תשובות משיב דבר, חלק ב מ״טTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 49
א׳ב"ה ב' ט' סיון תרמ"א וולאזין. כבוד הרב וכו' כש"ת מוהר"ר נתן נ"י, מכתבו הגיעני א"נ, ואני הייתי בדרך ובאתי שלום ערב חג העצרת ולא נפניתי להשיב עד היום, והנה עיקר השאלה של מעכ"ה נ"י אם יכול איש לקבל לעצמו מעות מעשר עבור חוב שמגיע לו מכמה שנים על עניים שלקחו ממנו בהקפה בחנות, כבר הובא שאלה זו בנוב"ת כמש"כ מעכ"ת נ"י ובפ"ת, והנני לשנות פרק זה בס"ד:
1
ב׳והנה זה ברור שגם לר' זעירא בירושלמי דס"ל דאפילו לא הלוהו עמ"כ, יכול להפריש עליהן, מכ"מ אינו דומה להא דתנן המלוה מעות את הכהן וכו' דבמתניתין מיירי בלא שאלת הכהן והלוי והעני, וכמבואר במשנה ואינו חושש שמא מת כהן כו' וזהו עיקר המשנה בזה הפרק, משא"כ לא הלוהו עמ"כ א"א להפריש בלי רשות הכהן וכמ"ש הנו"ב ז"ל וכמבואר באמת בתוספתא שהביא הירושלמי שם אמר לו הפרש עליהן מחלקי כו' ובזה האופן מדייק ר"ז דמשלו מפריש וא"צ לכל הדחוקים שכ' בזה הגאון נו"ב ליישב לר"ז דיוק לשון המשנה, ואחר שכן יש להבין מ"ט דר' אמי שאסר אפילו בנותן רשות, ונראה דבאמת אין בזה האופן מצות נתינה כראוי, וכדמקשי בגמ' דילן, ואע"ג דלא אתי לידי', ופירש"י והיאך יצא ידי נתינה, וע"ז יישבו בש"ס דילן כידוע, אבל בירושלמי דחו הא דמוקי הש"ס דילן כר' יוסי, וגם הא דמיישב במכירי כהונה ולויה, והא דתנינן עני ויש מכיר לעני, וע"כ אינו אלא תק"ח לטובת כהן ולוי ועני שישיגו הלואה ע"ז, וא"כ פליגי אי לא תקנו אלא בזה האופן, שלוו ע"ז ביחוד משא"כ בלוו סתם, או דמהני תקנה זו אפילו בזה האופן אלא שצריך לשאול רשות, וכ"ז הוא לשיטת הירושלמי, אבל לש"ס דילן דמיירי במכירי כהונה ולויה, ומסתמא מוקי הכי גם במעשר עני, או שזכה לו ע"י אחר פשיטא דאפילו חייב בלא לוה עמ"כ, מהני אם נותן רשות, וממילא יש עוד נ"מ דלפי הירושלמי לר"ז אינו אלא בחייב ע"פ מלוה ולא בקבלה בחנות שעשה המלוה לטובת מסחרו, ודאי לא תקנו שיהא מהני הפרשה עבורו בלי זכוי ונתינה, אבל לדעת תלמודנו פשיטא דמהני בכל אופן אם אך נותן לו רשות, ואפילו נתייאש מלוה מן החוב לפי דקיי"ל בחו"מ דמכ"מ אם יש ללוה חייב לשלם א"כ מהני להפריש אם נותן רשות, ולא דמי למשנתנו דמיירי במלוה רק על תרומה ומעשר, ואם לא יהיה תרומה ומעשר בשנה זו אינו חייב כלל כמבואר בסוגיין כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, ואינו יכול לתובעו עוד מש"ה א"א להפריש ע"ז עוד, משא"כ בלוה סתם, דאפילו העני ונתייאש המלוה, מכ"מ הלוה חייב ואם ימצא ידו לשלם מחויב לשלם מהיכא תיתי שלא יהנה רשות להפריש ע"ז החוב. אמנם עדיין היה מקום לומר דלדעת הרמב"ם שפוסק דדוקא במכירי כהונה ולויה או במזכה ע"י אחר ה"נ במעשר כספים דוקא בזה האופן מהני רשות, אבל הרי הרמ"א ביו"ד הביא זה הדין ולא פירש דדוקא באלו האופנים שרי, וכבר עמד ע"ז בש"ך וביאורי הגר"א, אבל לענ"ד דוקא בהני דכתיב נתינה דבעינן מתנה ממש ופרעון חוב לא קיים מצות נתינה, אבל במעשר כספים דלא נזכר בתורה אלא ברמז או כדאי' בירושלמי פאה כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, מהונך כמראשית או מדכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר כמו שהביאו התוס' במס' תענית מדרש תנחומא פ' ראה, הא מיהא לא כתיבא בלשון מתנה, וא"צ אלא להנות לעניים מעשר כספו, שהרי עשר תעשר עיקרו במע"ש שאין שם נתינה כלל, וגם כבד את ה' מהונך אינו דוקא במתן לעני והרי גם בנר לביהכ"נ מיקרי כבוד כדכתיב באורים כבדו ה', ולפי זה כל שמהנה לעני אפילו שלא במתן ממש ה"ז בכלל כבוד ה' כדכתיב ומכבדו חונן אביון, מאחר שכן לכו"ע א"צ זכוי ע"י אחר, רק שני תנאים היינו שיהא הלוה עני הראוי לקבל צדקה עתה, וגם שיהא מוותר משלו שלא יקבל לצרכי עצמו אלא לפרעון חוב המוטל עליו למשא אז יכול לנכות:
2