תשובות משיב דבר, חלק א ו׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume I 6
א׳(יבואר מהו היסח הדעת דאסור בתפילין). הרא"ש במס' ברכות ובה"ת ה"ק (סי' כא) הקשה היאך מותר לישן שינת עראי בתפילין, הא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שהסיח דעתו מהם, ומש"ה העלה הרא"ש דהיסח הדעת אינו אלא שחוק וקלות ראש, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת, וכן נמי כשמתנמנם אין כאן היסח הדעת. וידוע הקושיא שהקשה הגאון בעל שאגת אריה (סי' ל"ט) דא"כ היאך קא אמרינן בשבת (דף יב) תדבר"י יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה כו' הילכך מדכר דכיר להו, ואי נימא כשיטת הרא"ש דדוקא שחוק וקלות ראש אסור אבל עוסק במלאכתו ובאומנתו מותר, א"כ אמאי מותר לצאת בתפילין ע"ש עם חשיכה הא ישכח מפני מלאכתו שעוסק בהם ומותר אבל דעת הרמב"ם אינו כן שהרי כתב בהל' תפילין (הל' יד) חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, ועל שחוק וקלות ראש לא שייך בזמן רגע אחד והכי יש להוכיח דעת רש"י שפי' בסוכה (דף מו) דרבנן דבי רב אשי הוו מברכי כל אימת דהוי ממשמשי פירש"י דקיי"ל חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה עכ"ל, והרי לא היו רבנן דבי רב אשי בשחוק וקלות ראש ח"ו אלא ע"כ הה"ד כמשמעו, וא"כ קשה קושית הרא"ש, והגאון מלבי"ם בארצה"ח מיישב שהה"ד אינו אסור אלא בזמן שהתפילין בגלוי מש"ה פוסק הרמב"ם דשינת עראי אינו מותר בתפילין אלא א"כ הניח עליהם סודר, ולא נראה כלל שהרי לפי זה אין איסור היסח הדעת אלא בתפילין של ראש. ובאמת מפורש ברמב"ם שם וכמותן בשל יד וש"י מן הדין צריכים להיות מכוסים כדמוכח במנחות (דף לז:) ר"א אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ופירש"י שלא יראו החוצה, ועיין מג"א (בסי' כז ס"ק כא), ואפ"ה כתב הרמב"ם וכמותן בשל יד אלמא דאפילו מכוסה אסור:
1
ב׳ונראה דהיסח הדעת בתפילין אינו אסור משום בזיון כמו שחוק וקלות ראש וכדומה אלא שאינו מקיים באותה שעה מצות תפילין והרי הם כמונחים על הראש שלא לשם מצוה ומש"ה כתב הרמב"ם שם בהל' י"ג מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם ולא כתב שהמצטער וכדומה אסור להניח תפילין אלא פטור משום שאינו מקיים המצוה אבל איסור אין בזה, אלא שמבטל המצוה בשעה שיכול לקיימה, וזהו דוקא בשעה שאינו מצטער ודעתו מיושבת עליו אסור להסיח דעתו ולבטל המצוה, אבל מצטער פטור שאין עליו החיוב במצות תפילין כיון דאף אם יניחם לא יקיים המצוה משום היסח הדעת (ויהיה בכלל ברכה לבטלה) אבל אם מנח להו ליכא איסורא. ולפי זה דבעת שמסיח דעתו מהתפילין מבטל את המצוה א"כ אחר שמזכיר את התפילין היה מן הדין לחזור ולברך וזה באמת הטעם דרבנן דבי רב אשי דהוי מברכי כל אימת דהוי ממשמשי כפירש"י, מיהו אנן לא קיי"ל הכי שהרי הרמב"ם לא הביא הכי (בפ' ד' הל"ז) וע"ש בכ"מ, ונראה דעתו ז"ל משום דעיקר המשמוש שחייב אדם למשמש כל שעה אינו אלא זהירות אבל הוא הדין במחשבה וזכרון תפילין ה"ז מקיים ג"כ המצוה כתקנה, וא"כ אינו אלא מחשבה ומצוה כשבא במחשבה אין מברכין כמ"ש הטור או"ח (סי' תלב) דמש"ה אין מברכין על ביטול חמץ רק על הבדיקה תקנו הברכה מפני שהוא מעשה, אבל ביטול אינו רק במחשבה. אולם רבנן דבי ר"א ס"ל דמ"מ יש לברך בשעה שממשמשי, ועיין מנחות (דף לו) ת"ר מאימתי תפילין מברך עליהן כו' היה משכים לדרך כו' וכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך עליהן, וע"ש בתוס' ד"ה וכשיגיע דכתבו התוס' דיש לחלק בין תפילין לציצית שהמשמוש מצוה ע"ש. וי"ל עוד לפי מ"ש הרמב"ם (פ"ד הל' כ"ה) בזה"ל קדושת תפילין כו' ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי אמת וצדק, הרי לא הוציא אלא שיחה בטלה, דאע"ג שאין זה קלות ראש שזהו בזיון לתפילין, מ"מ אסור שהרי מבטל מצות תפילין משא"כ עוסק בדבר מצוה או עוסק בתורה ואימת שמים עליו אין זה היסח הדעת כלל, וא"כ אין צריך לחזור ולברך ורבנן דבי רב אשי לא ס"ל הכי אלא אע"ג דהוו עסקי בתורה מ"מ היו חושבין זה להיסח הדעת, דאע"ג דשרי מ"מ צריך לברך כשמזכירין בתפילין ולא קי"ל כרבנן דבי ר"א:
2
ג׳הא מיהת עכ"פ בהיסח הדעת אין שום איסור אלא ביטול מצות תפילין והכי דייק ג"כ לשון השו"ע (בסי' לח בס"ה) אבל אסור ביום ראשון להניח תפילין ובסי' (עט) מצטער פטור מן התפילין, וכ"כ (בסי' י') הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין, והרי ודאי דאין איסור מי שלומד להניח תפילין אלא שפטור וה"נ מצטער שהוא היסח הדעת ג"כ הדין כן דרק פטור אבל איסור ליכא ולענין קורא בתורה יש מקום לעיין שהשו"ע כתב שהוא פטור מהנחת תפילין, וכדתניא במכילתא למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו הקורא בתורה פטור מן התפילין, ואע"ג שהב"י כתב בשם הרוקח דאין הפי' פטור ממש אלא מעלין עליו כאלו קיים המצוה וכ"ש שאם שונה בתפילין ששכרו כפול עכ"ל, מ"מ לא הסכימו לזה הפירוש להוציא לשון המכילתא ממשמעה, אלא שקשה אמאי לא הביא הרמב"ם הלכה זו כלל:
3
ד׳ונראה לי דתליא בהלכה אם לילה זמן תפילין או לא, ומתחלה נבאר המקרא ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו' והיינו דאיתא בהגדת פסח ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ומשום שהיה עולה עה"ד דמצות הסיפור אינו אלא למי שעלול לשכוח י"מ ואמונה בה' כמבואר בפ' זו והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, הפי' באשר יהיה ארץ זבת חלב ודבש ועלול מזה לשכוח בה' כמו שכתוב ואכל ושבע ודשן ופנה כו' וצור ילדך תשי ע"כ הזהיר הכתוב לעבוד את עבודת הפסח וגם לאכול מצה שבעת ימים וגם והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' וכ"ז להזכיר אחר שהדבר עלול לשכוח, וגם הזהירה התורה להניח תפילין להיות לאות ולזכרון בכל יום ומסיים בפרשה ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו' פירוש אע"ג שלכל אדם שעלולים לשכוח הרי מצוה זו אינו חקה אלא מצוה שכלית המתקבלת על דעת האנושי כדי לזכור מ"מ קאמר הכתוב שהיא חוקה ג"כ דהא אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' ואנו זוכרים יצי"מ ומאמינים בה' והזכירה והאמונה על לבבנו תמיד וא"כ מצד השכל לא עלינו כוונה התורה בהחיוב לספר ביציאת מצרים מ"מ הרי היא חוקה וכולנו מחויבים לספר ביצי"מ זהו פירוש הפרשה בפשוטה ואחר שכן נחזור לתפילין, הן כתיב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך מבואר שכל תכלית של תפילין הוא כדי שנהיה שוקדים בתורה וא"כ העוסק בתורה פטור מן התפילין אבל אח"כ כתוב ושמרת את החקה הזאת וכו' ג"כ הפי' אע"ג דמצד הטעם פטור מן התפילין מ"מ הרי היא חקה ואפילו עוסק בתורה חייב בתפילין וכמו בחקת הפסח ומצות ספור יצי"מ. אולם כ"ז יהיה ניחא אם נימא דהכתוב ושמרת את החקה קאי על תפילין שפיר מוכח מדנקראת חקה דחייב מ"מ, אבל אי נימא דהחקה לא קאי על תפילין ונשאר הטעם דתפילין משום למען תהיה תורת ה' בפיך וא"כ היכא דעוסק בתורה וליתא הטעם פטור מן התפילין נמצא דתליא במחלוקת אי לילה זמן תפילין או לא דהרמב"ם סובר בהלכות תפילין (פ"ד ה"י) דלילה לאו זמן תפילין ויליף מן הכתוב שנאמר מימים ימימה דדוקא ביום חייב בתפילין וקאי הכתוב ושמרת את החקה על תפילין ונקראת לדידיה מצות תפילין חקה ומשום הכי אף העוסק בתורה חייב בתפילין אבל השו"ע (בסי' ל) פוסק לילה זמן תפילין וא"כ האי מימים ימימה לא קאי על תפילין רק על פסח בלבד, וממילא לא קאי גם הך ושמרת את החקה על תפילין ותפילין איננה נקראת חקה וצריכה לן למיזל בתר טעמא דקרא, ולפי הטעם דלמען תהיה תורת ה' בפיך העוסק בתורה פטור מן התפילין:
4
ה׳כ"ז בארתי דעת הרמב"ם דסובר דהיסח הדעת אסור בתפילין ולא דוקא שחוק וקלות ראש כמו שבארנו, אבל הרא"ש כתב שאין היסח הדעת אלא שחוק וקלות ראש והא דרבנן דבי רב אשי מברכי כ"ז שממשמשי הוא ע"פ שכ' הרא"ש בהל' תפילין בשם מורו הר' שמואל בר"ש שרק בנשמטו ממקומם הוו מברכי ולא כפירש"י הטעם משום דחייב אדם למשמש ובכל משמוש הוו מברכי:
5
ו׳ונראה דלדעת הרא"ש דכמו דשחוק וקלות ראש מיקרי היסח הדעת ואסור ה"נ עצבות אסור, אע"ג דעצבות אין בזה שחוק וקלות ראש מ"מ אסור כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו' וה"ז כמו קלות ראש, ולא הוציא הרא"ש אלא שינה ועסק מסחר דלהרמב"ם ה"ז בכלל היסח הדעת, ואינו יוצא בשעה זו במצות תפילין ואיסור אין בזה רק ביטול המצוה לפי מה שביארנו ולהרא"ש הרי זה מקיים מצות תפילין אבל שחוק או עצבות אפילו לדעת הרא"ש אם הניח אז תפילין ביטל את המצוה בידים, זה הנראה לבאר שיטת הראשונים ז"ל, אך דברי הטור קשה, שהביא לשון הרא"ש (בסי' מד) בלי חולק דהיסח הדעת הוא שחוק וקלות ראש וא"כ מצטער או אין דעתו מיושבת עליו אין בזה משום היסח הדעת ובסי' ל"ח הביא הטור לשון הרמב"ם דהני פטורי מתפילין כמו מצטער וכדומה משום היסח הדעת, וכן קשה על המג"א שהביא (בסי' מ"ד) לשון הרא"ש והרי בשו"ע (סי' לח) מבואר להיפך, וה' יאיר את עיני:
6
ז׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
7