תשובות משיב דבר, חלק ב י״טTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 19
א׳עוד להרב הנ"ל כשאנו לעצמנו פליאה דעת ממני הוראה זו, האיך מצא לב להקל בדבר שהחמירו והנהיגו רבני קהל ק', אשר היו מעולם אנשי השם, גדולי וקדושי ארץ, ובודאי לא מטעות הוראה ח"ו, אלא מדעת חומרא וכתיב אל תטוש תורת אמך, ואפילו אפשר שאינם יכולים לעמוד בהוראה זו יותר מאשר היה לפנים, מכ"מ הא איתא בפסחים (דף נ) בני ביישן וכו' אבהתן אפשר להו כו' א"ל ר"י כבר קבלו אבותיכם כו', וחשבתי אולי יש מקום לחלק דוקא התם שהיה טעם לחלק ולהחמיר בבני ביישן יותר משארי אנשים, באשר דבני ביישן היו סוחרים הולכים ליריד צור ומשם נסעו צידון, והיה כנופיא מצויינת ויש בזה חילול כבוד שמים יותר מאשר יחיד הולך מצור לצידון, ומש"ה לא בטלה דעתם, משא"כ הכא בנ"ד שאין מקום להחמיר בקהל ק' יותר, מש"ה בטלה דעתייהו, וכיב"ז כתבו התוס' שבת (דף צב) גבי אנשי הוצל לענין אחר, ויש ראיה לזה מדאיתא בירושלמי פ' מקום שנהגו בני מישא קבלו עליהם שלא לפרש בים, אתון ושאלון לרבי א"ל אבותינו נהגו שלא לפרש ביה"ג אנו מה אנו, והשיב להם מכיון שנהגו אבותיכם כו' ואין אדם נשאל על נדרו, תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם קבלו, כש"כ שהן מותרות, אר"ח לא מן הדא, אלא מדרבי תלמידיה דר"י הוי, ותניא רי"א אסור לפרש ליה"ג, ופי' הק"ע ופני משה דמיירי ברביעי וכב"ש, וקשה וכי בלא ר"י לא ידע שזהו מנהג חסידות להזהר מלבוא לח"ש אפילו מיום א', והלא ר"י הכהן לא נמצא אגרות שלו ביד נכרי ואיכא משום אל תטוש ת"א, אלא צ"ל דאפילו הכי אינו אלא משום נדר, ומש"ה למנהג עצמו יש שאלה, ועל מנהג אבות אין לחוש כלל, שאין האבות מדירין אה"ב, ומשני דרבי תלמידיה דר"י וס"ל כותי', ומש"ה אע"ג שבמקומות אין נוהגין חומרא זו, מ"מ אחר שנהגו כן לזה שומעין שאמר כהלכה, ואין מתירין את האסור וה"נ בנ"ד, אין בזה משום ואל תטוש ת"א, אלא משום דהוי כנדר מש"ה מהני שאלה, ואולי אף שאלה א"צ מחמת שמנהגם אינו מד"ע, והוי כנדרי טעות:
1
ב׳אבל באמת פי' הק"ע תמוה מדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג) תני רי"א הבא ממדה"י אסור לגלח ר"י כדעתיה דא' אסור לפרש ליה"ג, וא"א לומר דמיירי דוקא ביוצא ברביעי, ותו דאפילו ביוצא ברביעי לא מיקרי יצא שלא ברשות, דגוף היציאה ברשות הוא אלא שיצא שלא ביום הראוי לצאת ואפילו יוצא בשבת וחלל שבת, מ"מ מיקרי הבא ממדה"י, אלא כבר פי' הרא"ש בשם הראב"ד דמיירי מארץ לח"ל, והגר"א או"ח (סי' תקלא) פי' משום סכנה, וא"כ פי' הירושלמי דס"ד שאין בזה שום חסידות ואינו אלא כנדר, ומש"ה אבות ג"כ מצו לשאול, וזרעם מותרים לגמרי, ואסיק דרבי ידע מדר"י, ואע"ג שאין הלכה כן מ"מ מדת חסידות איכא ומשום בל תטוש ת"א, ובל"ז היה למעכ"ת שי' עכ"פ לשאול דעת כל העיר אולי רוצים להחזיק במנהגם, ולמעט בבשר או להוקיר השער, וכדאמר ר' יהושע לתלמידיו נדה (דף פב) מוטב שאאריך עליכם בעוה"ז כו', ובפי' השאילתות (סי' קל"ז) הוכחתי דכל חומרא כיב"ז נכלל במ"ע והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכמ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים דכל מיני פרישות נכלל במ"ע קדושים תהיו, ושבין אדם לחברו במ"ע ועשית הישר והטוב:
2
ג׳גם מש"כ מוטב שיאכלו בשר שחוטות כו' לא שייך לכאן שהרי לא עקר מנהג המיעוך בגסות אלא שאינו מצוי כ"כ מחמת רוב עגלים, ומ"מ לא פלטי מינה, עוד קשה לי מה שהורה מיעוך קל כמעט שיסור בהגבהת אצבע, וכי מר אגבייהו קאי לפרש מהו קל מהו אינו קל, ולמאי התיר מיעוך כלל, די היה להעמיד על דברי המחבר להסיר הסרכא ע"י הגבהת אצבע, ואלו בדידי הוה הייתי יותר מתקן הבדיקה שיהא בדיקת פנים, ועדין לא אתחזק סירכא, וגם עיקר החומרא בזה לא ידעתי אם הי' בהוראה, או מטרחא דהקצב והשו"ב, ומה גם אם שוחטים כמה עגלים יחד, עתה אם יש דבר מה להשיב יוכל להשיב על אוזן שומעת כו':
3
ד׳ובדבר אם יש התרה למנהג אבות, כבר כ' הפ"ח או"ח (סי' תסו) שמהני התרה ופי' כש"כ שהן מותרות היינו ע"י שאלה, ויפה השיג ע"ז (בסי' ק"נ) דודאי לא שייך התרה למנהג אבות, ובאמת הכי מוכח מלשון הרא"ש פ' מש"נ שכ' בזה"ל וכל דבר שידוע בו שהוא מותר, והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלומר אם בא לחכם לשאול אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני ביישן לא יתיר לו החכם, וכן נמי אדם שנהג איסור כו' לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר עכ"ל, הרי דקדק בלשונו שבמנהג האבות כ' לא יתיר לו כלל ובמנהג עצמו כ' לא יתיר לו ממילא, היינו משום שבמנהג שלו מהני התרה, משא"כ במנהג אבות א"א להתיר בשום אופן, והא דאיתא בירושלמי כש"כ שהן מותרות, במקום שאין מצוה כלל ולית ביה משום א"ת ת"א, ליכא משום נדר כלל, וכ"כ בק"נ:
4