תשובות משיב דבר, חלק ב נ״אTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 51
א׳ב"ה ה' ל"ז בעומר תרמ"ב וולאזין אל כבוד הרב כ"ש מו"ה יצחק פינקעלשטיין נ"י מכתב מעכ"ה ני"ו הגיעני בשבוע העבר וצירף למכתבו קונטרס חקירה בהלכה מה דשקיל וטרי עם הה"ג מו"צ ד"ק קאבעלאק נ"י ובקשה נפשו היקרה לדעת חוות דעתי הדלה, והנה לא יכולתי בשום אופן לפנות איזו שעה להשיב מרוב העבודה העמוסה עלי וכהיום השקפתי בענין, וזה אשר העליתי בעזרו ית"ש:
1
ב׳בדבר רב אחד אשר שכרו הוא מענין נשואין ולא קצבו לו מן הקהל, כי אם לפי דעתו יכול לבקש עבור הרשיון שיתן לסדר קידושין וחופה, ואירע אשר בא אחד מעיר אחרת לישא שם אשה, והיה כבר טבחו טבוח והכל מוכן לסעודה, ולא נתן הרב רשיון לסדר קידושין עד שיתנו לו סכום יותר מן הראוי, ולא היה עצה כי אם לתת להרב כמבוקשו, אך בפירוש אמר שאינו נותן כי אם מההכרח, ועתה הגיע לשאול אם יכול לתבוע את הרב ולהוציא ממנו בדיינין אחר שעל כיב"ז כ' הרע"ב במס' בכורות בזה"ל ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס כו', א"כ אפשר להוציא גזלו מידו והנה מעכ"ה ושכנגדו הה"ג נ"י שקלו וטרו אם בהיתר ביקש הרב מה שלבו חפץ או לא אבל מדעת שניהם נשמע שאם היה באיסור ומכונה בפי הרע"ב גזלן ואנס ראוי להוציא ממנו ואע"ג שכמו דתנן בבכורות דאסור לקבל שכר משום מצוה, הוא הדין בברייתא בב"ק (דף קט"ז א') היה בורח מבית האסורין וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, ובהא נמי אסור לקבל שכר יותר משום מצות דהשבת אבידת גופו דכתיב והשבתו לו, ומכ"מ מבואר בחו"מ (סי' רס"ד ס"ח) דזה אינו אלא אם עדיין לא נתן, אבל אם כבר נתן לו אינו יכול להוציא מידו, בכל זה היה מקום עדיין לומר דזה אינו אלא נתן לו בשתיקה, בזה אומרים אנו שנתן לו במתנה, משא"כ בפירש לו שאך מההכרח נותן ה"ז גזל ולא כמעות שכירות שהוא כמכירה ואם ביקש ממנו עבור מצוה איזה חפץ דוקא מחויב להחזיר אותו חפץ כמו בגזילה, וכמו דס"ל לרמי ב"ח ריש פ' הגוזל בתרא דאם קיבל ברבית איזו חפץ ה"ז גזל ממש, ויכול להוציא ממנו החפץ והוכיח מזה דהא דאין היירשים מחזירין הוא משום דהוי שינוי רשות, וה"נ לדידן דלא קיי"ל כרמי ב"ח באיסור רבית, מכ"מ בזה האיסור לקבל שכר עבור מצוה הוי גזל, והיה עוד מקום ללמוד ולדייק הכי מהגהת הרמ"א ביו"ד (סי' של"ו) הכי שכ' אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים ואע"פ שיש עליו מצוה לרפאותו כו' אין מוציאין הממון מידו כו', משמע דוקא בזה האופן שמבקש שכר הרופא שמחוייב אפילו ליתן כפי שהתנה אז אין מוציאין הממון מידו, אבל במבקש מחיר הרפואות יותר מן הראוי שבזה אפילו הבטיח לשלם כמבוקשו אין לו אלא שכרו כמו במעבורת בזה האופן אפילו כבר נתן לו שלא ברצון מוציאין הממון מידו. אבל באמת כל זה אינו ובכל אופן אין מוציאין הממון מידו, והן הן הדברים שכ' הטור שם ומקור מקומו טהור בדברי תורת האדם להרמב"ן בס' תה"א וסיים הרמב"ן והטור בזה"ל שאין זה כדין רבית שיוצא בדיינין דרחמנא אמר וחי אחיך אהדר ליה כי היכי דניחי עכ"ל, והנה אפילו ברבית דכתיב וחי אחיך ומוציאין בדיינין, מכ"מ אין לו דין גזל ואם קיבל איזה חפץ ברבית א"צ להחזיר החפץ מה"ת כמבואר בפ' הרבית (דף ס"ה א'), וא"צ אלא להחזיר דמי החפץ ומזה למדנו דבשארי איסור שקיבל ע"פ מה שהתנה עם חברו א"צ להחזיר אפילו מחיר החפץ, שהרי לא כתיב בזה וחי אחיך אהדר ליה כמ"ש הרמב"ן, והא שכתב אין מוציאין הממון מידו ע"כ לא מיירי באופן שצריך גם ליתן לו, אלא ה"ק דאפילו א"צ ליתן לו ויכול לומר משטה אני בך, מכ"מ אם כבר הוציא השכר מידו, אין מוציאין מידו, ובאמת האיסור לקבל שכר שוה בין בשכר הרופא בין במחיר הרפואות כמבואר בשו"ע שם, דבכל אופן יש מ"ע והשבתו לו, ואם היה הדין ברפואות אם קיבל בהכרח יותר מן הראוי שמוציאין מידו ה"נ היה הדין בשכר הרופא, וממילא בהבטיח א"צ ליתן שהרי אינו אלא גזל, אבל אחר שהעלה הרמב"ן דבאיסור לקיחת שכר מצות אין מוציאין ממנו ממילא בשכר הרופא מחויב אפילו לקיים תנאו, הן אמת שיש מקום להקשות ברבית גופא מנלן לדייק מדכתיב וחי אחיך עמך לדידי' אזהר רחמנא לבריה לא אזהר להחזיר, שאין זה גזל לעולם, אפילו קיבל הרבית בהכרח וא"צ להחזיר גוף החפץ ומזה נלמד בשארי איסורין שקיבל ע"פ תנאי, אפילו קיבל בהכרח א"צ להחזיר כלל כמ"ש, דלמא לא כתיב וחי אחיך עמך אלא בנתן לו רבית ברצון כסתם רבית כמש"כ הרא"ש פ' הרבית ס"ב, בהא א"צ להחזיר אלא משום מ"ע וחי אחיך עמך, אבל אם קיבל בהכרח באמת נימא דגזל הוא וכדעת רמי ב"ח וה"נ בשארי איסורין שקיבל ע"פ תנאי, אבל נראה דרבא לטעמיה בב"ק (ד"ע) דאמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, ולמד רבא מזה דאפילו אינו מחויב ליתן אי תבע בדין, מכ"מ אם נתן אינו מתנה אלא מכירה, מזה למד דבכל המתקבל באיסור וא"צ ליתן בדין משום דקים ליה בדרבה מיניה, מכ"מ אם קיבל אינו מתנה אלא מכירה, ה"ה משום אם עביד נגד התורה ולא מהני, מכ"מ אם כבר נתן אינו מתנה אלא מכירה, וממילא אפילו קיבל בע"כ אינו גזל אלא מכירה, ורמי ב"ח דלא ס"ל הכי מש"ה שפיר אקשו ליה בב"ק שם, אבל רבא יישב כרמי ב"ח וכטעמיה, ומזה יובן מש"כ הרא"ש בפ' הרבית סוף סי' ו' דהך דרשה דר"ע שמעינן מעמך וכו', מבואר הלשון דדוקא הך דרשה למדנו מיתורא דעמך, ולא הא דאמרינן לבריה לא אזהר רחמנא, ולא כמש"כ בפלפלא חריפתא שם, ולכאורה קשה באמת מנלן מן הסברא דלברי' לא אזהר רחמנא אלא כמ"ש דגם בלא דרשא דחי אחיך ג"כ היינו יודעין שאין מוציאין ממנו, מהא דאתנן אסרה תורה וכו', ובא הכתוב וחי אחיך, שמ"ע עליה להחזיר הרבית אבל רק לדידי' אזהר רחמנא ולא לברי', וא"צ לכתוב עמך אלא לדרשה דמ"ע, הא מיהא ברור שבכל קבלת שכר בדבר איסור אין לו דין גזל אלא מכירה. והנה הרע"ב כתב ואין זה בעיני אלא גזלן ואנס והוסיף רבינו לשון אנס, ללמדנו שאין לו דין גזלן אלא דין אנס שהוא חמס כפרש"י ב"ק (דף ס"ז) חמסן דיהיב דמי ובדף קי"ד פי' יותר אנס דקתני גבי גזלן הוא חמסן דיהיב דמי. והיינו כדאיתא שם (דס"ב), והתוס' כתבו שם דבלשון תורה חמס וגזל שוה, והכי היה במשמע מהא דאיתא בסנהדרין (דק"ח א') בדור המבול שלא נחתם גז"ד עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר כי מלאה הארץ חמס, אבל בירושלמי ב"מ (פ"ד) והכי איתא בב"ר פל"א איזהו חמס איזהו גזל אר"ח חמס אינו ש"פ וגזל שוה פרוטה, למדנו דפירוש חמס אפילו דלכתחלה הוא גזל מכ"מ אין מוציאין ממנו בדיינין, וזהו שדקדק הרע"ב ז"ל שהוא גזלן ואנס:
2
ג׳אבל עיקר מש"כ הרע"ב שהוא גזל ואחריו מלאו גאוני בתראי בנוטל שכר קבלה וכדומה שהוא גזל, אינו לפי דעת הרמב"ן והטור והגהת הרמ"א הנ"ל, שהרי הרופא אסור ליטול שכרו יותר מהראוי משום מ"ע והשבתו לו, וא"כ האיך פסקו דמכ"מ אם הבטיח ליתן להרופא הרבה אין מפקיעין מידו חיוב שלו, אחר שהוא גדול היאך הוא מחויב ליתן כהבטחתו, תדע שהרי באיסור אבק רבית שאין מוציאין מידו בדיינין והיינו משום דלא אמרינן בזה וחי אחיך אהדר ליה מכ"מ מבואר בב"מ (דס"ז א') דא"צ לקיים הבטחתו, ולא עוד אלא שהלכה פסוקה ביו"ד (סי' קס"א ס"ד), דאם הוציא המלוה אבק רבית בע"כ מוציאין מידו אלא ודאי פשיט להרמב"ן והטור והשו"ע שאין מדמינן איסור רבית לזה האיסור ליטול שכר מצוה, דאיסור רבית כשם שיש איסור לפסוק רבית בשעת הלואה משום לא תשימון עליו נשך ה"נ יש איסור בפ"ע על לקיחת רבית, מש"ה אפילו אבק רבית שאין בו דרשה וחי אחיך אסור ליקח, מש"ה א"צ לקיים הבטחתו, ואם קיבל בע"כ ה"ז גזל, משא"כ איסור ליטול שכר מצוה אינו אלא בשעת פסיקת שכר כדי לעשות מצוה, אלא חובה לעשות בחנם שנאמר כאשר צוני וגומר מה אני בחנם כו' אבל אחר שכבר פסק שכר שוב אין איסור לקבל שכר, מש"ה חובה גם לקיים הבטחתו במקום שאין שם הטעם של משטה אני כך, ונמצא דאחר שעבר על פסיקת שכר בשביל עשית מצוה דומה לאחר שעבר על לקיחת רבית דבשניהם מה שעבר עבר, ושוב אין מוציאין זכותו ממנו, רק ברבית דאורייתא כתיב וחי אחיך אהדר ליה, זהו דעת הרמב"ן והשו"ע ולא כהרע"ב, ומזה יש ללמוד דבכוונה לא הביא המחבר באה"ע (סי' קנ"ד) לשון הרע"ב רק כתב כי הרע"ב קרא תגר כו' ולא כתב הלשון שהמה גזלנים, והוא משום דבזה פשיט דלא קיי"ל כהרע"ב כמו שפסק ביו"ד לענין הרופא, ורק מכ"מ איסור יש בזה לבקש שכר לעשות מצוה, ואשר מזה יש לחוש על הכשר הגט כמו בהא דדינא בטלים, וע"ז השיב הרמ"א בהגהתו יפה, והרע"ב ס"ל דפי' הדרשה מה אני בחנם כו' הוא שאסור ליטול שכר, ולפי דעתו ז"ל הרופא שהתנה הרבה מן הראוי א"צ ליתן לו, וכבר הביא הרמב"ן בעצמו דעת החולקים עליו בזה וס"ל דטעם שיכול לומר משטה אני בך, הוא משום שהוא מצוה לעשות בלי שכר, ובאמת הוא דעת רש"י ג"כ ביבמות (דק"ו) בד"ה אמר ליה כיון דחליצה כשרה היא משום דינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא למעבד, והרמב"ן הקשה ע"ז דהא חליצה אינו חובה עליו למיחלץ אם הוא רוצה לייבם, ורש"י לטעמיה שם (בדל"ט ב') דאי אמרה דברים ניכרים כו' כייפינן ליה וחליץ כו' והתוס' הרבו להקשות ע"ז, וכבר זכינו ליישב פרש"י בחיבורי העמק שאלה (סי' קנ"ד אות א'), הא מיהא דעת רש"י וסיעתו דלא כהרמב"ן ושו"ע, ולכאורה אינו מובן סברא זו וכי בשביל שהיה מחויב לעשות המצוה בלא פיסוק שכר והוא עבר על מ"ע זו וביקש שכרו אינו חייב לשלם לו וכי העושה מלאכה לחבירו בשבת א"צ לשלם שכרו משום שעושה עבירה, אלא ודאי ס"ל לרש"י וסיעתו דפי' הדרשה מה אני בחנם כו' היינו שאסור לקבל שכר, וכהרע"ב, אבל אנן לא קיי"ל כרש"י לענין חליצה כמבואר באה"ע (סי' קס"ה), מש"ה לא קיי"ל כרש"י והרע"ב ביו"ד (סי' של"ו) לענין רופא, ואין בלקיחת מעות עבור מצוה שמץ גזל, אלא איסור בקשת שכר, אבל אחר שכבר לא רצה לעשות מצוה בלא שכר, אין בלקיחת המעות משום גזל ולא כהרע"ב ז"ל:
3
ד׳כ"ז דברנו דרך כלל במקום שאסור ליטול שכר, ועתה נדבר בפרטות בנ"ד, מדברי מעכ"ה נ"י ודברי שכנגדו הה"ג נ"י שמענו, דענין רח"ש הנהוג במדינה שהרבנים מקבלים מנשואי אשה, הוא בשביל סידור קידושין שהוא דבר מצוה ואסור באמת לקבל שכר ע"ז כמו שכר הוראה וסידור גט לדעת הרע"ב ונתינת קבלה לשו"ב שהוא הוראה, והא שנוטלים דבר קצוב הוא כמו שהתירו לאילא לקבל שכר על ראית בכור, מטעמים הידועים ומבוארים בהלכות הרמב"ן שם וברא"ש וע' מש"כ האורים בחו"מ (סי' א') לענין דיינים, אבל א"כ אינו רשאי אלא בדבר קצוב כמנהג המדינה, ונהי דכל קהלה שתקנה לעצמה ליתן לרבם יותר או אפילו בלא קצבה כי אם לפי ראות עיניו, מהני שפיר על כל בני הקהלה, ובכל זה הוקשו דברי הה"ג מקאבעלאק מדבר מעכ"ה ני"ו והוצק חן בדבריו, ואין בזה שום דמיון למוכס שאין לו קצבה, מטעם שכתב הוא ועוד טעמים, אבל כ"ז על בני עירם משא"כ אם בא אחד מעיר אחרת לשם וסידר לו הרב קידושין, לא מהני קבלת אותו קהלה לחייבהו יותר ממנהג המדינה:
4
ה׳אבל בעיקר הדבר לבבי לא כן יחשוב, אלא ענין רח"ש הנהוג אינו עבור סידור קידושין שהרי אפילו אם הרב אינו מסדר בעצמו ולא בשליחותו מכ"מ מחויב ליתן רח"ש, אלא הוא בשביל שקני החופה והכיפה וגם מקום החופה בחצר ביהכ"נ קנין הקהל המה, וגם השמשים שעוסקים בכבוד הנשואין הכל שכירי הקהל המה, והמה אינם מרשים את שלהם כי אם לשלם את העובד העיר בכל מילי דמתא דעליה רמיא כך וכך, וא"כ יש להם כח על בן עיר אחרת לעכב דברים אלו יותר מעל בן עירם שיש לו ג"כ איזה זכות בהם, ואותו זכות שיש להם מסרו להרב שיבקש שכרם והיינו רשיון הנשואין בקהל כפי דעתו, ואין בזה שמץ איסור, רק חוסר ד"א להעמיס על אורח הרבה, והוא מקצה רגלי אורחים מעירם, וגם בזה עלינו לשפוט את הרב בצדק מסתמא ידע לב חכמתו עת ומשפט זה האדם, ובחנם הרעיש מעכ"ת שי' את העולם במח"כ, וה' ישמור אותנו מלכד בהוראה, ויעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה:
5
ו׳נפתלי צבי יהודא ברלין
6