תשובות משיב דבר, חלק א ל״חTeshuvot Meshiv Davar, Volume I 38

א׳עוד בענין הנ"ל לבני הגאון שיחי' מה שהקשה לדעתי דמחלוקת רב הונא ורב יהודה בביצה (דף כג:) תלי' במחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל דא"כ רבה סובר כר"י וסובר דאמרינן מתוך בהוצאה והבערה בלא שום צורך והרי רבה לית לי' מתוך כלל בביצה (דף יב) וע"כ צ"ל דהבערה דחרס דשרי כפרש"י ז"ל דהוי כלאח"י, ועדיין קשה האיך מדליקין מיו"ט לשבת, ויישב דבאמת אין רשאי להדליק אלא בה"ש ומטעם ממ"נ, זה אינו, דממ"נ לא שייך אלא מיו"ט לחול אבל בה"ש דשבת חלילה להדליק, ואי מטעם התוס' מטעם דהבערה ללאו יצאת ג"כ אינו ניחא, דזה פלוגתא דתנאי כידוע, וקשה לרבה למ"ד דלחלק יצאת, אלא פשוט דטעמא של רבה כדאיתא בירושלמי שהביא הרא"ש (בפ' ב' סי' כב) דביום השבת ממעט יו"ט, וא"צ לראי' מירושלמי שהרי רבה פירש דבריו בהוצאה דביום השבת דכתיב בירמי' ממעט יו"ט מכש"כ הבערה דכתיב באורייתא דמשה, והשתא הוצאה והבערה דומים זל"ז בין לס"ד דרבה דלב"ה שרי לגמרי, בין לדחוי דר"י דרק מטעם מתוך, ומהאי קרא גופא כמש"כ הה"מ לענין הבערה וכמש"כ לענין הוצאה, ומהא דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ולא ביו"ט, וכאן יש מקום להקשות למה לא הביא רבה בביצה (דף יב) שם הקרא דאל יצא איש ממקומו וגו' דעדיף טובא דכתיבא באורייתא, אבל יש בזה כונה עמוקה, דאי נימא דנתמעט מביום השביעי יו"ט ה"נ נתמעט יוה"כ, דלאו יום השביעי הוא, ובאמת ודאי יש הוצאה ביוה"כ כמו שהוכיח הגאון ש"א ז"ל, להכי קאמר הקרא דירמיה לא תוציא וגו' ביום השבת ויוה"כ נמי אקרי שבת בפ' אמור, משא"כ יו"ט כתיב שבתון לבד (והא דאיתא בשבת (דף כד:) רא"א שבת שבתון עשה טעות הדפוס וצ"ל שבתון עשה וכ"ה בפ' ר"א דמילה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש הל' יו"ט וה"נ הבערה לא נתמעט אלא יו"ט דגבי הבערה נמי כתיב ביום השבת, וכל זה לרבה דיו"ט שרי לגמרי הוצאה מהאי מיעוטא לכן הביא הקרא דירמיה ולא הקרא דאל יצא, אבל לדידן דס"ל דלא מהני האי מיעוטא אלא לומר מתוך כו' יותר נוח לנו לומר בהוצאה ג"כ האי קרא דאל יצא ביום השביעי ומ"מ ביוה"כ ממילא אסור, כיון דלא הותרה ביוה"כ אוכל נפש עצמו:

ב׳ומה שהקשה על קושיתי בפי' כלאח"י עיקר קושיתי הוא לפי' הרמב"ן ז"ל דוק בדברי מה שהקשה לשיטת התוס' ז"ל אמאי אסור מכשירי או"נ נימא מתוך, לק"מ דכמו דלא אמרינן מתוך אלא בשוה לכל נפש ורק בצורך אדם ה"נ לא אמרינן מתוך אלא בהצורך גופא, לאפוקי מכשירין, ועי' ברא"ש (ביצה פ"ב סי' יט) שכ' או"נ כיבוי זה חשיב כמכשירי או"נ ולהכי אסור, וממילא מה שהקשה בפסחים (דף מו) נימא דשרי לאפות כדי שלא יבא לידי בל יראה, דזה אינו אלא מכשירי מצוה דלא הזהרנו אלא כשכבר יש חמץ:

ג׳מה שהקשה עוד כיון דמצוה מיקרי צורך יו"ט לישרי מילה שלא בזמנה וכן שריפת קדשים, וליקשי יותר בדברי תוס' בביצה דף יב) ד"ה ה"ג שכתבו השוחט עולה מה צורך יש לו בה, ותמוה וכי עולה אינו מצוה, וע"כ צריכינן לומר דלא שרי מצוה אלא מה שהיום גורם כמו מילה בזמנה ולולב וס"ת לקרות בה דאי עבר יומו בטלה המצוה, משא"כ עולה, ולהכי תרצו משום דלא יהא שלחנך מלא כו' וזה נוגע לעצם היום של יו"ט:

ד׳הקשה עוד במסוכנת דכ"ז לישרי משום פסידא, וכן יש לו להקשות מהא דדכ"ב בכיבוי דליקה, אבל זה ודאי לתוס' אסור ולא מקרי צורך, ומש"כ הרמ"א (בסי' תקיח ס"א) דמותר להוציא דברים הצריכים לו קצת, היכא דמתיירא שלא יגנבו, או שאר פסידא, אלמא דמשום פסידא מותר, אך עיין מ"א שם (ס"ק ב') שפי' מפתח של תיבתו דשייך לצורך או"נ, ובלא זה קיל היה לרמ"א ז"ל איסור הוצאה מטעם הרמב"ם ז"ל דגבי הוצאה לא בעינן צורך כלל כמו שבארנו דעת הרמב"ם:

ה׳עוד הקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן מתוך בכל המלאכות לבד הוצאה והבערה, א"כ מ"ט דבית הלל דמתירין לבשל לצורך רחיצה, במתניתין (ביצה דף כא:), וע"כ פלוגתייהו רק במתוך אלמא דגם בשארי מלאכות אמרינן מתוך לב"ה זה אינו לדעתי דאפי' לדעת התוס' דאמרינן מתוך גם בשארי מלאכות אאל"כ שהרי נסתפק הש"ס שם הך סיפא דמדורה דמותר לעשות ולהתחמם כנגדה אי שרי גם לב"ש או לא ואי איתא דאו"נ דוקא כפשוטו והא דמתיר ב"ה לבשל חמין לרגליו רק מטעם מתוך וב"ש לית לי' מתוך ולכך אסור, מאי נ"מ בין הנאת כל הגוף להנאת אבר אחד, ואיך רצה הגמרא לומר דבמדורה גם לב"ש שרי, אלא ודאי עיקר פלוגתייהו כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות אי רחיצה הוא בכלל או"נ או לא ומש"ה נסתפק הש"ס דאף לב"ש דסובר דרחיצת אבר א' לא מיחשב או"נ אבל היכא דנהנה כל גופו אפשר דגם לב"ש מיחשב לאו"נ וזה ממילא מוכח דב"ש לית להו מתוך ואדרבה לדעתי לשיטת התוס' קשה אי נימא דטעם דב"ה הוא מטעם מתוך לוכח הש"ס דבית הלל אית להו מתוך מהך דחמין, ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא קושית התוס' (שבת דף לט:) ד"ה וב"ה דמאי שנא הבערה דרחיצה אסור מדאורייתא והבערה דזיעה דשרי מדאורייתא ע"ש, אבל להרמב"ם ניחא דלזיעה ליכא רק איסור ההבערה ובהבערה אמרינן מתוך, משא"כ היכא דמבעיר לרחיצה יש מלבד איסור הבערה איסור בישול, ובבישול לא אמרינן מתוך לדידי' לכך אסור, ודע דבזה אזיל מחלוקת תוס' עם הרי"ף והרמב"ם, אי שרי מה"ת להחם חמין לצורך כל הגוף כמש"כ הר"ן בפ' כירה שם דלהרי"ף שרי מה"ת והיינו משום דכיון דהנאת כל הגוף דומה לאכילה:

ו׳מה שהקשה עוד להרמב"ם דבהבערה אמרינן מתוך אף בלא צורך כלל, מ"ט דשריפת קדשים אסור ביו"ט מיושב בפרש"י ז"ל שכתבת דרחמנא אחשבי' (בביצה דף כז:) ברש"י ד"ה חלה דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא, ור"ל דאינו כשאר הבערה שמיעט רחמנא מביום השבת דהבערה ביו"ט מותר ושריפת קדשים חמור יותר ולא נתמעט שהרי אפי' להאכיל לכלבים אסור מטעם זה, אולם עדיין אין הדבר מובן, וכי בשביל שיש בשריפה זו מצוה נחשבת למלאכה, אבל העיקר נוכל לומר להיפך דשריפת קדשים אסור לכ"ע מגזרת הכתוב, כאינך אמוראי (בשבת דף כד:) ורב אשי דלמד מסברא לא קאי אלא על מילה שלא בזמנה כמו שכתבו התוס' לרבא שם אבל שריפת קדשים בעינן קרא דלא לשרי מטעם מתוך וכדעת רש"י בביצה דבהנהו תרי שריא אפי' שלא לצורך כלל, לכך ילפינן מקרא דגזרת הכתוב הוא שאין שורפין קדשים ביו"ט (ובזה מיושב קושית התו' (דף כד:) ד"ה לפי האיך ילפינן תרומה מקדשים, דקדשים דין הוא וכו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות וכו' למה יאסר ע"ש, אולם לפי דברינו ניחא דעיקר הטעם דגזה"כ הוא, וממילא דמי תרומה לקדשים ואין הטעם משום דאסור ליהנות) והא שהוצרך רש"י שם בביצה לומר דלהכי אסור, דמקרי מלאכה, בא בזה ליישב קושית הירושלמי פ"ב דשבת א"כ אין שורפין תרומה בלילה, דכמו דמדמין תרומה לקדשים לענין יו"ט ה"נ לענין לילה, ומשני משום דדמי לשלא בזמנה אבל הש"ס דילן סובר דגם שלב"ז ביום דוקא והדק"ל ובשלמא לשיטת התוס' דמקרי מלאכה ומשום דלא אמרינן מתוך ניחא, דבלילה הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, בנותר אבל לא בתרומה, משא"כ ביו"ט דאסור מטעם מלאכה ובזה כל הקדשים שוין, ושפיר ילפינן תרומה מקדשים, אבל לרש"י והרמב"ם ז"ל דמתוך שרי בלא צורך כלל, ולכאורה הא דאין שורפין ביו"ט ג"כ חידוש הוא ומ"מ ילפינן תרומה מקדשים א"כ נילף ג"כ לענין לילה ולהכי פרש"י ז"ל דשאני יו"ט דאמרינן רחמנא אחשבי' ואסרה למלאכה זו ביו"ט משא"כ לילה, אבל מ"מ בלא קרא מפורש לא אמרינן סברא זו דרחמנא אחשבי' וממילא מיושב מה שהקשה מהא דחמץ מצותו בשריפה ואסור לשרוף ביו"ט, ולהרמב"ם הא אמרינן מתוך בהבערה אף בלא צורך כלל אבל השתא ניחא דחמץ ילפינן מנותר ובנותר גזרת הכתוב הוא, או משום דרחמנא אחשבה למלאכה וכמו שבארנו לענין נותר, ואע"ג דברמב"ם (פ"ג) אי' לענין שריפת קדשים הא דר"א, מ"מ מודה ר"א דבעינן ג"כ קרא לאסור שריפת קדשים:

ז׳מה שהקשה עוד להרמב"ם מ"ט דחלבי חול אין קרבין ביו"ט נימא מתוך, ויישב בעצמו דבפי' מיעוט הכתוב ולא עולת חול ביו"ט, אלא שבתוך דבריו הקשה מ"ט לא קאמר הש"ס ביבמות (דף לג) גבי זר ששימש מקשה הגמ' במאי כו' ואי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת (פי' וליכא חטאת) והקשה הא יש בזה גם איסור בישול, ולק"מ דאינו צריך אלא לשריפתו, ולא לבישולו ולא מקרי בישול כיון שנעשה פחם:

ח׳הקשה במש"כ רש"י ביצה (דף כג) ד"ה רבא כו' דאוכל נפש הוא עישון פירות זה ושוה לכל נפש וכו', והקשה דצורך כ"נ לא בעינן או"נ, אמת הוא, אבל א"כ קשה מוגמר דמתניתין מ"ט אסור נימא ג"כ דהוא שוה לכל נפש מידי דהוי בשרא אגומרי, וצ"ל דזה או"נ וכ"ע בעי למיכל בתפנוק יתירא אלא דלית להו אבל מגמר מי שאינו מפונק לא בעי כלל ולכ"ע לא שוה לכל נפש:

ט׳הקשה עוד במש"כ התוס' ד"ה על גבי דנר של בטלה אי מותר להדליק ביו"ט תלוי אי הבערה לחלק יצאת אי ללאו יצאת א"כ אמאי הביא הירושלמי דרשה מדכתיב גבי הבערה לא תבערו אש ביום השבת משמע דביו"ט שרי פשוט הוא דתרי טעמי נינהו, ומ"מ יש הרבה להקשות על דיבור זה ואכמ"ל:

י׳ומה שהק' הגאון ש"א ז"ל לריב"א בפסחים (דף ה:) בד"ה לחלק דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין איסור ביו"ט משום דאין שם מלאכה עלי' דא"כ לשתרי ביוה"כ י"ל דביום השבת משמע גם יוה"כ, וכמו דניחא להירושלמי, ה"נ ניחא לריב"א, ואע"ג שיש לבע"ד לחלוק בין הירושלמי דבא הכתוב להתיר מכלל איסור, דלהירושלמי מקרי מלאכה רק הכתוב אשמועינן דדוקא ביום השבת אסור אבל ביו"ט מותר וכיון דיוה"כ נמי נכלל בכלל יום השבת אסור גם ביוה"כ, אבל לטעם הריב"א דבא הכתוב לאסור מכלל מותר ולאשמועינן אף דאינו מלאכה, מ"מ ביום השבת אסור ויוכל להיות כיון דאינה מלאכה ביוה"כ שרי, מ"מ יש לומר דאף לטעם הריב"א כיון דחזינן דאף דאינה מלאכה מ"מ אסור בשבת ויוה"כ נמי מקרי שבת ומשו"ה אסור:

י״אומה שהקשה ממחמר אף דאינה מלאכה מ"מ אסור גם ביו"ט זה אינו דהתם הרי הבהמה עושה מלאכה גמורה רק אנו לא הוזהרנו עליו אלא בלאו, לכך גם ביו"ט אסור, וכמו כל מלאכה ביו"ט, משא"כ אי אמרינן הבערה ללאו יצאת ע"כ יצאת מכלל מלאכה וכיון דלאו שם מלאכה עליו לכך ביו"ט שרי:

י״בומה שנתקשה להבין דברי הגר"א (בסי' תקז ס"ק ט"ז) במה שכתב לענין אי מותר כבוי לצורך או"נ דלדעת הרי"ף אסור, והקשה הא הרי"ף קמיירי לענין ממתקין את החרדל, ומיתוק החרדל אינו שוה לכל נפש, לכך אוסר שם כבוי, אבל היכא דנצרך לכל נפש באמת שרי כבוי, ולהבין דעת הגר"א, הנה הרמב"ן ז"ל בעצמו כתב דמיתוק החרדל הוא שוה לכ"נ אלא שכתב טעם דאסור משום דדמי לטחינה ע"ש בביצה, והגר"א ז"ל לא סבירא ליה הכי דיהא דומה לטחינה ואפ"ה פסקינן דאסור לפי גירסת הרי"ף דגרס שם בשבת (דף קלד א') התם ליכא כבוי ושרי הכא איכא כבוי ואסור להמתיק אע"ג דמיתוק הוא שוה לכ"נ ואפ"ה אסור, אלמא דגם באו"נ ובדבר השוה לכ"נ אסור כבוי, והש"ס פריך שם בשבת מ"ש מבשרא אגומרי דשרי, ומשני התם ליכא כבוי והכא משום כבוי אסור לעולם, ועיין ב"י שהוצרך לראיה מדברי רשב"א ורא"ש דכבוי שרי, אבל לדעת הרי"ף כבוי אסור, וטעמו של הרי"ף ז"ל כמש"כ הה"מ ריש הלכות יום טוב בבנין ואריגה כיון דעיקרה לאו לצורך או"נ אסור אף במקום דיש בה או"נ, וכמש"כ התוס' ביצה (כ"ג) ד"ה ע"ג ובאמת אין המנהג לאפות ביו"ט כ"כ, ובאמת טעמו של הרמב"ן ז"ל קשה להבין דמאי דמיון הוא לטחינת חטים, וכי כל דבר מר אסור להמתיק בכל ענין וצ"ל דכוונת הרי"ף הוא דדרך להמתיק הרבה ביחד, ולהכי אסור כמו בכל טחינה לחד טעמא מהמפרשים ז"ל עיין בשו"ע (בסימן תצ"ה ס"ב ובט"ז ומג"א סק"ד):

י״גאבל טעמו של הגר"א ז"ל פשוט דכבוי הוא מלאכה שעיקרה אינו אלא למכשירי או"נ ולהכי אסור אף לאו"נ, ובזה תבין פשטא דשמעתתא (דכ"ב א') מהו לכבות מפני העישון, ומסיק הש"ס דתליא בדר"י ורבנן ונדחקו רבותינו ז"ל בזה חדא הרי הלכה כר"י דלקמן (בדכ"ח) פסקינן כוותיה דדרשינן לכם לכל צרכיכם וכאן פסקינן דאסור (ועיין תוס' ד"ה ההיא) ותו הא עישון הקדירה אין לך או"נ גדול מזה, ועיין באשר"י מש"כ בזה, אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל בפי' אך אשר יאכל לכל נפש היינו מלאכה שדרך לעשותה לאו"נ הוא יעשה לכם וכן מדויק לשון יאכל ולא כתיב אך למאכל לכל נפש ולהכי אסור בנין ואריגה וכדומה אפילו לאו"נ כמש"כ הרמב"ם פ"א לפי' הה"מ, ולא כדמשמע מתוס' פ' המצניע (דנ"ה א') ד"ה והרודה ע"ש ונחלקו רבנן ור"י בתרתי דרבנן סברי דלא שרי אלא מלאכה שדרכה לאו"נ ולצורך או"נ עצמה וזהו דיוק לשון המשנה מגילה (דף ז) והברייתא אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד והאי בלבד מיותר הוא ללמד הני תרתי, ור"י חולק דסתמא דלכם משמע לכל צרכיכם אפי' מכשירי או"נ כאוכל נפש דמי, וא"כ כשם שמותר מלאכה דעיקרה לאו"נ אף לצורך מכשירי או"נ ה"נ שרי מלאכה דעיקרה למכשירי או"נ וכיב"ז כתבו התוס' בב"ק בהגוזל קמא (דף קב) ד"ה ה"ג לר' יוסי דמפרש בקדושת שביעית לכם לכל צרכיכם למשרה ולכביסה ממילא דבר שעומד למשרה ולכביסה קדוש בקדושת שביעית ואנן לא קיי"ל כר"י אלא להא דמלאכה שעיקרה לאו"נ עצמה שרי אף לכל צרכיכם היינו למכשירי או"נ משא"כ מלאכה שעיקרה למכשירי או"נ אסור אף לצורך או"נ עצמה כמו בנין וכדומה, ומפורש הקרא כמשמעו אך אשר יאכל לכ"נ יעשה לכם לכל צרכיכם:

י״דובזה נמי ניחא מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בענין השחזת ותרצם דלא כר"י עיין בב"י (סימן תק"ט) שנדחק ליישב דעת הרי"ף ז"ל דהלכה כר"י ואין מורין כן, אלא שדעת הגר"א (בסימן תקט סק"ד) לא משמע כן, דהרי"ף והרמב"ם לא כתבו הא דאין מורין אלא פסקו דמורין הלכה כר"י ונשאר הקושיא, אך לדברינו ניחא, וגם תבין בזה מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם דאסור לכבות אפי' כדי שלא תתעשן הקדירה עיין בב"י (סי' תקיד ובט"ז סק"א) שנדחקו בזה שזה ודאי או"נ ואפ"ה אסור, אבל לדברינו ניחא דלא פסקינן כר"י אלא בדבר שעיקרו לאו"נ אז מותר אף למכשירי או"נ אבל מלאכה שעיקרה אינה לאו"נ אז אסור אף לצורך או"נ, ואלו לא אמרה הגר"א ז"ל הוא דבר נאה ומתקבל בפשוטו של פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד כל מיני כבוי דאסור ע"ש והשתא שאמר כן גם רבינו הגר"א ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל ודאי יאי ויאי ובאמת רואין אנו שנזהרין בכבוי לצורך או"נ יותר מהבערה ושארי מלאכות, ואולם באפוי יש להתיר בזמנינו ביו"ט מחמת שכבר אנו נוהגים דעיקר האפיה ע"י הכבוי וא"כ הוא מאו"נ עצמה, ולא עפ"י מקרה כמו בזמן הגמ' שהיה עפ"י מקרה היכא שנצרך שלא לעשן וכדומה, הנני אביך העמוס בעבודה ומצפה לישועה: