תשובות משיב דבר, חלק ב נ״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 53
א׳ב"ה ב' ב' סיון תרל"ז.
1
ב׳לכבוד הרב וכו' מו"ה נתן רובין האבד"ק חאלוי הגיעני מכתבו, ואשר שאל חוות דעתי על עצת איזה מורה הוראה, להמתין ולדחות מילת תינוק שחש אביו למולו מחמת מיתת בניו הראשונים ר"ל שלשים יום ואמר שהוא סגולה, אינני מסכים להוראה זו כל עיקר, ואם יש באמת איזה חשש שבניו של אותו אב מתו מחמת מילה, היינו שמתנוונים וחשו אחר המילה זמן מרובה עד שמתו, אסור למול גם לאחר ל"י ואין לסמוך ח"ו על סגולה זו, ואם אין מקום לחשש מילה היינו שהיו התינוקות בריאים ממש ואח"כ מתו מאיזה חולי, ח"ו להמתין ולדחות מ"ע דשמיני משום סגולה שאין בו ממש, וכמו שאסור לדחות עיקר מצות מילה מחמת סגולה כך אסור לדחות מ"ע דשמיני, וראיה לדבר, מדכתבו התוס' חולין (דמ"ז ב') דר"נ שאמר המתינו, הוא משום דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה, ואי כרשב"ג לא הוי אומר המתינו, הרי מבואר דכ"ז שלא נתחזק שמתים מ"מ אין לדחות מ"ע דשמיני ג"כ, ואין להקשות על התוס', הרי אפילו בלא חזקה כלל יש להמתין ברואין ינוקא אדום וירוק כדאיתא בשבת (דקל"ד) אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק כו', דתניא אר"נ כו', איברא היה קשה לרבותינו, אמאי נצרך אביי ללמוד האי דינא מאמיה תיפוק ליה דר"נ אמרה, אלא ע"כ מעובדא דר"נ אין הוכחה אי ס"ל דאין לחוש על סומק וירוק כלל, ורק משום דשנים מתו היה מקום לחוש, ואלו לא ראה אותו אדום, לא היה מניח למול כלל אבל השתא כשראה אדום היה סומך ע"ע לומר דאדמימותו גרם, או להיפך דאדום לבדו ג"כ אין למול עד שיפול בו דמו. והא דמספר ר"נ שראה שני ולדות שמתו היינו לאשמועינן דאפ"ה היה סומך ע"ע לומר דרק האדמימות גורם, ואחר דאמרה ליה אם, הבין אביי דר"נ ג"כ הכי ס"ל, זה ברור בפירוש הסוגיא, מעתה הכריחו התוס' דע"כ ר"נ כרבי ס"ל דאי כרשב"ג היאך ס"ד דאביי דלר"נ אפשר לומר דאדום וירוק לבדו אין לחוש, ורק משום שמתו כבר שני ולדות הא כמו שאין לחוש לרשב"ג לדחות מילה לגמרי בשביל שני ולדות שמתו ה"נ אין לומר המתינו ולדחות מ"ע דשמיני, אלא ודאי כרבי ס"ל וא"כ שפיר י"ל הכי והכי, זהו פי' דברי התוס', מעתה מבואר דהתוס' ס"ל שא"א לומר המתינו לרשב"ג בתרי זימני ואין לדחות דבאמת אפילו לרשב"ג אסור לומר המתינו משום תרי זימני ומ"מ הוכיחו התוס' דר"נ כרבי ס"ל דאי כרשב"ג האיך מתיישב לפי האמת דסומק וירוק לבדו אסור למול, והא דסיפר ר"נ שמתו שני ולדות הוא לאשמועינן דאפ"ה סמך ע"ע שהאדמימות גרם, ולרשב"ג מאי רבותא הרי בתרי זימני אין דוחין המילה לגמרי, אבל אי הוי כוונת התוס' הכי הוי להו להוכיח מדסיפר שראה ראשון ומת שני ומת שלישי וכו', אבל מדכתבו התוס' ההוכחה מדאמר לה המתיני מבואר דלרשב"ג לא היה לר"נ להמתין אי לא הוי אדמימות לחוד סכנה למול והדעת נותן דאין לדחות מ"ע דשמיני, אם לא עפ"י חזקה שראוי מחמת זה לדחות כל המילה אם יוצרך ולא משום סגולה בעלמא שאין לה עיקר, ומה שעמדתי על לשון הרמב"ם הל' אישות (פט"ו ה"ב) דמש"ה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה משום שהעוסק במצוה פטור מה"מ וכש"כ בת"ת והקשיתי וכי העוסק בת"ת פטור מכל המצות ויישב מע"כ נ"י דהרמב"ם כוון למש"כ באופן שאפשר לקיים המצוה בזמן אחר או ע"י אחר, לא כן ידידי סובל לשון העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא שפטור אפילו שלא יעשה מצוה אחרת לגמרי כמו בהא דברכות דחתן פטור מק"ש, ומקור הדין בזבחים (ד"ק) דעוסק במתו פטור מק"פ, וע"ע סוכה (דכ"ה ב') אבל בעוסק בת"ת אינו פטור מן המצוה אלא ת"ת קודם אם אפשר שתעשה אותה מצוה לאח"ז, או ע"י אחר, וא"כ האיך למד רבינו זה הדין מהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכש"כ בת"ת, הרי דאינו כש"כ כלל, דת"ת האף דהיא מ"ע יקרה מכל המצות מכ"מ אין בה כח בעוסק בה לפטור מן המצוה דע"מ כן נתנה התורה כדי לעשות המצות ע"כ עודני נבוך בהבנת דברי רבינו אשר בכ"מ המה מאירים וה' ירד לי בגבורים להבין ולהשכיל כלשון רבותינו הראשונים המלמדים ומורים, נפש העמוס בעבודה:
2
ג׳נפתלי צבי יהודא ברלין
3