תשובות משיב דבר, חלק ב ט״וTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 15
א׳ב"ה א' לסדר וה' אתנו תרל"ה.
1
ב׳לכבוד הרב וכו' מו"ה זו"ו ברודנא. הגיעני מכתבו וכו' ואשר העיר בענין ספק טריפה אי פוטר מכסוי, וכן באיסור דרבנן, כבר אזלי בה נמושי, ועיין בחיבורי הע"ש (סי' צ"א אות ה') בענין ספק, וקושיית מע"כ נ"י על דעת הפמ"ג באיסור דרבנן כבר הקשה הגרע"א זצ"ל בחי' יו"ד, וקשה לומר שנעלם זה מהפמ"ג הוכחה מסוגיא מפורשת במקומו שלא כדבריו ז"ל, וצ"ל דאע"ג דגם איסור דרבנן לא מיקרי אשר יאכל, מכ"מ לכתחלה ודאי יותר טוב לעשות איסור דאורייתא לאפוקי ממ"ע דכה"ד מש"ה הורה לטרוף ולא לנחור, והא שהוכיח הגמ' בדכ"ז מדתנן הנוחר פטור מלכסות, דעוף חייב בשחיטה מה"ת, היינו מדתנן דטריפה מחלוקת ר"מ ורבנן, ונותר כ"ע מודו דפטור:
2
ג׳אכן בעיקר הענין אי מיקרי איסור דרבנן, שאינו בכלל אשר יאכל יש להביא ראיה מחולין (דף קכט א') דקרי לאבר ובשר המדולדלין שאינו מכל האוכל אשר יאכל, והרי שיטת התוס' לעיל (דע"ד) בד"ה אין שמדאורייתא שרי באכילה, עוד ראיה ממנחות (די"א ב') דלהך לישנא דא' ר"א טמאין נפדין טהורין אין נפדין שפיר דלא מיקרי בזה מכל האכל אשר יאכל, והרי לשיטת התוס' זבחים (דנ"ט ב') אינו אלא מדרבנן משום קנס והוכיחו מזו הסוגיא עצמה דק' משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהא למזבח:
3
ד׳איברא שיטת הרמב"ם גם באבר ובשר המדולדלין שאסור מה"ת גם בהא דטהורין אין נפדין שהוא מה"ת, והדברים ארוכים ובאמת התוס' בעצמם כתבו בב"ק (דע"ז ב') בד"ה אומר כו' בזה"ל וזה דוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדיה היא כיון דמדרבנן לאו ב"פ היא לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, הרי מבואר זה הענין יפה דתליא באשלי רברבי, וזו שאילת הראשונים רבותינו בעלי התוס' ז"ל:
4
ה׳ואשר העיר מע"כ נ"י בשם הרב מו"ה אפרים הכהן נ"י בהגהת הגר"א ז"ל במשנה מע"ש פ"ג שלפי פירושו והגהתו ז"ל גם ר"ש ס"ל אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים, ממשנה דתמורה דתנן א' קדשי מזבח וא' קדשי בה"ב כו' ואם מתו יקברו, רש"א קדשי בה"ב אם מתו יפדו, הנה תשובת מע"כ נ"י ברורה כפירש"י דמיירי בנשחט ומת, שהרי בגמ' מפרש מחלוקתן בהעמדה והערכה, וזו א"צ לפנים, אלא בשביל דזה הענין הוא דבר דלא ביארו עוד יפה הנני לבאר לפני מע"כ נ"י אשר את לבבי בזה:
5
ו׳הנה הר"ש פי' מחלוקת ת"ק ור"ש ברישא דאזלי לטעמייהו בהו"ה, וטעמא דת"ק בסיפא לקחו חי ושחטו יפדה, פי' הר"ש משום דהווין כפירות, וזה פלא, מה מהני דהוו עתה כפירות, אחר שבשעת קניה והקדש הוי בר העמדה והערכה, מש"ה הגיה הגר"א דברישא דמת לכ"ע אין פודין אה"ק להאכיל לכלבים, ובסיפא פליגי בהו"ה ולטעמייהו אזלי ור' יוסי כת"ק דמס' תמורה, אבל א"כ מוקשה פסק הרמב"ם ז"ל כמו שהביא מע"כ נ"י בשם הגאון בעל אבי הנחל ז"ל, וגם הגהת הגר"א ז"ל נפלאה היא להפך נוסחת משנה שלמה, אבל עפר אני תחת כפות רגלי הגר"א ז"ל וכאן העיקר כנוסחא ישנה, והיא ברורה עפ"י מאמר ידוע מפרכסת ה"ה כחיה להעמדה והערכה, והתוס' בחולין (ד"ל ע"א) כתבו שאין במשנה בשום מקום, ונדחקו להביא ממשנה דטומאת אוכלין, ועפי"ז העלו בכ"מ שאין זה הכלל דמפרכסת ה"ה כחיה כו' אלא בשחיטת ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה, ואין כן דעת ר"ת והרמב"ם וש"ר כמש"כ בחיבורי הע"ש (סי' ו' אות ה') בס"ד יעו"ש, אבל העיקר דזהו משנתנו דמס' מע"ש, ומש"ה ברישא דמת יקבר ע"י עורו, משום דבעינן הו"ה ור"ש לטעמיה דלא בעי הו"ה וסיפא בשחט, ופי' ועדיין היא מפרכסת הרי היא בכלל הו"ה ור' יוסי א' יקבר, אי בעינא אימא כהרע"ב שפירש משום דס"ל כר' יהודה שאין פודין פירות הלקוחים בכסף מעשר, אבל זה לא נראה לומר דר' יוסי ס"ל כר' יהודה בזה הפרק, ולא נזכר לעיל, אלא יותר נראה דבזה גופא דמפרכסת ה"ה כחיה להו"ה פליגי ור' יוסי לא ס"ל הכי, ואל תתמה לומר דפליגי בזה תנאי, דכמו כן איתא בתמורה שם (דל"ג ב') כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן רמ"א יקברו וחכ"א יפדו, ופרש"י בזה תמוה כמבואר בתוס' שם, אלא נראה דפליגי אי מפרכסת ה"ה כחיה לענין הו"ה, וע' מש"כ עוד בזה בהשמטות לח"ג על סי' ו', ובזה נתבאר פסק הרמב"ם לענין מע"ש אל נכון, ועדיין יש להבין פירוש המשניות להרמב"ם שפי' דמחלוקת דמת אי פודין אה"ק להאכילן לכלבים, ואמאי לא פי' דפליגי בהו"ה, וכמו שפי' הרמב"ם מחלוקת ר"ש ות"ק במס' תמורה שם וכמבואר בגמ', אבל כד דייקת גם בזה פי' הרמב"ם מחוור מכלן, שהרי למש"כ דמחלוקת ר"ש ות"ק ברישא בהו"ה א"כ מיירי במת אחר שחיטה כפירש"י תמורה, וסיפא מיירי בשחטו ועדיין היא מפרכסת, א"כ עיקר חסר, והכי מיבעי למיתני בסיפא ואם היא מפרכסת, אלא ודאי רישא מיירי במת אחר שנתנבלה ופליגי ר"ש ות"ק גם בפודין קדשי בה"ב להאכילן לכלבים, ולא תקשה א"כ תהדר דיוק הגמ' בבכורות (דט"ו) ליתני ואם נטרפו, הל"ק בשלמא בתמורה דתנן ואם מתו יקברו רש"א קדשי בה"ב אם מתו יפדו, שפיר מדייק טעמא דת"ק אפילו במתו אחר שחיטה ומשום הו"ה, דאי איתא משום נבלה ליתני אם נטרפו, וא"א לומר דמש"ה תנן אם מתו בשביל ר"ש דאפילו מתו יפדו, שהרי ר"ש קאמר עוד הפעם אם מתו יפדו, וא"כ הוי מצי למיתני בלשון ת"ק אם נטרפו יקברו רש"א אפילו מתו יפדו אלא ודאי טעמא דת"ק משום הו"ה ומיירי בנשחט ומת, ומכ"מ יקברו משום הו"ה, אבל ר"ש דאמר אם מתו יפדו מיירי אפילו נתנבלו, משום דס"ל פודין אה"ק להאכילן לכלבים, והיינו משנתנו דמע"ש דתנן אם מת רש"א יפדה, ולת"ק אפילו נטרף אין פודין, והא דתנן אם מת, משום ר"ש הוא, שהרי כאן לא אמר ר"ש עוד הפעם אם מת:
6
ז׳היוצא מכ"ז דר"ש ות"ק חולקים בקדשי בה"ב בתרתי, גם בפודין אה"ק להאכילן לכלבים גם בהו"ה וזהו משנה דתמורה והא דתנן במע"ש ושחטו יפדה מיירי בחיה ומפרכסת ובזה חולק ר' יוסי והלכה כת"ק:
7
ח׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
8