבה כה"ג אפילו לצורך ישראל אסור, שהרי נשכר הוא ביו"ט, וה' יאיר עיני הטרוטות:
21
כ״בוהנראה לי בדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הטעם משום שיש בזה קצת מצוה, הוא נכון, ועפי"ז י"ל קצת דלא פליגי הרי"ף והרמב"ם בזה, דהרי"ף ז"ל האריך בלשונו וכתב בזה"ל, אהך דינא דרב (דגירסת הרי"ף הוא במקום רב הונא) דהני בני באגי אם יהבי ריפתא לינוקא שרי לאפות להם ומסיק הרי"ף ז"ל וליתא להא דרב אלא בין כך ובין כך אסור, דאמר ריב"ל מזמנין כו', והכי מבעיא ליה לרבינו ז"ל לכתוב וליתא להא דרב, אלא כריב"ל כו', אלא כוונת הרי"ף ז"ל דמלשון שאמר רב כל ריפתא וריפתא חזיא לישראל ושרי משמע דהיתר גמור הוא, דאע"ג דבהואיל אי מקלעי אורחים פשיטא דאסור מדרבנן מכ"מ בהואיל דכל חדא ריפתא חזיא ליה שרי גם מדרבנן וע"ז כתב וליתא דבין כך ובין כך דאפילו בהואיל כזה אסור כדריב"ל ומכ"מ לצורך בני החיל יש להתיר מפני הדוחק, כמו שהתירו באידך הואיל במסוכנת וכדומה, וכן בעיקר העובדא יש שינוי לשון בין הרי"ף להרמב"ם, דהרי"ף ז"ל מביא הך עובדא בזה"ל הני בני באגי דרמי עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותה ביום טוב ולא תני עובדא דרמי עלייהו למייפינהו ביו"ט, ומכ"מ שרי רב, אע"ג שהיו יכולים לאפות אחר יו"ט ולא יצערם ובזה שפיר פסק הרי"ף דלא כוותיה אבל הרמב"ם ז"ל שנה לשונו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב משמע לאפות דוקא ביו"ט ובאופן זה שרי וגם הרי"ף מודה דהיכא דיצערם מותר, ואדרבה לא לחנם הביא הרי"ף כל העובדא, אלא כי היכי למיגמר מיניה במקום צורך וכהרמב"ם ז"ל:
22
כ״גנחזור לעניננו בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלצורך כלבים דאיכא קצת מצוה שמזונותן עליך שרי במקום הואיל ולע"ג אסור מדרבנן וה"נ לדעת הב"י דהוצאה והבערה שהותר מה"ת משום מתוך בלא צורך ומדרבנן מיהא אסור ודאי יש לחלק בין כלבים לעו"ג:
23
כ״דורש"י בביצה שם (דכ"א) ד"ה כל חדא כתב דר"ה פליג על ר"ח דאמר חציה של עו"ג וכו' ע"ש, והדין עמו, אע"ג דלפי מה שכתבנו נוכל לומר דלא פליגי, דהכא גבי בני באגי הטעם משום דיש צורך מצוה, ובכ"ז שפיר כתב רש"י דפליגי, דהא רב הונא לית ליה הואיל שהרי בעי להבערה ע"ת, וע"כ היתר אפיה ובישול משום צרכי שבת נעשין ביו"ט היכא דא"א באופן אחר וא"כ אין ראיה לסברת הואיל כמו שהארכנו לעיל, ומ"מ אית ליה סברא דכל חדא וחדא חזי' ליה ומפני זה שרי, וכדחית הש"ס בפסחים (מ"ח א') בהא דר"א ור"י ובהא פליגי ר"ה ור"ח אי אמרינן בכה"ג הואיל ולר"ה אפשר דשרי אפילו שלא בשעת הדחק, אבל לרבה דאית ליה הואיל, וכל הני סברות בין הואיל ואי מקלעי ליה אורחים ובין הואיל דכל חדא חזיא ליה שוין הם דמה"ת שרי ומדרבנן אסור (לדעת הב"י) ומש"ה דוקא בשעת הדחק וכר"ח ולא מטעמיה וכן הוא ג"כ לדעת הרמב"ם דפסק ג"כ כרבה דא"ל הואיל:
24
כ״הונראה להוסיף דרבה ור"ח לשיטתייהו אזלי דידוע בעירובין (דף לח ב') דרבה אית ליה איסור הכנה מיו"ט לשבת ור"ח לית ליה ורבה יליף ליה מדרשא דוהיה ביום הששי והכינו וע"כ האי והכינו היינו הזמנה בפה, דאי הכנה בידים בהדיא כתיב את אשר תאפו כו' ואת אשר תבשלו כו' אלא הזמנה בפה וסתם יום ששי חול הוא וכמבואר ברש"י ביצה (דף ב ב'), ומדכתב רש"י וסתם ששי חול הוא ע"כ צ"ל דלא ירד מן ביו"ט, כמש"כ התוס' שם ד"ה והיה, וכתבו התוס' שם דיש מדרשות חלוקים, ונראה דהיינו פלוגתא דרבה ור"ח לענין הואיל דלרבה דהיתר אפיה ובישול מיו"ט לשבת משום הואיל א"כ גבי העומר מן שלא יכלו לתתו לאורחים ביום ההוא שהרי בפי' צוה משה הניחו למשמרת עד הבוקר וגם איזה אורח הזדמן לפניהם ביו"ט שלא היה לו עומר מן וא"כ האיך אפו ובשלו לשבת הא עיקר הטעם הוא משום הואיל וגבי מן ליכא טעם דהואיל וע"כ צ"ל דלרבה לא ירד כלל ביו"ט וממילא פי' ביום הששי של חול ולא מיו"ט לשבת ושפיר יליף איסור הכנה אבל לר"ח דטעם היתר אפיה ובישול משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט, אוקים פשטא דקרא, דכל יום ששי ירד מן לחם משנה אפילו חל ביו"ט וליכא ילפותא לדידיה דצריך הכנה וממילא שרי הכנה מיו"ט לשבת:
25