תשובות משיב דבר, חלק ב נ״בTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 52
א׳ב"ה ד' כ"ח תמוז תר"ל. כבוד הרב וכו' מו"ה מיכאל ירמי' נ"י. מכתבו הגיעני ועד היום לא הצצתי בענין דשאילנא כי לא עמדה לי השעה והיום האצלתי שעה לעיין בדבר הבר אינש דמהלך בארחן דתקון שראה בבשרו, והנה ציץ דק רחבו כמלא קש נמשך מעור הגיד עד העטרה ומכסה החריץ אשר בין הגיד והעטרה, אלא שבמקום החריץ נראה נקב וחלול בין הציץ ובין הגיד אשר מזה מוכח שהיה חתוך וקרוע וחזר ועלה ונדבק למעלה לבשר העטרה וגם נראה שהציץ הוא מעור הפריעה ועתה הגיע לשאול אם כן הוא עור הפריעה, אם יש בעה"פ דין ציצין המעכבין אה"מ כמו בעור החיתוך. והנה כבר הראה מע"כ שי' מפורש יוצא מפי רבינו בעל א"ז הגדול דתליא במחלוקת ר"ת ור"י ושיטת רש"י כהר"י אמנם מע"כ הגיע לחיבור השאלתות ואחריו לדברינו בהע"ש, והוציא מהם דהשאלתות בשיטת ר"ת דציצין המעכבין את הפריעה מעכב, ועוד הוציא דלפי דברי בהע"ש אין בזה מחלוקת, ולכ"ע הכי הוא דלרש"י ור"י הפריעה היינו גוף המילה, וממילא ציצין מעכבין בפריעה כמו בחיתוך אבל לא כוון מעלת כבודו יפה כאשר יבואר, ומתחלה יקשה לי שיטת ר"ת דמפרש אף סוף מילה הוא ציצין המעכבין אה"פ, מנלן דקאי על ציצין ולא על גוף הפריעה שמעכבת בשלמא לפירש"י ור"י ע"כ מיירי בציצין, אבל לפיר"ת דמיירי בפריעה מנלן דבציצין מיירי וע"כ צ"ל דגם הוא ס"ל כפירש"י והר"י במש"כ דגוף הפריעה ידענו שמעכבת מדכתיב ושוב מול הרי דקרי לפריעה מילה, ומזה ידענו שהיא מעכבת אלא שאכתי לא ידענו דציצין של הפריעה אי הן בכלל מילה, וע"ז אתי קרא בפ"ע, מעתה למדנו מזה דגם לפירש"י ור"י שכתבנו בהע"ש דידענו דפריעה דוחה שבת מדכתיב ושוב מול אינו אלא גוף הפריעה אבל ציצין בפריעה לא שמענו כלל, אחר שכן נבוא להשאלתות שכתב ומנלן דפריעת מילה דוחה שבת, למדנו דמפרש סוף מילה על גוף הפריעה שמעכבת וממילא דוחה שבת, והא דאיתא התם בגמרא דתנן אלו הן ציצין כו' וכל הענין היינו ביאור על מה תחלת מילה מעכבת שלא שייך לומר על גוף החיתוך שהיא המצוה עצמה, ולא שייך לשון מעכבת, מש"ה מפרש דקאי על הציצין, מה תחלת מילה היינו ציצין של החיתוך מעכב את החיתוך אף סוף מילה היינו פריעה עצמה מעכבין את מצות המילה, ומפרש ה"ג הוא תחלת מילה אבל ציצין המעכבין את הפריעה לא שמענו כלל ובאמת לפי לשון רבינו ובה"ג מה תחלת מילה דוחה את השבת לא נצרכנו לפרש דקאי על ציצין של החיתוך אלא על החיתוך עצמה, ואולי באמת כך הוא נוס' רבינו ובה"ג בגמ' מה תחלת מילה דוחה את השבת כו' ולא גרסי כלל כל הענין של ציצין, איך שהוא לדעת השאלתות ובה"ג לא שמענו דין ציצין בפריעה כלל, איברא מדברי אלה למדנו שלא כמ"ש בהע"ש דלר"ת יש לברך על פריעת מילה, שהוא דבר בפ"ע, אבל לדברינו אלה אינו כך אלא ר"ת בזה כרש"י ור"י ס"ל דפריעה עצמה למדנו מדכתיב ושוב מול שהיא מילה עצמה, ורק לשיטת השאלתות ובה"ג אינו כן, נמצא דעת כל הפוסקים ז"ל זולת ר"ת ז"ל שאין לפריעה ציצין כלל, והנה מע"כ חקר עוד גם לשיטת ר"ת ז"ל אם יש לסמוך על החזקה ורוב מצויין אצל מילה מומחין הן כמו שאנו אומרים בשחיטה או אפשר דבאיסור כרת שאני, והביא דברי הראב"ד ז"ל מסוגיא דחולין (די"ב), ודחה מע"כ נ"י דהראב"ד לטעמיה דס"ל דק"ש מעכב א"כ יש מקום לחוש שמא לא קרא שם, ונכנס לחקירה בדעת הראב"ד דלכו"ע אין בזה עיכובא, ובאמת אפילו אי נימא דק"ש אינו מעכב, מכ"מ יש לחוש לכמה דברים שיש בהן עיכוב, והרי משום זה נהגו אפילו ע"ה להפריש תרומה וחלה ע"י חברים כדאיתא בגיטין (ד"ס) [ובעיקר הענין דקריאה שם יש לדחות דמש"כ הראב"ד ולא קרא שם היינו שלא ברך ג"כ, ועדיין יש בזה דברים אך אכ"מ, ואין העת נותן לזה] וא"כ שפיר מבואר שאין נ"מ בין שחיטה דאיסור לאו לטבל דהוי במיתה, וגם בל"ז לא נצרכנו להכלל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא במנהג שהיה בימי הגמ' דכל הבא לשחוט שוחט, וכן היה בתרומה. אבל שוחט בזה"ז דהוא בדוק לרבים, וכן אומן לרבים, דאם לא מל שפיר מעברינן ליה בב"ד פשיטא שאם מל הרי הוא מוחזק למוהל אומן. עוד חקר בפירוש גובה של עטרה ואין בפי מלה וגם אין עתי בידי לבא במערכת דבריו רק בני הה"ג שי' הראה לי בספר יד הקטנה ח"ב ד"ה מילה חוקר בזה כ"צ וחזקה ע"ז המחבר שלא הוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. עוד יש לחקור אי הוי בכלל שאינן מעכבין אה"מ, אם נימא דמכ"מ מצוה למול משום זה אלי ואנוהו, וידוע מחלוקת הרמב"ם והטור בזה, וכבר ביארתי לפני מע"כ שי' דאע"ג דמשמע מסוגיא דיבמות (דמ"ז ב') נשתיירו בו ציצין המעכבין אה"מ חוזרין ומלין וכו', אבל שאינן מעכבין אין חוזרין ומלין, מכ"מ י"ל דדוקא גבי גר הכי הוא דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד, אלמא שאין משהין בין מילה לטבילה משו"ה אין משהין בשביל ציצין שאינם מעכבין אבל בל"ז מצוה למול אפילו שא"מ, או אפשר שאני מילה דאיכא צערא טובא ליכא בזה משום זה אלי ואנוהו, ושמעתי לפרש הא דאיתא בשבת (דף קלג ב') דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במ"ע, עשה לפניו סוכה נאה כו', אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום, שבא א"ש כלפי הדרש של ת"ק מצות נאות, בא לדרוש דמ"מ במקום צערא יש לדרוש מהאי קרא להיפך, כ"ז נצרכנו באופן שלא היה מתוקן כ"צ מתחלת המילה, משא"כ אם נימא שאחר המילה נתקלקל בודאי אין להצטער בחנם והנה באמת הוכחה גדולה היא מדנראה נקב במקום החריץ ש"מ שהיה קרוע אז. היוצא מכ"ז, אם הוא עור הפריעה ודאי אין מקום לחוש, אבל אם הוא עור החיתוך, אולי בקל יש לעשות מספרים דקים מאד, ולהניח באותו נקב שבחריץ ולחתוך שם וממילא יתגלה העטרה, ובזה האופן כמדומה שלא יהיה הכאב גדול כ"כ, וכבר אמרתי לידידי שלגמר ההוראה יש לראות בעין איך הוא ועתה שלום והנני ידידו מוקירו ושארו:
1
ב׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
2