תשובות משיב דבר, חלק ב א׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 1
א׳ב"ה ב' ז' שבט תרמ"ג:
1
ב׳כבוד הרב וכו' ראיתי מכתבו, ומבוכת נפשו הטהורה בדבר השו"ב שבעירו אשר מעכ"ה נ"י מעיד וחפץ ביקרו באשר הוא מצוין בתורה יותר משארי שו"ב, אך יודע מעכ"ת כי בא לו חסרון הרגשה לעתים מפני סבות הרבה שלא יוכל לעמוד ע"ז, אם מפני חולשה או מהירות ובלבול הדעת, באשר כבדו אזניו משמוע, ואינו מרגיש אלא בעת שדעתו יפה עליו ומשים לב מקשיב ביותר ואחר שכן אין תקנה במה שיבא למבחן לפני איזה גדול או שו"ב, אחר שלא כל העתים שוות אליו, ואפשר שבאותה שעה ישים דעתו ולבו ביותר, באשר פרנסתו תלויה בזה, משא"כ בשעה שעוסק במלאכתו אפשר כי יקרה לו שעה שאינו מרגיש וכאשר כך מצא מעכ"ה סכינו פגום, והשו"ב השיב דברים שא"א לשמוע ולקבל, פעם השיב כי כזה יקרה לשו"ב היותר מומחים אשר לפעמים לא ירגישו יפה, ופעם השיב כי נכון לבו בטוח בתפלתו קודם שחיטה שלא יאונה לו כל און, ופעם מכחיש ואומר כי הוא מרגיש יפה ורק עלילות דברים מע"כ שם עליו ומקשה לב לשאול את פי מע"כ היאך חפץ לקפח את פרנסתו עפ"י דעתו לבד, מבלי שאלת איזה רב בלעדו, ומע"כ בתומו ויושר לבו ראה בטענה זו שיש בה ממש, ע"כ הוא במבוכה רבה אחרי שאין רב אחר שיבוא לפניו, ובמקרה א"א לעמוד עליו כמו שבארנו, וא"כ אולי באמת אין למע"כ חובה לפרסם פסולו בעיר ולקפח את פרנסתו, גם כי יודע הוא מע"כ מרת נפשו שיביא א"ע לידי מחלוקת בקהלתו כי אין אדם שאין לו קרובים ואהובים, ובאמת על כיב"ז יש לנו לומר המליצה, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, וזהו עבודה קשה שבעבודת ההוראה, וכמה רבנים נלכדו ונוקשו בדבר השו"ב שבעירם ומע"כ איש מנוחה ואינו חפץ בכשלונו של השו"ב המופ' ורק חובה עליו ואינו יכול להשמט עפ"י התורה אזי אין חכמה ואין עצה נגד דבר ה'":
2
ג׳והנראה לענ"ד דאם לא היה מע"כ מארי דאתרא ויודע בזה השו"ב כי כן הוא, אע"ג שמע"כ בעצמו היה אסור לאכול משחיטתו, דלא שייך כאן הסברא דרוב מעשיו מתוקנים, כמו שאנו מתירין מזה הטעם במומר שנתנו לו סכין בדוק לשחוט אע"ג שאין נאמן להעיד שהוציא מאיסורו, מ"מ סמכינן דמסתמא עשה כהוגן כרוב מעשיו, וכמש"כ במשמרת הבית ה"ש שער א' בד"ה עוד שם אם קטן כו' והט"ז (סי' ב' סק"ז) דכאן אין אנו יודעים אם רוב פעמים הרגשתו חזקה כראוי, וא"כ הוא היודע שאין לסמוך עליו אסור לאכול, אבל מ"מ אין חובה עליו להודיע לרבים שהרי אינו נאמן עפ"י ד"ת ויהי נחשב עוד כלישנא בישא כדאיתא במס' פסחים (דף קיג:) דכיון שאינו נאמן, שם רע בעלמא הוא דקא מפיק בי', ואע"ג שיכול להיות שאיזה אנשים יפרשו עפ"י דבריו משחיטתו שיהיה נאמן בעיניהם בזה ויהיו אסורים עפ"י ד"ת לאכול, וכמ"ש הרמב"ם (הל' פסח פ"ד ה"א) אם היה נאמן להם סומכים על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני, הרי דמה שמחמיר על עצמו להאמין בזה אינו חומרא בעלמא, אלא נעשה דין גמור עד שחייב להביא פסח שני, וגם הראב"ד אינו חולק על זה אלא שמשיג על מה שכתב שהר"ז משובח, וכתב איזה שבח יש בזה אחרי שיהיה נצרך להביא פסח שני, שבאמת אם אינו צריך ה"ז מביא חולין לעזרה אבל זה מודה הראב"ד שאם היה מאמינו בזה אסור עפ"י ד"ת לאכול הפסח, וא"כ אין בזה משום לישנא בישא שהרי אין בזה שמע שוא, וחברים בדלים מאכילתו, ולא דמי להא דפסחים בנגדי' ר"פ למאן דאסהיד יחידי בחברו דבר עבירה דשאני התם שלא היה ענין למיפרש מאיסורא למי שיאמינו, ורק הגיד על אחד שעשה עבירה ולשנאותו או לפוסלו מעדות ושבועה, ותו דאותו איש לא היה נאמן בעיני ר"פ וא"כ הוי כשמע שוא לפניו, משא"כ להגיד למי שיהא נאמן בעיניו למיפרש מאיסורא, אין בזה משום לשה"ר. ודמי להא דאיתא (ב"ק דף קיב) דשליחא דבי דינא נאמן כבי תרי ומש"ה איתא (מו"ק ט"ז ב') דשליחא דב"ד לית ביה משום לישנא בישא והיינו משום שנאמן לשמותי על פיו ומש"ה הביא הרי"ף במו"ק שם מימרא דב"ק הנ"ל ללמדנו דהא דאין בו משום לישנא בישא הוא משום דמהימן, אבל מ"מ אע"ג שאם יאמר למי שיבין שיאמינו ויפרוש מאיסורא אין בזה משום לשה"ר, אבל אינו מחויב בכך להגיד אם רואה שיצא מזה איזה קלקול ומחלוקת, ומנא אמינא לה, מדתנן בסנהדרין (דף לז) ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, פי' אפילו שהוא אמת מכל מקום אין לנו להכניס ראשנו בדאגה הזאת, והלא כבר נאמר אם לא יגיד ונשא עונו, הרי דוקא משום דאיכא בלאו דאם לא יגיד אסור לפרוש עצמו מזה העדות, אך אם לא היה לאו דאם לא יגיד היה רשאי לכבוש עדותו, ואע"ג דיש כאן מ"ע של ובערת הרע מקרבך ובמה שיגידו יתקיים מ"ע זו, ובלא עדותו לא יגיעו למ"ע זו, מ"מ אחר שכ"ז שלא העידו לא נתחייבו במ"ע של ובערת הרע אינו מחויב להכניס ראשו בדאגת מחלוקת ושנאת קרוביו מחמת זה שיהיו נפרשים מאיסור אחר שיודיע ויאמינו לו. הן אמת שאפשר לדחות הדמיון דשם כ"ז שלא הגידו עדות אין כאן מ"ע של ובערת הרע שהרי אפילו היודע בזה שחייב מיתה אסור להרגו עד שיעמוד לפני העדה, כדתניא במכות (דף יב) מניין בסנהדרין שראנו באחד שהרג כו' מש"ה אינו מחויב לכנוס לדאגה כדי להביא למ"ע זו, משא"כ כאן שהוא יודע שאסור לאכול משחיטתו, ואפשר שהוא מחויב ליכנס לדאגה זו כדי להפריש את המאמינים בדבר מאיסורא. אבל כד דייקת זה הדיחוי אינו שהרי מפורש בחולין (דף קלט) אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך, ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאם לב"ד כדי לבער רשעים מישראל, מכ"מ לא נתחייבו העדים ליכנס לדאגה של מחלוקת ושנאת קרובים אלא משום דקיימי בלאו של אם לא יגיד ונשא עונו, וה"נ בנ"ד אינו מחויב להודיע לאדם וליכנס לדאגה זו, אבל כ"ז במי שאינו נאמן כבי תרי ואין חובה מן הדין להאמין לו כלל אלא משום שאם האמין לו אסור לאכול עפ"י ד"ת כמש"כ לעיל משא"כ במי שנאמן כבי תרי כשלוחא דבי דיינא על בית דיניה וכדאיתא (בגיטין דף יט) ודוקא ר"נ וספרי דייני דאית להו אימתא וה"ה כל ראש ב"ד וסופר שלו כדאיתא בפוסקים, וה"נ מי שנאמן כבי תרי על בני עירו דמחוייבים להאמין לו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, אם היה נאמן להם סומכין על דבריו פי' שהיה נאמן עד כה בכל דבר שיאמר במילי דאיסורא, מחוייבים מן הדין לסמוך על דבריו. ועל כיב"ז איתא בקדושין (דף סו) אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואין הפי' דמהימן ליה בזה הדבר שמעיד עתה דבכה"ג אסור להאמין עליו ולהוציא אשתו כמבואר באהע"ז (סי' קטו ס"ז) בהגהת הרמ"א, אלא דמהימן אליו בכל דבר שיאמר, ה"ז מחויב להאמין אע"ג שאינו רוצה להאמין משו"ה מחויב להוציא אשתו וא"כ רב על בני עירו ה"ז מהימן בכל דבר איסור שהרי האמינהו עליו בכל אשר יאמר כשר או טרפה וא"כ הרי זה ג"כ בלאו דאם לא יגיד, היינו שמחויב להעיד לפני ב"ד מה שיודע והמה בני עירו מחויבים להאמינו ומנא אמינא לה דקאי באם לא יגיד מדאיתא (שבועות דף לג:) ראיה בלא ידיעה ה"ד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו ויעידו זהו ראיה בלא ידיעה ופירש"י שהמה לא ידעו אם היה מלוה או מתנה וכדומה מ"מ כיון שהודה וקבל על עצמו עדותם שאם יעידו שענה לו בודאי הוא מלוה וחייב ה"ז באם לא יגיד ואע"ג שהיה יכול הנתבע לפטור עצמו מתחלה ולומר אע"ג שיעידו שמנה לו מ"מ אינו חייב משום שהיה מתנה או פרעון תוב, מ"מ אחר שכבר הודה שאם יעידו ה"ז מלוה, חייבים העדים משום לא יגיד, דאחר שיעידו הוא מתחייב עפ"י ד"ת במה שהודה שאם יעידו ה"ז מלוה, וה"נ אע"ג שאם לא קבלו על עצמם להאמין לו כבי תרי, אינם מחויבים להאמין לו, וממילא אין עליו משום אם לא יגיד, אבל אחר שקבלוהו לרב ולהאמין לו במה שיאמר אסור שהוא אסור שוב נתחייבו להאמין לו, וממילא יש עליו הלאו דאם לא יגיד, ואין לחלק בין שני עדים לעד אחד, שהרי היכי שחייבו חכמים להאמין לע"א ה"ז חייב קרבן שבועה כמבואר שם (דף לב'), וה"נ שחייבו על עצמם להאמין ונתחייבו בכך מה"ת, ה"ז עד חד כשנים, לענין הלאו דאם לא יגיד, ואע"ג דלענין להוציא ממון לא מהני האמנה כבי תריו כדאיתא במו"ק (סוף דף כו), והכא יכול להגיע היזק להשו"ב בדבר שבממון וקפוח פרנסה, מ"מ אינו ענין למנוע מדבר איסור, שהרי בהא דקידושין להוציא אשה מבעלה נוגע ג"כ לממון לפוטרו ממזונות ועוד הרבה, מ"מ נאמן ומחויב להעיד להפרישו מאיסורא, וה"נ לענין השו"ב, וכש"כ הוא שהרי מצד הסברא היה לן למילף דבר דבר מממון שאין להוציא אשה מבעלה אלא עפ"י שנים עדים כמו להוציא ממון, אלא שמ"מ אינו דומה לגמרי וכפירש"י בגיטין (דף ב:) בד"ה ואין דבר ערוה, ראוי להתירו בפחות משנים כו' הרי דאינו דומה לגמרי אלא שחמור משארי עניני איסור והיתר, ותדע שהרי רגלים לדבר לא מהני להוציא ממון, ובקנוי וסתירה נאסרה משום רגלים לדבר, וה"נ יש נ"מ בכמה דברים בין עדות אשה לדבר שבממון ואכ"מ, וה"נ לענין עדות על מהימן כבי תרי, אינו דומה עדות אשה לדבר שבממון הא מיהו חמור עדות אשה להוציא מבעלה משארי איסורין, ומ"מ מהני מהימן כבי תרי שמחויב להאמין, מכש"כ בשארי איסורין להוציא דבר היתר מחזקתו ולהעיד עליו שהוא אסור באכילה, וא"כ ממילא קאי באם לא יגיד, ואין עצה ותבונה להפקיע עצמו מחוב זה מחמת דאגת מזונות וכדומה, כך דעת הענין נוטה, ומ"מ לא יעשה מע"כ נ"י מעשה עד שיראה דברים אלו לפני איזה גדול הדור שראוי לחקרם ולהסכים או לחלוק עליהם, ואם יוצא גם ממנו שמחויב מעכ"ת נ"י בדבר אזי הנני להגיד משרים לפני מעכ"ה נ"י איך להתנהג, אע"ג שידעתי במעכ"ה נ"י שיעשה מעצמו הדבר בהכרח וכאלו כפאו דבר ה' ולא זולת ח"ו, מ"מ כבר אחז"ל במס' מכות אין מזרזין אלא למזורזין, מש"ה הנני לפרש לפניו המקרא שאמרו הזקנים לרחבעם, אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם דברים טובים וגו', ואין תיבת ועבדתם מובן כ"כ, אבל בזה עמדנו להבין פי' הגמ' בהוריות (דף י) כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם שרא' וידברו אליו לאמר אם היום תהיה לעבד לעם הזה, ולכאורה קשה טובא מאי ראיה מזה המקרא הרי בפי' אמרו אם היום תהיה עבד רק באותו היום ששאלו ממנו דבר לנגד רצונו וכבודו אבל לאחר שימליכו אותו אין ראיה שהוא עבדות, ויותר היה ליה להגמ' להביא מקרא דעוזיהו וישב בבית החפשית שהובא שם, אלא הענין שכל מה שחששו ר"א חסמא וריב"ג שהוא שררות, אינו אלא במי שיגיע שמחויבים לענשו וה"ז כמו שררות ע"ז השיב ר"ג שגם זה יהיה בתורת עבדות שמחויבים בדבר לעשות כן ויגלו דעת שאם לא היו מחויבים, נוח היה להם שלא לענשו ולכנוס בדאגתו, אבל מה יעשו וזהו עבדותו, וכך הוא פי' המקרא, ומלבד שתהיה היום עבד לעם הזה להסכים למבוקשם, עוד זאת, ועבדתם, בשעה שתעבדם לאחר שימליכו אותך גם אז תעבדם ועניתם דברים טובים, היינו בשעה שתענש אותם תפייס אותם ותראה להודיעם שאינך עושה אלא משום שאתה יחוייב לעבדם בכך, וכך אני אומר למעכ"ה נ"י וחכם כמותו סוף לקח להשתדל בטובת השו"ב כל האפשר כי באמת יש לחמול עליו ועל בני ביתו, ואחר כ"ז הנני תפלה תחנה ובקשה על פניו ית' שלא יאונה למעכ"ה נ"י צער ועג"נ מזה הענין וככה יבקש הוא מהקב"ה על זאת באשר הוא דבר דשכיחא הזיקא ונצרך לרחמי שמים מרובים וה' יהיה בעזרו להאיר דברו ויהיו רבים יושבים בצלו, ואור התורה יהי נר לרגלו, כנפש העמוס בעבודה:
3
ד׳נפתלי צבי יהודא ברלין
4