תשובות משיב דבר, חלק ב נ״זTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 57

א׳בעז"ה מאי דקא מבעי' להו. אם בכור בע"מ אסור בהנאה לגמרי אף זולת איסור גיזה ועבודה. או לא. ונ"מ לענין לישב בצלו להגן בחמה מפה"ח. ובכור תם מפשט פשיטא להו דאסור. הנה לענין לישב בצלו מסתברא דשרי אף בבכור תם. דהוי שלא כדרך הנאתן שהרי אינו עשוי לצל וכדאי' בפ"ב דפסחים שאני היכל וכו'. ומשמע ודאי דאפי' לכתחילה שרי (וע' במל"מ בה' יסודי התורה פ"ה) ולענין שאר הנאות כגון לרכוב עליו או לסמוך בו א"כ היינו עבודה דאסור אף בבע"מ מה"ת ואין להסתפק רק לענין קרניו שנשאר ממנו מחיים מהו לחצוצרות. ויש להסתפק גם בבכור תם אע"ג דאמרינן במעילה פ"ג (י"ג א) מה בכור מועלין בו ופי' התוס' שאסור להנות בכל שיש בו. והרי בכור תם קרוי איסורי הנאה בכ"ד ובנדרים (י"א ב) המתפיס בבכור תם מהו והיינו בכור מחיים. (וע' בהשגות הראב"ד בפ"א מה' נדרים הט"ו ע"ש). וש"מ דאסור בהנאה כמ"ש הר"ן שם מ"מ י"ל דעיקר איסור הנאת הבכור משום שעומד לקרב ע"ג המזבח ואינו אסור בהנאה אלא בשרו ולא קרניו כמשי"ת להלן בעזהי"ת לענין הגיזה. ואת"ל דבכור תם אסור אף קרניו מ"מ בע"מ הופקע קדושתו וקרי לי' חולין בכ"ד והרי מאכילין אותו לאחר שחיטתו אף לעו"ג. א"כ י"ל דמחיים אין בו שום איסור הנאה ואינו אסור מדאורייתא אלא בגיזה ועבודה שלא לזלזל בו אבל לא שארי הנאות:

ב׳לכאורה י"ל כיון דקיי"ל דבכור בע"מ שמת אסור בהנאה ואף העור אסור בהנאה והיינו מדאורייתא כדמוכח מהא דדרשינן בפ' שור שנגח דשור של פה"מ שנפל לבור דפטור משום והמת יהי' לו מי שהמת שלו. ואי עורו מותר מדאורייתא ע"כ הרי המת שלו וכמ"ש התוס' שם ובר"פ התערובות (ע"א ב) סד"ה ובטריפה ע"ש. ואי אמרת דמחיים מותר בהנאה מהיכן חל עליו איסור הנאה אח"כ. וכדאמרינן נמי בחולין (פ"ב א) דעגלה ערופה אינה משנה דאם מותר מחיים מותר לאחר שחיטה ג"כ עיי"ש. מיהו יש לדחות דהכא הרי חל עליו איסור גיזה ועבודה מחיים והרי זה איסור הנאה וכיון שחל עליו קדושה אחר שמת לא פקע קדושתו ואסור בהנאה לגמרי. ואין זה דומה לעגלה ערופה אי שרי מחיים אין עליו שום קדושה מחיים. ועוד י"ל דפט"ח לר"ש יוכיח דס"ל דפט"ח מותר בהנאה מחיים ואפ"ה אסור בהנאה לאחר מיתה כדמוכח בבכורות (ט' א) דה"ה אף אם מת מאליו ס"ל לר"ש דאסור בהנאה. דאל"ה אדפריך התם ליתני' ומודה ר"ש בפט"ח ובב"ח לימא ולטעמיך נמי ליתני ומודה ר"ש בפט"ח ולאחר שחיטה דבכה"ג איירי התם ולא לאחר עריפה. וע"כ דגם לאחר מיתה ושחיטה ס"ל לר"ש דאסור בהנאה. וכן שור הנסקל לדעת ר"ת ז"ל הביאו התוס' ר"פ התערובות ובקידושין (נ"ז ב) ד"ה הרי עיי"ש דמחיים מותר בהנאה ואפ"ה לאחר שחיטה ומיתה אעפ"י שלא נסקל אסור בהנאה. וא"כ י"ל דה"ה בכור בע"מ מחיים מותר בשאר הנאות וכשמת אסור בכל הנאות ויש מקום להוכיח להיפוך אליבי' דר"ע דס"ל בפי"ב דזבחים (ק"ג ב) עור טריפה שהופשט קודם שנמצא טריפה יאותו הכהנים בעורו. ומשמע מדברי התוס' בזבחים שם (ע"א ב) ד"ה ובטריפה שהקשה לר"ע מהא דב"ק והמת יהי' לו דלר"ע ה"ה במת ג"כ יאותו בעורו עי"ש. (וע' שבועות י"ב ב' תוס' ד"ה משום עורו עי"ש) ואי אמרת דמחיים אסור בהנאה האיך חוזר להיתרו לאח"כ. וע"כ צ"ל דגם מחיים הי' מותר להנות בעורו ודוחק לומר דבהא גופא פליג ר"ע וחכמים אי בכור בע"מ מותר בהנאה. וכן יש להוכיח מהא דס"ל לר' יוסי במתניתין דבכורות (כ"ד ב') דגיזה שנשר והניחו בחלון מותר לר"ע אפילו אם מת הבכור ע"ש והאיך חזר להיתרו לאחר מיתה וש"מ דגם מחיים ג"כ מותר בהנאה. אלא שלקמן יתבאר בעז"ה דשאני גיזה שלא חל עלי' קדושת הבכור וכן י"ל גם העור אליבי' דר"ע אבל הבשר ודאי אסור בהנאה. והבשר אף ר"ע מודה שהבשר בקבורה כדאיתא התם ועכ"פ אין להכריע מזה מה דין בכור בע"מ מחיים לענין שאר הנאות:

ג׳ולכאורה נראה שאין מקום לחלק בין בכור בע"מ ובין בכור תם בעודו בחיים. כדאמרינן בכ"ד אין לך בו אלא היתר אכילה. וכלשון רש"י זבחים (ק"ד א') ד"ה דאפילו בגבולין שלא התירו הכתוב אלא באכילה עי"ש וכן גבי שאר פה"מ אמרינן בקידושין פ"ק (י"ג ב') מידי דהוי אפה"מ מעיקרא אית בי' מעילה ואסורה בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בי' ואסירי בגיזה וכו' ומוכח התם מדמדמי לי' לענין איסור עשה דא"א דאינו מותר בפה"מ לאחר פדיון אלא מה שהתירה התורה בפירוש אבל מה שלא התירה התורה באיסורו הוא עומד. וכמ"ש התוס' בחולין לענין מלקות אגיזה משום דאהדרי' קרא לאיסורי' עיי"ש וכמ"ש התוס' בפ' ג"ה וכיון שפה"מ לאחר פדיון אין בו היתר אלא לאחר זביחה ממילא שמעינן דמחיים באיסורו הוא עומד כמו קודם פדיון ולא מהני לי' פדיון אלא לענין שאינו חייב מעילה. אבל מ"מ בהנאה אסור מחיים וא"כ כ"ש בכור לאחר שהומם דלא מהני לי' פדיון וחמור משאר פה"מ כמ"ש התוס' בב"ק ובתמורה (ח' ב'") ע"ש ואית בי' קדושה טפי שאינו נמכר באטלז וכה"ג והיינו מדאורייתא כמ"ש התוס' בזבחים (ע"ג ב') עי"ש א"כ כ"ש דאמרינן דקדושתו שוה בין שהוא תם ובין שהוא בע"מ כשהוא בחיים לענין איסור הנאה:

ד׳ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (ט' ב') דפטר חמור אסור בהנאה מחיים משום דאצטריך בכור צאנך למעוטי שותפות נכרי. והשתא ממילא אסור פט"ח בהנאה עי"ש ופירש"י משום דילפינן מבכור עי"ש משום דלא גרע מבכור עי"ש. ואע"ג דאיכא למימר דהשתא נמי אמרינן סברא דמעיקרא מי איכא מידי דבעי לאפקועי לאיסורי' בשה וכו'. מ"מ משמע לי' לרש"י ז"ל דהשתא אדחי' תירוצי' קמא לגמרי ומשמע התם בכולהו סוגי' דאיסורי' דפטר חמור מחיים אסור בכל הנאות שבו ע"ש. והשתא אי אמרת דדוקא בכור תם דחזי להקרבה הוא דאסור בהנאה אבל בע"מ שאינו עומד להקרבה מותר בהנאה וא"כ מאי חזית דקמדמית פט"ח שהרי אינו עומד להקרבה לבכור תם שעומד להקרבה ולאוסרו בהנאה. טפי אית לן למילף מבכור בע"מ שג"כ אינו עומד להקרבה כמו פט"ח ולהתיר לפט"ח ג"כ בהנאה ולאסור רק גיזה ועבודה. ובכולי' סוגי' משמע דאסור בכל הנאה. וע"כ צ"ל דבכור בע"מ אסור ג"כ בהנאה כמו בכור תם לשיטת רש"י ז"ל דיליף פט"ח מבכור. וכן נראה שטפת לשון רש"י בבכורות (שם) גבי פה"מ דאסור בהנאה ובגיזה ועבודה. ואע"ג דאפשר לומר משום הנאת חלב קאמר דאסור בהנאה כמו שיתבאר:

ה׳וכן משמע קצת מדאמרינן התם מהו לפדות בפה"מ אליבי' דר' יודא דאמר פט"ח אסור בהנאה משום דאין איסור חל על ל איסור. משמע ג"כ דאיסור הנאה דפה"מ שוה לפט"ח דאי חמור מיני' לא שייך אין איסור חל על איסור:

ו׳וכן משמע ג"כ דעת התוס' ממה שהקשו בפ' התערובות (ע' ב') ד"ה ולטריפה דמאי נ"מ ברעי' כיון דהוי טריפות דלא ידע לו א"כ אסור לאוכלו וכו'. ואי לענין להנות בו מחיים הרי אסור בגיזה ועבודה עי"ש ואי אמרת דקודם שנפדה אסור בכל הנאות ואחר שנפדה מותר בשאר הנאות א"כ אהני טובא. אלא לאו ש"מ דלענין הנאה מחיים ס"ל דאין חילוק בין קודם פדיון ובין אחר פדיון וה"ה לענין בכור אין לחלק בין תם לבע"מ:

ז׳וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל דהחלב של פה"מ אסור בהנאה מדדרשינן בשר ולא חלב. והיינו מדאורייתא כדמוכח בבכורות פ"ק (ו' ב') מדגלי רחמנא בשר ולא חלב וכו' ודלמא התם בהנאה וכ"כ התוס' במעילה פ"ג (י"ג א') ד"ה איתשל עיי"ש. (ויש לתמוה על התוס' שלא הביאו תלמוד ערוך דבכורות הנ"ל). ואם פה"מ מותר בהנאה מהיכן חל איסור הנאה על החלב. וע"כ צ"ל דפה"מ אסור בהנאה וא"כ כ"ש בכור בע"מ:

ח׳מיהו ע"כ צ"ל שאין כל הנאות שבו אסור שהרי הגיזה עצמה הן מפה"מ והן מבכור בע"מ שרי מדאורייתא אפילו כ"ז שהוא בחיים כמ"ש התוס' בבכורות (כ"ד א') וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דערלה דהגיזה מותרת אף בבכור תמים. כדמוכח מהסוגי' דבכורות ומדברי הר"ש ע"כ מוכח דאיירי מחיים עיי"ש. וכן משמע מלשון הירושלמי שם דאיירי מחיים מדקרי לי' דבר שיל"מ עי"ש. וכן דעת התוס' נראה להתיר אף מחיים מדדחקו לתרץ תזבח ולא גיזה הוא לאו דוקא ואמאי לא תירצו דהיינו מחיים. וכן ממה שהקשו אההיא דאיצטריך קרא להתיר דם פה"מ דמי גרע מגיזה ולא תירצו דאתי להתיר דם פה"מ אף קודם שנשחט רובו דהוי מחיים. דאי לאו קרא לא הייתי מתירו לדם הנ"ל אלא להמתין אחר שכבר נשחט. וכן מוכח מדברי התוס' בפ"ג דמעילה (י"ב ב') ד"ה חלב דבעי לשנוי' דמשו"ה אין מועלין, משום דהחלב מותר דומיא דגיזה והתם ע"כ מחיים איירי וע"כ צ"ל דדעת התוס' להתיר בפה"מ הגיזה גם מחיים אלא דיש מקום לומר דדוקא בפה"מ. אבל בכור בע"מ דחמור יאסור הגיזה מחיים והא דמוכח הסוגי' דלא אסור אלא משום דאתי לאשהוי' היינו אם הניחו עד אחר השחיטה אז חוזר להיתרן מדאורייתא אבל בעודו בחיים אסור. ועפי"ז הי' מתיישב ברווחא קושיית התוס' בר"פ התערובות (ע"ה ב') ד"ה בכור וד"ה הפדו. דמאי נ"מ במאי דאהני פדיון והשתא איכא נ"מ טובא להתיר הגיזה עצמה מה שנשר מאליו לענין איסור דאורייתא. ונ"מ טובא לענין אם נתערב וכה"ג (מיהו עוד יש לישב קושיית התוס' דאהני פדיון לענין לזכות בכפל שלו. לפי מאי שחלקו התוס' בב"ק ובתמורה (ח' ב') בין בכור בע"מ ובין פה"מ לאחר שנפדו. אלא שאי אפשר לומר כן לענין איסור דאורייתא להתיר הצמר שנשר מחיים לאחר שחיטתו. והרי משו"ה פסיקא להו להתוס' דאם החלב אסור מחיים אין סברא שאחר השחיטה יחזור להתירו שכבר חל עליו איסור הנאה איך יחזור להתירו ע"י שחיטה של זה ודווקא אם מדאורייתא שרי ורק שאסור מדרבנן כל זמן שהוא בחיים והיינו כדי שלא להנות בבכור מחיים. התם הוא די"ל דלאחר שחיטה פקע איסור דרבנן דלא שייך למיגזר שמא אתיא לאתהנוי' מבכור ואינו אסור רק אליבא דחכמים ומשום שמא אתי לאשהוי'. ומחשש זה יש לאסור אף לאחר שחיטה אבל לא לענין איסור דאורייתא והא איצטריך קרא כברכת ה' אלקיך גו' בספרי להתיר כל הנמצא לאחר שחיטה. אבל לא מה שנשר ממנו בעודו בתמותו קודם שחיטה בשעת איסור:

ט׳ותדע דאי אמרת דמחיים אסרה התורה והשחיטה מתירתו א"כ תיקשי' לר"י אליבי' דעקבי' דמתיר אפי' במת הגיזה שנשר ממנו והרי במת ודאי אין כאן שום דבר שיתירנו והאיך חוזר להתירו ע"י המיתה ולומר דבזה גופא פליגי הוא דבר שאין הדעת סובלתו דמשמע בגמ' דלא פליגי אלא לענין איסור דרבנן אבל מדאורייתא כ"ע מודה דמותר אפילו אם מת הבכור כשהתירו מומחא:

י׳רק שלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם ובעדיות נראה דבכור תם אסור הגיזה מדאורייתא. וכשהומם והתירו מומחא חוזר להיתרו גם השער שנשר בעודנו בתמותו מדאורייתא רק אסור מדרבנן כ"ז שהוא בחיים עיי"ש. וכן משמע מסתימת הרמב"ם בחבורו דבבכור תם אסור הגיזה מדאורייתא ובבע"מ מותר הגיזה ולא עוד אלא שהותר גם הגיזה שנשר ממנו בתמותו והסוגי' מיושבת אליבי' ג"כ. אלא דהר"ש וודאי פליג עליו ומתיר אף גיזת בכור תם עיי"ש בפ"ג דערלה והרמב"ם לשיטתו ומחלק לענין כמ"ד בין תם ובין בע"מ כמו לענין עור טריפה דמתיר בבע"מ ואוסר בתם ע"ש בה' בכורות וכן לענין עיר הנדחת בה' יסה"ת לחלק בין תם לבע"מ דמיקרי שללה עיי"ש. ורבו החולקים עליו אבל בבע"מ וודאי לכ"ע שרי הגיזה מחיים. ואי אמרת דאיסור הנאה בבכור בע"מ שוה לשארי איסורי הנאה א"כ אמאי שרי הגיזה מדאורייתא הא קיי"ל דשער איסורי הנאה אסור. כדאיתא בעירוכין פ"ק. וע"כ צ"ל דהשער שאינו מגופו של בכור מותר בהנאה ואע"ג דאמרינן בגיטין פ' השולח (ל"ז א') דשערו כגופו ומועלין בו היינו לענין הקדש וכמו שיתבאר. וכן יש לדקדק מהא דאמרינן בקידושין (נ"ז א') לא מצינו בע"ח שנאסרים ולא מקשה מבכור בע"מ ופה"מ דחולין גמורין הן ואפ"ה אסורין בהנאה:

י״אוכן מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות (ט"ו ב') אי דאתעביר ואתיליד לאחר פדיון וולד צבי ואיל נינהו. וכתבו התוס' התם (י"ז א') ד"ה תמורה דכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי ואיל ואע"ג דאסור בגיזה ועבודה אין כח לאיסור מועט כזה לחול על הוולדות אלמא משמע דשרי בהנאה שאלו הי' אסור בכל הנאות הי' חל על הוולדות ג"כ כמו שהוכיחו התוס'. והרי וולד הנמצא במעי חטאת למ"ד במעי אמן הן קדושין אסורים כדאי' בתמורה (י"א א') והכא משמע דשרי לכו"ע. וע"כ צ"ל דפה"מ לאחר פדיונן שרי בהנאה חוץ מגיזה ועבודה דאסור:

י״בוכן יל"ד מהא דאמרינן בזבחים (שם ע"ה) דמתפיס בכור לבה"ב מהו והיינו בכור בע"מ. ומשמע התם בכולי' סוגי' דחל על הבכור קדושת בד"ה מחיים ואי אמרינן דאסור בהנאה מחיים האיך חל עליו קדושת בה"ב וכה"ג הקשו התוס' ביומא (נ"ט ב') ד"ה והרי ע"ש. וכן יל"ד מהא דקיי"ל בפ"ק דמעשרות ומקדשין בו את האשה והיינו אפילו לכתחילה ואי אמרת דאסור בהנאה האיך שרי לקדש בו לכתחילה הלא קדושין מחשב הנאה. וכמ"ש בס' הצל"ח ספ"ק דפסחים עי"ש וע' במל"מ בפ"ה מה"א וע"כ צ"ל דאין איסור הנאה דבכור שוה לשאר איסורי הנאה ואינו אסור להנות מחיים אלא מגופו של בכור. ולכן אסור להנות גם מהחלב דמחשב כגופו משום דדם נעכר ונעשה חלב. אבל הטפל לבשרו כמו שערו וגיזותי' וכן וולדות פה"מ לא חל עליו איסור הנאה דבכור. ובקדשים הוא דאסור גם הצמר משום דאקדשי' בפה משא"כ בבכור דמאיליו קדוש וכה"ג אמרינן בעירוכין (ז' ב') לענין שער התם גמר דין אוסרתו וכו' ע"ש והשתא ניחא בפשיטות הא דתנן בערלה פ"ג דצמר בכור בעי מלא הסיט ובמוקדשין תנן דבעינן כ"ש משום דצמר הבכור אין בו אלא איסור דרבנן ואפילו לבתר לדעת הר"ש. משא"כ במוקדשין דאסור מדאורייתא מיהו לפי מאי דאיתא התם בירושלמי משום דבר שיל"מ ג"כ ניחא דבכור איל"מ. אלא דבירוש' הקשה שם דגם בבכור הו"ל דבר שיל"מ והיינו לעקביא דס"ל דמותר לאחר שחיטה ואפשר דמתיר אפילו בהשירו ולא חש להשיבו משום דאיכא למימר דמתניתין אתיא כרבנן:

י״גומיהו גם איסור הנאה דקדשים ג"כ אינו דומה לשאר איסורי הנאה מהא דס"ל לריה"ג המקדש בק"ק מקודשת דממון בעלים הוא. והא ק"ק אסור בהנאה כדאמרינן בפסחים פ"ג גבי עצי שלמים ובר"ה פ"ג לענין שופר של שלמים ובכ"ד. וכ"כ התוס' בתמורה (ג' א') ד"ה לא נהנין ע"ש ואם הוא כשאר איסור הנאה מ"ש דמקודשת משאר איסורי הנאה דא"מ. וכן אמאי קרינן בו ומעלה מעל לחייב בכפירת ממון הרי דבר האסור בהנאה אינו מחשב ממון כלל ואין לו בעלים. וכדאמרינן אידך לאו דמרי' קא טבח וכן בירושלמי אמתניתין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת מפני שאינו דמיהן ע"ש. שוב ראיתי בס' קצה"ח סי' מ"ו שנתעורר בזה אלא הדבר ברור שאין איסור הנאה דקדשים דומה לשארי איסורי הנאה ודבר שאין נהנה מגופו של הקדש אינו אסור בהנאה. ונ"ל דמשו"ה מותר להנות בקדשים שלא כדרה"נ אפילו לכתחילה כדמשמע בכ"ד ובשאר איסורים אסור לכתחילה מדרבנן אפילו שלא כדה"נ וכבר נתעורר בזה המל"מ בה' יסה"ת ע"ש וכן למ"ש הר"י קורקס בפ"ב מה' א"מ דבהקדש נהנה פחות מש"פ אין בו איסור דאורייתא ועי"ש במל"מ וכ"כ הרשב"א בחדושי' לגיטין פ"ק (י"ב ב') בד"ה פחות משו"פ עי"ש ובשאר איסורי' קיי"ל דח"ש אסור מה"ת וע"כ צריך לחלק בין הנאה דקדשים לשאר איסורי הנאה וא"כ כ"ש איסור הנאה דבכור אפילו תם. דמשום לתא דהקדש הוא שאינו דומה לשארי איסורי הנאה:

י״דואכתי איכא למידק הא דמשמע בסוגיא דבכורות דפט"ח אסור בהנאה מחיים לר' יודא כשאר איסורי הנאה. דהרי כייל להו במתניתין דקדושין לפט"ח בהדי ערלה וכה"כ ובעי לאוקמי' מחיים וכר' יודא וכיון שכל עיקר איסור הנאה דפט"ח ילפינן מבכור א"כ דיו להיות כנדון כמו איסור הנאה דבכור:

ט״ווהי' אפשר לומר דהיינו דאיכא בנייהו בין הנך תרי לישנא. בטעמא דר' יודא דאסור בהנאה דלתירוצי' קמא דאסור משום סברא דמי איכא שצריך לאפקועא איסורי' בשה וכו'. וא"כ כיון שכל עיקרו של חמור אינו עומד אלא להנאה ע"כ צריך לאפקועי כל איסור הנאה שבו ומעיקרא אסור בהנאה לגמרי. משא"כ לאידך לישנא דילפינן מבכור לשיטת רש"י ז"ל והיינו מבכור בע"מ קושטא הוא דאינו אסור בהנאה אלא בגיזה ועבודה וקרי לי' איסור הנאה כיון דאסור בעבודה והשתא איכא למימר דכי בעי הש"ס לאוקמי' מתניתין דהמקדש בפט"ח אינו מקודשת מחיים ואליבי' דר' יודא היינו להך שנוי' דילפינן מסברא אבל לאידך שנוי' דילפינן מבכור בלא"ה לא מצי לאוקמי' אליבי' דר' יודא ומחיים אלא דע"כ מיירי לאחר עריפה דאז וודאי אסור בהנאה כשאר איסורי הנאה. והיינו שדחק הר"מ והרע"ב ז"ל שם ובערלה פ"ג לאוקמי' לאחר עריפה. ואע"ג דס"ל נמי כר' יודא דפט"ח אסור בהנאה מחיים והיינו דס"ל דילפינן מבכור ודומה לאיסור הנאה דבכור ומהא דתניא הגונב פט"ח משלם תשלומי כפל מוכח ג"כ דאינו דומה לשאר איסורי הנאה דאל"ה כפל מאי עבידתי':

ט״זועפי"ז יש מקום לישב מה שהקשה הנוב"י על הא דקיי"ל דפט"ח דמיו אסורים כדאי' בסוגיא ממשנה ערוכה דקדושין הנ"ל מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דבעי לאוקמי' אף מחיים וכר' יודא. ותירוצי' של הנו"ב תמוה כמ"ש הגאון מוהרע"ק איגר בתשו' סי' ק"ס וגם קושיית הראב"ד חזקה וכי הוא מאיסורים שתופס דמיו ותירוצו של הגאון הנ"ל בשו"ת שם דיש לו פדיון ע"כ תופס דמיו תמוה. דהא תנן התם נמי עגלה ערופה וע"ע יש לה פדיון כדאי' בתוספתא דפרה הביאו הר"ש שם פ"א חומר בפרה וכו' וע"ע מל"מ פ"א מה' רוצח ואם יש לה פדיון ה"ז דומה לשאר קדשים דבדיעבד אם פדה שוה מאה מנה בפרוטה מחולל. עיין בטורי אבן מגילה (כ"ג ב') אך לענ"ד ניחא בפשיטות דבירושלמי דקדושין הנ"ל קא יהיב טעמא אהא דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום שאינו דמיהן וש"מ דמקדשין בגזל והביאו הר"ן ר"פ השוכר אה"פ ופי' הר"ן ז"ל דאי לאו האי טעמא דלא הוי דמיהן הוי אסרינן משום דאמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן. כדאמרינן בעלמא והי' לן לאסור בהנאה מהדמים כמו שאין נהנין מגופו ועיקר ההיתר שאין זה דמיהן של איסור הנאה שהוא כהפקר שאין לו בעלים ע"ש דמשו"ה צריך קרא בע"ז ובשביעית שתופס דמיו. משום אעפ"י שאינו דמיהן ואפ"ה אסור מגזה"כ אבל אלו הי' דמיהן לא הי' צריך קרא והשתא י"ל דהתם לפי הס"ד דמוקי מחיים וכר' יודא דמשו"ה אינה מקודשת ס"ל ע"כ דאסור כשאר איסורי הנאה ממש כמו ערלה וכה"כ ולא חשיב רווחא דביני ביני דאי בעי פריק לי' בשה דאל"ה היתה מקודשת א"כ לפי סברא זו וודאי אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת מפני שאין דמיהן כלל כשאר איסור הנאה משא"כ למאי דמסיק בבכורות פ"ק דמתקדשת ברווחא דביני ביני. ואפילו אי ילפינן מסברא וכ"ש ללישנא בתרא דילפינן מבכור א"כ אין זה דומה לשאר איסורי הנאה נמצא קולו חומרו הרי יש לו דמים לבעל החמור שהרי איכא רווחא דביני. שפיר אמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן וגם דמיו אסור בהנאה כמו פט"ח עצמו ולא קשיא מידי קושיית הראב"ד דאטו הוא מאיסורי הנאה שתופס דמיו דדוקא באיסורי הנאה שאין לו מכירה כלל אינו תופס דמיו. משא"כ בפט"ח יש לו מכירה וודאי תופס דמיו ואמרינן דמה לי הן ומה לי דמיהן כמ"ש הר"ן ז"ל ודמיהן ג"כ אסור בהנאה וז"ב. ויש להעמיס זה ג"כ בפי' המשנה להרמב"ם שכתב דמחיים אסור הנאת דמיו ולאח"מ הנאת גופו. ור"ל הנאת דמיו א"כ אינו כשאר איסורי הנאה שאין לו שום מכירה כלל. משא"כ לאחר עריפה הרי הוא כמו איסור הנאה ממש דקרוי הנאת גופו:

י״זועוד יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בפשיטות די"ל אע"ג דפשוט בבכורות שם (י"ב א') כיון דקני' לי' ביני ביני לא דמי' להקדש והיינו דלא דמי' לגמרי להקדש ומחשב ממון משום דאית לי' רווחא אבל מ"מ אסור מדין הקדש וכדאמרינן התם וכי פודיהו בשווי' לא יהי' זה חמור מן ההקדש אלמא דפט"ח משום לתא דהקדש הוא וא"כ י"ל כיון דהקדש תופס דמיו ומיני' ילפינן לשביעית. א"כ ה"ה לפט"ח דאסור משום הקדש תופס דמיו. והנה בהקדש קיי"ל דאם מכר הקדש שישאר בקדושתו הדמים חולין ואינו תופס אא"כ מוציאו לחולין. ומשו"ה קיי"ל המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום בפסחים (פ"ט ב') ע"ש. אבל אם לקח שכר מלאכה עבור בהמת הקדש וודאי הדמים אסורים שתופס דמיו. א"כ ה"ה בפט"ח משום לתא דהקדש אם מכרן הדמים מותרים אבל אם השכירו דמיו אסורים. וזה שדקדק רש"י לכתוב דמיו אסורים אם השכירו. משא"כ אם מכרו וכן כוונת הרמב"ם. (ויש מקום לישב עוד ד' הרמב"ם דדמיו אסורים היינו למוכר עצמו וכדעת רש"י בע"ז (נ"ד ב') וע' במל"מ בפ"ה מה"א דאפ"ה מקודשת בו יע"ש). ואפשר דגם בבכור כה"ג אם עבר והשכירו דמיו אסורים אלא די"ל דאע"ג דילפינן מבכור מ"מ דון מינה ואוקי באתרא וחמיר פט"ח מבכור. משום שאין עומד אלא להנאה. כי אסרינן לי' אסור טפי:

י״חאבל פט"ח לאחר עריפה וודאי אינו תופס דמיו וא"כ יש לעיין בדעת הרע"ב ז"ל ספ"ה דבכורות במתניתין דהשוחט את הבכור ונודע לו שלא הראהו לחכם. שפי' דברישא לא תני ומכרוהו לנכרי משום דבכור אסור בהנאה. והבין בתויו"ט שם ובחבורו על הרא"ש משום דבכור תופס דמיו והדמים אסורים בהנאה ג"כ. ולפ"ז וודאי תמוה הלא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אפילו בפט"ח לאחר עריפה. והסמ"ע ס"ס רל"ז כתב משום דלמוכר עצמו אסור ע"ש. ויש להעמיס זה ג"כ בדברי הרע"ב וכ"ז דוחק. אלא נראה כוונת הרע"ב פשוט מה שכתב דאסור בהנאה אין ר"ל שהדמים אסורים. אלא לעולם הדמים מותרים בהנאה אלא ר"ל כיון דבכור אסור בהנאה א"כ אין זה דמיהן. אלא גזל הן בידו וכדאי' בירוש' א"כ אין לבעל הבכור שום זכות במעות שלקח הלוקח עבור איסורי הנאה שהרי הן כהפקר. משא"כ בטריפה שהן דמיהן וזה ברור ובחנם השיג עליו התיו"ט ותלה בוקי סריקי בהרע"ב ז"ל במחכ"ה:

י״טבהא סלקינן ובהא נחתינן דהנאה דבכור אפילו תם אינו דומה לשאר איסורי הנאה והגיזה שלו אם הוא בע"מ והתירו מומחא לכ"ע מותר מדאורייתא אפילו מחיים. אפי' מה שנשר ממנו בעודו בתמותו הותר לאחר שהתירו מומחא מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן שנראה כנהנה ממנו כל זמן שהוא בחיים. וא"כ קרניו נמי אסורים כל שהוא בחיים והכי משמע בירושלמי דמעשרות פ"ק עי"ש גבי מע"ב. מיהו קרניו לאחר שחיטתו וודאי שרי אף שנשר מחיים דגבי קרניו לא שייך החששא שמא אתי לאשהוי' דלא שייך אלא לענין הצמר שנושר מעט מעט. אבל הגיזה שנשר מהתם לדעת הרמב"ם נראה דאסור מה"ת בעודו בתמותו. ודעת הר"ש נראה דמה"ת מותר וגם בזה אינו אלא איסור דרבנן. אבל שארי הנאות מגופו של הבכור וודאי אין שום חילוק בין בכור תם לבע"מ. וקדושתן שוה בכ"ד מה דמותר בבע"מ ה"ה בתם רק לענין הגיזה והעור טריפה לדעת הרמב"ם ז"ל. זהו מה שרציתי לבאר בזה בס"ד ובעזרתו ית"ש אבטח כי נחני בדרך אמת אמן: