תשובות משיב דבר, חלק ב כ״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 24
א׳להר"ר נח זלמן, מקאפולי מה שהקשה על הש"ך ביו"ד (סי' צ"ו ס"ק כ') במה שהביא ראי' מהא דיהיו מזונותי מרורים כזית, מתוס' עירובין דף י"ח דקאי על האילן, וע"ע תוס' פסחים (דל"ו א') ד"ה מה מרור, יאמין ידידי כי גם אנכי נפלאתי ע"ז, ומהנראה כעת שבאמת גוף הזית לאו עיקרו של פרי הוא אלא השמן, ול"מ לשיטת ר"י דסובר דזיתים אינם חייבים בתרומה מדאורייתא [אח"כ מצאתי בטו"א ר"ה ט"ו ב' ד"ה מעשר חרובין בשם הרמב"ן יעוי"ש], ואפילו לשיטת התוס' ב"מ (דפ"ח) ד"ה כי קאמר ר"י דסברי דזיתים הנכבשים חייב ויש לו ראיה מוכרחת ממס' תרומות (פ"א מ"ח) ותורמין שמן על זיתים הנכבשים כו', ואי הוי דרבנן הא אין תורמין מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, מ"מ דוקא בזית שמן דאגור בהן שמן דראויין לכתוש ולצאת מהן שמן, וראיה ברורה מהירושלמי והביאו הר"ש שם דרבי סבר דתורם לפי השמן שבו, ואפילו רשב"ג שם לא אמר אלא אגב השמן גם הזית חייב, אבל זית שאין בו שמן פטור מתרומה דאורייתא, ומקרא מלא דבר הכתוב ארץ זית שמן, ועיין פי' הרמב"ם פ"ק דביכורים מ"ג וגם שם לא תנן אלא זית שמן שאינו מן המובחר, אבל שאר זיתים אינן משבעת המינים, ולפי ההקדמה הזאת אפילו אם נימא דבזיתים יש מרירות, מ"מ אתו שפיר דברי התוס' בפסחים דכתבו דבפירי אין בו מרירות, ובמה שיש מרירות באמת פטור מביכורים, דבאמת גם הזית פטור מביכורים דאינו חייב אלא משום השמן שאגור בתוכו, ובו אין כלל מרירות, וכן אנו רואים בחוש דבזיתים יש מרירות ואפי' השמן שעושים בלא אומנות מר הוא, וצריך מעשה אומן להוציא טעם מרירות שקלט מן הזית, ובתוספתא דב"מ פ"ב תני שלא יבקע את הצנון ואת הזית, ופי' בפני משה בירושלמי שם דהחריפות קשה להקרדום, וכן שמעתי מכמה אנשים, וא"כ למה הוצרך הש"ך להביא ראיה מהש"ס, וכי כל הדברים החריפים יש להם ראי', הלא החיך יטעם, אלא כוונתו דבאמת הזית כמו שהוא ראוי לאכילה, ואין מר כ"כ כמו העץ, רק דאנו מסתפקים לכאורה אם המרירות בעצם אינו חזק כ"כ, או מחמת השומן שבתוכו מחליא החריפות כמו שאנו אוכלים צנון בדבר שמן חמאה או שומן, ומחליש כח החריפות, וכן היו מסתפקים בקישות מרה אם הוא אוכל או לא, כמו שהביא הר"ש הירושלמי בפ"ג דתרומות, וע"ז הביא הש"ך ראיה דמצינן עץ הזית מר מאד, וממילא כיון שאנו רואים דהזית יש בו מרירות, מסתמא כח העץ בתוכו, ורק השמן שבו מחליש המרירות אבל הוא בעצם מר מאד, אם כוון הש"ך לזאת או לא, אבל הדברים מראים כן דזית חריף הוא כעץ זית, וכן מבואר ברש"י שבת (פ"ד) מהו לפצוע את הזיתים בשבת, דזיתים מרים הם, ומחמת הפיצוע נכנס השמן ונבלע בכל הזית וממתיק אותו:
1
ב׳ומה שתמה עוד על הש"ך יו"ד (סי' קכ"ב סק"ו) דלמה אסור לבשל בכלי ש"ע לכתחלה כיון דהוא ס' דרבנן, ומותר לכתחלה, לכאורה לא מצאתי בעניי בפוסקים מפורש יוצא דס' דרבנן לכתחלה מותר לעשותו ועיין בתשובת הרשב"א תשס"א דכ"ד שסומכים על העו"ג כגון בשר ורוב טבחי ישראל לכתחלה אסור לשלוח בלא סימן והוא כתב מצד הסברא והמנהג] ובמג"א סי' קי"א מבואר דאסור, ויכולני לומר דאף דכל ס' דרבנן כמו שהוא מותר לאכלו מ"מ להרבות ספיקי דרבנן עוד אסור לכתחלה, דאם יבשל יהא גם התבשיל ס' דרבנן, וכמו דאסור לכתחלה לבטל איסור דרבנן כן אסור לעשות ספק איסור דרבנן ולאכלו, ול"ד לכלי איסור שנתערב בכלים כשרים, דמותר לבשל, דהתם נתהפך האיסור להיתר כידוע דברי הרא"ש בפ' גיד הנשה באריכות, ואפילו לשאר הפוסקים דסברי דאסור לבשל משום דחוזר וניעור, משא"כ בס' דרבנן, דלא משום שנעשה כהיתר מותר, אלא דס' דרבנן מותר, ולכאורה היה לי ראיה דמותר לכתחלה לעשות ס' איסור דרבנן מהא דתנן במס' פרה (פ"ה מ"ג) קרוי' שהטבילוה במים כו' נטמאת אין מקדשין בה, והטעם כבר ביאר הגר"א ז"ל בס' טהרת הקדש אלי' רבא דס' מים טמאים הוא מדאורייתא דהטיפה יטמא כל המים, אבל מים שאינן מקודשין מדאורייתא אפי' תפלוט בטל ברובא, רק מדרבנן פסול בדיעבד כדתנן בריש פ"ט שם,, ולכן מס' שמא תפלוט לא חיישינן, והרי חזינן דספק דרבנן לכתחלה מותר לעשותו, אולם יש לדחות דהתם עדיין אין האיסור כלל בעולם, משא"כ כאן דגם הכלי שם איסור עלה רק דהיא מותר, (ולא דמי כלל להא דקדושין ל"ט ספק לי ואנא איכול, דהתם קיל הי' לחכמים דאפילו המלקט יודע דהוא מותר, ואין למדין מהתם) וראי' לזה הסברא, דלכאורה קשה איך מותר לבטל איסור דאורייתא לכתחלה דמים שאינן מקודשין במי חטאת, כמשהו חלב בקדרה, ואי נימא דאיסור ביטול לכתחלה הוא מדרבנן, כמ"ש הר"ן בשם התוס' בפ' גיד הנשה, בסוגיא דזרוע בשלה ניחא וכמו דאמרן, דס' דרבנן מותר לעשות לכתחלה, וא"כ כיון דהביטול הוא איסור דרבנן, מותר כאן דספק שמא תפלוט, אבל לשיטת רש"י ותוס' בפ' גיד הנשה שם, וכן הראב"ד הובא בר"ן שם דאסור מדאורייתא, ויש לי ראיה מהא דאמרינן בגיטין (נ"ד ב') והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל כו', ואי איתא אפילו נימא דרמוני בדן מדאורייתא לא מיבטל שפיר קא מקשי הש"ס כיון דכל האיסור של הפיצוע הוא הביטול הוא מדרבנן, ומכ"מ גזר שוגג אטו מזיד, אע"כ דעצם הביטול הוא איסור דאורייתא וא"כ הדרן קושיין למה מבטלין לכתחלה איסור דאורייתא, (ואולם מצאתי בתוס' נדה (מ"ז א') ד"ה את דמשמע שלא היה לפניהם הגירסא כן בגיטין שם ע"ש), אלא צ"ל דכיון דלא נקרא עדיין שם איסור עלה, רק דתפלוט אח"כ לא איכפת לן, כיון דבדיעבד מותר, ובזה הסברא ניחא הא דר' יוסי בע"ז (מ"ג ב') שוחק וזורה לרוח, ופי' התוס' דמודי דלכתחלה אסור לעשות זו"ז גורם, וכאן מותר, אלא משום דעדיין אין כאן איסור אלא שמא יהיה זה וזה גורם, אולם יש לתרץ הא דמבטלין באופן אחר, דידוע שיטת הרשב"א והראב"ד, דכ"ד דתשמישו בשפע מותר לכתחלה לבטל, ועיקר ראייתם מהא דתרומות (פי"א) מגורה שפנה ממנה חטי תרומה כו' וע' היטב בתשובת הרשב"א סרכ"ב, ובביאורי הגר"א יו"ד סקכ"ב סקט"ו, וצריך ביאור קצת לענ"ד, דבתרומות מיירי הכל במין במינו וע"ש, ומדאורייתא אין אסור אלא ברוב, וא"כ אמת אסור מדאורייתא, וגם כיון דביארנו דביטול ברוב לכתחלה אסור מה"ת, וא"כ מאי נפ"מ אם יוכל לבוא לכלל איסור, דזה הוא כמו גזירה דרבנן, וכמ"ש הראב"ד בעל שני הסברות הנ"ל, וצ"ל דמדאורייתא אינו אסור אלא ליטול האיסור כמו שהוא ראוי לאכילה ולזורקו בין היתר דהרי הוא כמו שאוכל איסור דראוי לאכילה, אבל איסור בלוע בקדירה או הנשאר דאין דרך ללקט ולטפח כההיא דתרומות, אין בזה איסור דאורייתא, אפילו בעין כמו דאמרינן במנחות ד"ע ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם, וה"נ כיון דאין דרך ללקט ולטפח, אין בזה איסור דאורייתא, ולכן מותר לבטל לכתחלה מדאורייתא, רק מדרבנן כ"מ שאם יבשל בשא"מ יתן טעם ויבוא לאיסור, אסור אף במינו, אבל בשדרכו להשתמש בשפע דא"א לבוא לכלל איסור מותר לכתחלה. הדרן לנ"ד דמים שאינן מקודשין א"א לבוא לכלל איסור, דהלא אין בו שום איסור, רק במים המקודשין לפרה ובמים יבטל ברוב, לכן מותר לבטל לכתחלה, וזה תירוץ נכון, ומכ"מ הסברא שאמרתי, שאסור לכתחלה לעשות איסור דרבנן ולחלק מהא דפרה, סברא נכונה היא, ועוד יש לי לומר טעם נכון דאסור לבשל לכתחלה בכלים ש"ע אפילו בידוע שהם אינן ב"י, דהא דכתב הש"ך הספק שמא בישל בו דבר הפוגם מעיקר או דבר שאינו נו"ט, צריך להבין וכי דרכן של גוים לבשל מים לבד, ומה זו ספק, ואפילו חזקת היתר אין מועיל, כדאמרינן בפ"ב דע"ז דכ"ג דחיישינן לרביעה ולא מוקמינן אחזקת היתר, כיון דדרכן בכך, וה"נ כן הוא, אלא הכוונה, דודאי לא חיישינן דשמא בישל בכל הקדרה טרפות אלא חתיכה או מעט, וכן ביאר הגר"א שם פסק הנ"ל, לענין חמץ בקדרה, וע"ז אמרינן שמא הטרפות לא היה דבר שנותן טעם לשבח וכדומה, אבל עיקר התבשיל א"א לתלות בכך, וא"כ לכתחלה אסור משום בישולי נכרים דאף דבדיעבד בטל ברוב מ"מ לכתחלה אסור כידוע, וכן הכרעת הגר"א בסי' קי"ג, אך כוונת הש"ך לא מטעם זה, רק טעם נכון על מעשים בכל יום דאנו אוסרים לבשל אפילו בודאי אינו ב"י כנלע"ד כעת:
2
ג׳ובזה ניחא לי מה שקשה לי מאי הוצרכו הש"ס בע"ז שם לומר הטעם דלא חיישינן למלאכה דלא מפסיד טובא משום ניחא פורתא כו', תיפוק ליה דתנינן בתוספתא והובא בר"ש פ"ב דפרה דמוקמינן אחזקה, וניחא לי דאי משום חזקה בלחוד לית כאן, דדרכו של בהמה לעשות בה מלאכה, וכיון דלא מפסיד לא בריר לן הטעם להוציא מס' דאורייתא, אי לא דמוקמינן אחזקה, ולכן הוצרך הספרי להוציא מס' עול מטעם דיש בחינה, דאי לא לא מוקמינן אחזקה, משום דדרכן לעשות עול אף בעודן עגל כדתנן בפ"ה דשבת ולא העגל יוצא בגימון שלו, דעדיין אינה ראוי' לפרה אדומה, והיה לנו לחשוש, אבל למלאכה לא הי' לחשוש שאין דרך לעשות מלאכה בעגל:
3