תשובות משיב דבר, חלק א ח׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume I 8
א׳למופלג אחד בק"ק קרעמענצוג יע"א:
1
ב׳ע"ד סופר סת"ם שהעידה עליו אשה זה שנתים שמחק במכוון התפילין של חבירו כדי לפוסלם ובימים אלו העיד איש אחד שהסופר מיקל בנט"י, ובבהמ"ז בתפילין ובתפלה, וגם ראוהו שמחק את השם הקדוש בכתבו ובבא העד לפני ב"ד להעידו לא הכחישו הסופר אלא בקש תשובה כדי להכשירו. ועתה יש לחקור על סת"מ שכבר כתב עד כה, וגם איך להתנהג עם הסופר להבא. וה' יורנו דרך האמת:
2
ג׳והנה מה שהעידו עליו שמחק את השם בכתבו וגם בתפילין של אחר כדי לפוסלן, כ"ז היה לתאבון היינו להנאתו כדי להכשיר את היריעה שהוא כותב ולא יהא נצרך גניזה והא דמחק בתפילין של חבירו כדי להשביח מלאכתו יותר ממלאכת הסופר השני, וא"כ אפי' היו עדים כשרים בדבר כדי להעידו שהוא רגיל באותו דבר ה"ז מומר לתיאבון ואזהרה דלא תעשון כן לה' אלהיכם, וזה אינו שייך למ"ע דהנחת תפילין שיהא נקרא בזה מי שאינו בר קשירה וכן מה שאינו נזהר בבהמ"ז ותפילה ג"כ אינו ענין לתפילין לפוסלו משום זה, רק מה שהעידו עליו הע"א שאינו נזהר במצות תפילין בכל יום אע"ג שזה ברור שאין זה אלא לתאבון היינו שהוא תאב להיות עצל מלהשמר בנקיות הגוף ומהרהורי עבירה, עד שיהא כשר להניח תפילין, או הוא עצל בהטירחא להניח תפילין מכ"מ אף אם נקרא אותו מומר בזה למ"ע דהנחת תפילין יש לחקור בזה אם הוא פסול כדין מומר משום שאינו בר קשירה כדאיתא בפ' השולח (גיטין מה ב') כי לא פורש בגמרא באיזה מומר כוונו חז"ל:
3
ד׳והנה המג"א (בסי' לט) ואחריו הגרע"א בשו"ת (סי' סט) הוכיחו דכשר לתפילין מדכשר מומר לתאבון לאותו דבר לשחיטה דבודקין סכין ונותנין לו, ה"נ מומר לתפילין מקרי בר קשירה ופלא בעיני הרי חשו"ק יוכיחו דמקריין בר זביחה ולא מקריין בר קשירה. ובאמת כבר נתקשו הגאונים בת"ש (סי' יא) ובנוב"ק חלק יו"ד (סי' יא) האיך נקראו בני זביחה, והעלו משום שאנו מוזהרים עליהם להאכילם נבלות, וזה אינו שהרי מ"מ הם בעצמם אינם מצווים ע"ז ועוד יש להקשות ע"ז ואכ"מ. ותו א"כ מ"ט דהרא"ש שכתב דמומר להכעיס לאכול נבלות אינו בר זביחה הרי אנו מוזהרים שלא להאכילו נבלות וע"כ טעם אחר יש בדבר כאשר יבואר ולפי הטעם אשר אבאר משונה שחיטה מתפילין, ותו אם נימא דמדמינן שחיטה לתפילין הרי מומר להכעיס דודאי אינו מקרי בר קשירה, ולענין שחיטה דעת רש"י בחולין (דף ג:) בד"ה חוץ כתב וז"ל, אבל להכעיס לא אפי' נמצא סכינו יפה דמועד לנבל בכונה בידים עכ"ל מבואר דאי שחט שפיר כשר והכי דעת הרשב"א והרא"ה, אלא מתחלה נבא לבאר הא דאיתא בגיטין (דף פה) דקטן נקרא בר הויה דאע"ג שעתה אינו בר קידושין מ"מ אתיא לכלל הויה, והתוס' בגיטין (דף כב) בד"ה והא העלו דקטן נקרא בר כריתות משום דאם יגדיל הקטן יהיה בר כריתות, ולכאורה קשה הא גמרא מפורשת היא לענין הויה ולמה לא הביא התוס' הגמ' הנ"ל וכתבו מסברא דנפשייהו אלא הענין דהא דגבי קידושין נקרא קטן בר הויה מדיוקא הוא דכתיב ויצאה והיתה וזה אינו כסדר דהויה קודם ליציאה אלא הפי' דאפילו אתי לכלל הויה מקרי בר הויה, וזה כוונת רש"י בד"ה אלא וז"ל דלא דק קרא למימר דתהוי השתא בת הויה כו', והוכחת רש"י דלא דק קרא הוא משינוי הקרא כמו שבארנו, וא"כ לא מוכח רק לענין הויה אבל עדיין לא ידענו לענין כריתות, דקטן מקרי בר כריתות מפני שיהיה אח"כ בר כריתות כשיגדיל, בזה העלו התוס' מעצמם, ועיקר הטעם משום דמקשינן יציאה להויה וכדאי' לקמן (דף פב), ויצאה והיתה מקשינן להדדי וכמו דמקרי חשו"ק בר הויה ה"נ מיקרי בר יציאה. ולפי טעם זה יש לנו לומר גבי תפילין דכתיב וקשרתם וכתבתם הרי מפורש בקרא דמתחלה יהי' בר קשירה ואח"כ יהי' כשר לכתיבה ומש"ה חשו"ק פסולין, וה"ה מומר דאע"ג דאפשר שישוב ורפא לו מ"מ עתה הא אינו בר קשירה:
4
ה׳והנה בשחיטה כתיב וזבחת ואכלת וילפינן מזה דמי שאינו בר זביחה פסול לזבוח עי' תוס' (דף ג:) ד"ה קסבר ועי' רא"ש חולין (סי' ה) דמביא זה הטעם בשם ר"י, מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד אלילים והתוס' הביא לשון התנא דמתניתין חולין (דף לא), ולכאורה מהך וזבחת סגי (ת"ש סי' ב) דדוקא מי שנצטוה על הזביחה ול"ל להתנא לסיים בלשונו הך ואכלת ולומר מה שאתה זובח אתה אוכל אלא ללמדנו דשחיטת חשו"ק כשר דמי שישחוט קודם אכילתו נקרא בר זביחה וחשו"ק אף דעתה אינם מצווים מ"מ כשיגדילו לא יאכלו קודם שחיטה ומש"ה מומר לתיאבון ודאי מקרי בר זביחה ובודקין סכין ונותנין לו משום היכא דלא יהיה לו טירחא בטח ישחוט קודם אכילתו ושייך מה שאתה זובח אתה אוכל ומומר להכעיס דעת הרא"ש דלא עבידא שישוב וכל באיה לא ישובון ולעולם לא ישחוט קודם אכילה מש"ה פסול ואע"ג דלענין גיטין וקידושין מיקריין בני הויה וכריתות היינו משום דאם קידש קדושיו קידושין כדאיתא ביבמות דף מז) אבל לענין זביחה לאו בר זביחה הוא ודעת רש"י והרשב"א והרא"ה דאינו רחוק כ"כ שישוב כמו שאינו רחוק בשוטה שישתפה ומקרי בר זביחה משא"כ מומר לאלילים שהוא ככופר בכה"ת כולה מוחזק שלא ישוב לעולם. ויש ראיה לזו הסברא מדתניא בחולין (דף ה) מקבלין קרבנות וכו' כדי שיחזרו בתשובה לבד מומר לאלילים ואביזרייהו ומוכח מסוגיא דאפילו מומר לד"א להכעיס מקבלין ממנו קרבנות והכי נראה לשון הרמב"ם (בה' מעה"ק פ"ג) הרי דלמומר לד"א יש תקוה שישוב משא"כ מומר לאלילים. ונוסיף דברים לברר וללבן זה הענין, דהנה בה' מילה (בסי' רסד) כתב בהגהות רמ"א דמומר לערלות אינו כשר למול והגאון רע"א הביא בשם הפר"ח דמומר לתיאבון כשר והביא ראיה מזביחה ולדברינו מזביחה ודאי אינו ראיה דמומר לערלות נקרא בר כריתות:
5
ו׳איברא התוס' בע"ג (דף כז) הוכיחו מגוף הסוגיא דמומר מקרי ב"ב מדלא קאמר דנ"מ בין רב ור"י מומר לערלות דלמ"ד המול ימול מומר כשר דאע"ג דלא מהיל כמאן דמהילי דמי ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור דדוקא שיהיה בר ברית מומר פסול והוכיחו מזה דמומר לערלות נקרא בן ברית שהרי מחויב הוא אלא שאינו חפץ ולדברי התוס' אפי' מומר להכעיס מקרי בן ברית דאותה הראיה שהביא התוס' על מומר לערלות לתיאבון הרי היא ראי' גם על להכעיס דזה פשיטא דלמ"ד המול ימול בודאי כשר דכמו לענין נדרים הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל אף במומר להכעיס דאע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמי ה"נ לענין המול ימול כשר למול כדאיתא בסוגיא דתליא הא בהא ואי נימא דלא נקרא בן ברית למה לא קאמר הגמרא מומר להכעיס א"ב אלא ודאי דאף למ"ד ואתה את בריתי תשמור מותר למול דנקרא בן ברית. אבל המפרש בנדרים במשנה דהנודר מערלים מותר בערלי ישראל מפרש דוקא שמתו אחיו מחמת מילה מבואר דאף אם הוא מומר לערלות אפי' משום צער לאו כמאן דמהילי דמי, וה"פ שאינו בכלל המול ימול וה"ה שאינו בכלל בן ברית מדלא קאמר מומר לערלות א"ב דלמ"ד המול ימול פסול ולמ"ד את בריתי תשמור כשר אלא ודאי באמת לא נקרא בן ברית משום שאינו שומר הברית. ומקור המחלוקת תליא בפירוש המשנה יבמות ר"פ הערל (דף עא) דרש"י ותוס' פירשו הערל שמתו אחיו מחמת מילה ואע"ג דכמאן דמהילי דמי אפילו שיהא כשר למול מ"מ לענין פסח ותרומה שאני כמש"כ התוס' שם (דף עא) ד"ה והני ואין להקשות מפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו ותירצו התוס' דההיא לא איצטריך אלא לישראל עכ"ל, ומאחר שכן דפסח ותרומה שאני נמצא דאף בערל שמתו אחיו מחמת מילה לא עדיף ממומר לערלות ממילא לדידהו יכולים לפרש המשנה דנדרים דמותר בערלי ישראל אפילו במומר אבל התוס' חגיגה (דף ד:) כתבו בשם רבינו תם דמתו אחיו מחמת מילה כשר לפסח ותרומה משום דאונס הוא למילה וכמאן דמהילי דמי, ע"כ הא דתנן בנדרים מותר בערלי ישראל דכמאן דמהילי דמי, מסתבר יותר לאוקמי במתו אחיו מחמת מילה דכשר אף לפסח ותרומה אבל מומר דפסול להני לא מיחשב כמאן דמהילי וזהו דעת המפרש בנדרים שהראיתי לעיל ואע"ג דהב"י ביו"ד (סי' ריז) הביא זה בשם פירש"י מ"מ ידוע שאינו אלא מכונה בשם רש"י אבל אינו פירש"י וזהו דעת השאלתות דר"א (בסי' ט) דערל אינו כשר למול אלא במתו אחיו מחמת מילה וזהו דעת בעל העטור והיינו פסק הרמ"א וכבר בארנו דבזה תליא אם נקרא בן ברית אם לא, ונוסיף עוד במה שבארנו בס"ד בהע"ש (סי' עו אות ד) דמחלוקת בין השאלתות ורב כהן צדק, אם חשו"ק כשרים ללישת המצות דבעינן ושמרתם מי שהוא בן שמירה ודעת השאלתות דפסולין משום דהשתא לאו בני שמירה נינהו ורב כהן צדק מכשיר משום שיהיו בני שמירה ובארנו דפליגי אי מדמינן לתפילין דמפורש שיהיה תחלה בן קשירה ואח"כ יהא כשר אי מדמינן לשחיטה וגט דמה שיהיה אח"כ בר הכי מיקרי עתה בר הכי והשאלתות לטעמיה דפוסל ערל שהוא מומר למול וא"כ מוכרח דלא מהני מה שאפשר שיהיה נקרא אח"כ בן ברית, וה"נ חשו"ק לאו בני שמירת המצות מיקריין דאזלינן בתר השתא ולא מה שיהיו נקראים אח"כ בני שמירה ורב כהן צדק ס"ל כשיטת רש"י ותוס' דמומר כשר למול וא"כ נקרא בן ברית משום שאפשר שימולו עוד ובידו להיות בן ברית לכך הוא כשר למול וה"נ חשו"ק מיקריין בני שמירה משום דאתיין להכי אח"כ. נחזור לעניננו דבתפילין דלכ"ע בעינן שיהיו בני קשירה לפני הכתיבה מש"ה מומר להכעיס לתפילין פסול אבל מומר לתפילין לא להכעיס אבל גם לא לתיאבון, הוכיח המג"א בשם תוס' ע"ז (דף כז) דפסול דלא מקרי בר קשירה, והכי יש לכאורה להוכיח דכמו לענין מילה מי שהוא מומר לערלות משום צער לאו בר ברית הוא כמבואר ברמ"א שהבאנו לעיל, ה"נ בתפילין לכ"ע אבל כד דייקינן אין בזה הכרח דדוקא ערל משום צער ויסורין שאינו נוח להתפייס ולסבול הצער מש"ה אינו נקרא בן ברית וכמש"כ התוספות בפסחים (דף סב) ד"ה האי מחוסר מעשה דמעשה דמילה חשיב טפי משא"כ תפילין אפילו הוא מומר ורגיל שלא להניח תפילין מכ"מ בקל מוותר על טירחא זו ויניח תפילין ולכ"ע מקרי בר קשירה וכבר פסק הכי הגאון רע"א זצ"ל דהאחרונים דחו דברי המג"א וכונת התוס' ג"כ אינו במומר לתיאבון ע"ש ובאמת במומר לתיאבון לתפילין גם המג"א מודה דמקרי בר קשירה עי"ש, וכ"ז בארנו במי שהוא מומר לתפילין ממש היינו שאינו מניח תפילין כל ימיו משא"כ באותו הסופר שראה עד אחד שלא הניח תפלין איזה ימים לכו"ע אינו בכלל אינו בר קשירה, לא מיבעיא לדעת הרמב"ם (מעה"ק פ"ז) שכתב בזה"ל היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה כו' הרי דלא מיקרי מומר אלא בזה האופן שהוא מפורסם בה ולא כמומר לאלילים ומחלל שבת דבפעם אחד נעשה מומר, אלא אפי' לדעת הפוסקים דרק מומר לעבירה ב' ג' פעמים נקרא מומר מכ"מ אינו דומה מומר לאיסור למומר למצות מעשה דבשלמא מומר לאכול נבלות שאכל שנים או שלשה פעמים הר"ז מומר אע"ג שאינו אוכל נבלות בתמידות מכ"מ בהמרתו הוא עומד, אלא היכא דמשכח היתרא לא אכיל איסורא, אבל במצות תפלין דלא עביד איסורא בידים רק עבד עבירה בשב ואל תעשה אע"ג שעברו ימים אחדים ולא הניח תפילין מ"מ כיון דמניח תפילין כמה פעמים ודאי מיקרי בר קשירה ולא נוכל לפוסלו מכתיבת תפלין:
6
ז׳והא מיהא ברור שהס"ת ותו"מ שכתב זה הסופר אם ברור שנכתבו כראוי אין לפוסלו משום שאינו בר קשירה וכשרים הם, אלא שעדיין יש להסתפק אם כתב בהכשר שהרי חשוד הוא מיהא שלא לחוש כ"כ למצוה זו לעצמו ממילא יש לחוש שאינו חושש לאחרים ג"כ, מיהו במה שיש לחוש בעצם הכתיבה אם קידש כדין בזה כבר כתב הגאון רע"א שם דדמי להא דתניא מומר לנבלות לתיאבון בודק סכין ונותנין לו דעל דבר שאין בו טירחא לא שביק היתרא ואכל איסורא והרי אין בזה טורח לקדש את השמות כראוי, אלא שאני מסתפק בקדושת עיבוד הקלפין כדין, והגאון הנ"ל לא חקר בזה משום שהביא דעת כ"מ בשם שו"ת הרמב"ם דעבוד לשמה אינו אלא מדרבנן, ומש"ה לא בעי מזוזה עיבוד לשמה, אבל באמת שו"ת זו מרפסין איגרי, והא דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה מבואר בירושלמי יומא (פ"ג ה"ו) עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר ואזדי לטעמייהו בבתים של תפילין, והא דבס"ת ותפילין לכו"ע בעינן שיהא עיבוד לשמה הוא מדרשא דקרא שהביא השאלתות (סוף פ' ויקהל) מדכתיב ספר התורה מכאן שס"ת אסור לכתוב אותו אלא בעורות מעובדין שעובדין אותו לשם ס"ת ותפילין איתקש לס"ת כדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ומזוזה דמיא לבתים של תפילין דתליא בהזמנה מילתא ולא בעי עיבוד לשמה ויותר מזה כתבתי בס"ד שם בהע"ש (אות כ"ט), הא מיהא עיבוד לשם ס"ת הוא מה"ת ושו"ת הרמב"ם אם אמת הוא שהרמב"ם חתם עלה צ"ל כמש"כ הגר"א באו"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ד):
7
ח׳מעתה היה מקום לחוש שמא לא עשה הקלפין לשם ס"ת ותפילין והיה לנו לחקור בזה הסופר היאך הוא נוהג אם הוא קונה קלף מסופר אחר ודאי כשר ואם הוא מעבד בעצמו העורות ג"כ אין חשש כמו שבארנו לענין קידוש השמות אבל אם הוא נותן העורות לעו"ג לעבדן והסופר צריך לילך לא"י בשעת תחלת העבוד ולקדשם בפה אז יש חשש שמא התעצל בזה, אולם בזה יש לדון אם הוא חשוד בקדושת התפילין הקל אינו חשוד בקדושת ס"ת החמור ומאחר שמעבד העורות לשם ס"ת ממילא כשרים לתפילין כי זאת היו צריכין לעיין אם העדות היה עדות כשרה כדין אבל בנ"ד דעיקר פסולו של אותו סופר אינו ברור דמה שהעידה האשה מה שעשה זה שנתים בזה לא די שאין עדות אשה כלום ולא תועיל אלא במקום שא"א לאנשים להעיד כמו בבהכ"נ של נשים כמבואר בחו"מ סי' צ"ו והיא תקנה, לבד מזה במה שהעידה שעשה מעשה רשע במקרה לא נפסל וגם אינו שייך למצות תפילין כמ"ש בראש התשובה וברור הוא דלא נוכל לפוסלו מפני עדותה, אך גם עדות העד הכשר שהעיד עליו שאינו מניח תפילין כמה ימים, אינו נאמן משורת הדין, ולא שייך בזה מהימן כבי תרי אלא במי שהוא מהימן לכל דבר כמבואר בהגהת רמ"א אהע"ז (סי' קט"ז ס"ז) שאם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום שניכרים דברי אמת לא מיקרי מהימן כבי תרי. ואע"ג שמבואר בהרמב"ם בהל' פסח פ"ד שאם א' אמר שהפסח נפסל שורת הדין שא"נ והרוצה להחמיר ע"ע ה"ז משובח, מכ"מ זה אינו שייך אלא האדם לעצמו אבל לא להורות הלכה לרבים, ותו דזה אינו לפסול הפסח וכדומה משא"כ לפסול האדם מחזקת כשרות אין ערעור פחות משנים כידוע, ואע"ג שבקש בעצמו תשובה וניכר שהודה אפשר שלא הודה על שלא הניח תפילין אלא על שארי דברי קלות ראש, וגם הוא בעצמו אינו נאמן לפסול מה שיצא מת"י כדאי' פ' הניזקין (דנ"ד ב) נאמן אתה להפסיד כו' ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת:
8
ט׳היוצא מכ"ז דאותו הסופר בחזקת בר קשירה הוא עומד אלא מה שכתב בפ"ע אע"ג שאין לפוסלם מכ"מ יש להכריז דכל התפילין שלו צריכה בדיקה אם המה מוגהים יפה דכל שאפשר לבדוק ולברר חובה לעשות, כדאי' בקידושין (ד' ס"ו ב') גבי בע"מ שהעיד עליו ע"א שהוא בע"מ שמהימן וקאמר אביי לעולם דקא מכחיש ואמאי מהימן דאמר ליה שלח אחוי דעדות העד מועיל דצריך לברר היכי דנוכל לברר ע"ש ולהבא ראוי לב"ד לדקדק אחריו ולהתרות בו שאם ימצא עליו איזה קלות בדבר מצוה יפסלו אותו מלהיות עוסק בדברים שבקדושה, ואולי ראוי לפוסלו גם היום על איזה משך זמן והכל לפי ראות עיני הב"ד כמבואר בשו"ע יו"ד (סי"א) לענין שוחט שראוי לקבל עליו דברי חברות ומכ"ש בדברים שמקדשים את הדבר ואת האדם שמשתמשים בהמה חובה על האדם, להתנהג בקדושה במה שאפשר כדי שיחול קדושה כראוי על הדבר וכמש"כ בפי' החומש ר"פ תצוה עה"פ ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ובס' דברים פ' שופטים בפ' המלך עה"פ וכתב לו על ספר מלפני הכהנים הלוים ע"ש וסופר לרבים ודאי ראוי להיות נזהר הרבה כדי שיהא ראוי לכ"ד שבקדושה להיות קובע עתים ללמוד ולעסוק בהם ולא יהא עליו עוד הרהורי קלות ראש ח"ו ושלום על ישראל:
9