תשובות משיב דבר, חלק ב נ״חTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 58
א׳ב"ה במוצאי מנוחה כ"א טבת הדר"ת לפ"ק. ר' מאיר חכם וסופר אשכול הכופר דודי ומעודדי הרב הגדול מעוז ומגדול וכו' כ"ש מ' מאיר ברלין נ"י:
1
ב׳הגיעני בהדרה תשובתו המאושרה מפנינים יקרה. ובמכתבו הרוני וענותו הרבני ומר דגברא רבא הוא ידע בנפשו כי עדיין צריכה עיונא רבתא. ושמעתתא דא בעי' צילותא קימחא טחינא לנפוותא. וע"כ הרשני למשקל ומיטרי ולדון לפניו בקרקע ושלא למשוי נפשאי כעונה על רב שמועה זו נאה ושמועה זו כו'. אמינא להיות כנדון בפ"ע. ואדוני בחסדו ישים עינו עליהם ויבין להיכן עיניי מטייפין ואין מפרשין לחכם כי"ב. וטרם אענה אני תפלה מהנותן מענה להכין מערכי לבבי על אפיקי מי מנוחות ואל יציל מפי דבר אמת. ונכון לבבי בטוח על אדוני אשר יעמיק עוד בשמועה זו כמנחת קדשים הצריכה י"ג נפה דקה אחר גסה ועלובה העיסה שהנחתום מכל חמדה משוסה. ע"כ אינני בוטח על העולה על רוחי עד אשר יודיעני אדוני בחסדו אם יערב עליו שיחי. ולא אשים אזני כאפרכסת לשמוע בלימודים כדברי דודים כי זה כל ישעי וכל חפצי כל עתותי. וה' יכונן כסאו על מרומי האושר ולהיות בארץ החיים מאושר כנפשו ונפש ב"א תלמידו דו"ש וטובתו כל הימים:
2
ג׳נפתלי צבי יהודא ברלין. במאי דקא הוינא אם בכור בע"מ אסור בהנאה זולת איסור גיזה ועבודה. ונ"מ להתחמם בצמרו שעליו כענין שאמרו פסחים (ל"ג א') שאם נתכוין להתחמם בגיזי כו'. ומקופיא דלא הוי עבודה כדאי' חגיגה (י"ז ב') אקופי ידייכו. ובשעה שהצמר מחובר וודאי ה"ה כמוהו דאפילו שער המת דממעטינן מקראי מטומאה מכ"מ בשעת חיבורן ה"ה כמוהו כדתנן באהלות פ"ג ובנדה פ' דם הנדה. וזה לא הוי שלא כדרך הנאתו דמותר לכתחילה לדעת התוס' ז"ל. וכענין שאמרו במנחות (ד"ע א') במחובר לא עבידי אינשי כו' דהתם משום דגחין ואכיל לאו אורחי' ובטלה דעתו אבל כה"ג ודאי דרך הנאתו הוא ועומד להתחמם. ועוד נ"מ להניח עליו מלבוש שהוא לצורך הבכור והבעה"ב נהנה מה שהוא מעביר את המלבוש ממקום למקום. דמשום עבודה שרי דהא בפרה אדומה וע"ע לא אסור לצרכו ולצרכה אלא משום דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ כדאיתא בפסחים (כ"ו א') אבל בקדשים דכתיב לא תעבוד ולא כתיב לא יעבד דווקא לצורכו אסור. אבל משום איסור הנאה אסור דהוי לא אפשר וקא מכוין ואסור לרבא שם. וסברא פשוטה היא דלאו עבודה היא כיון שהוא להנאתה והנאה מיקרי. ובקדושין (כ"ב ב') זה נהנה וזה נהנה כו' אלמא דבהנאת עצמו לא מיקרי עבודה. הגם דלכאורה מדמי הש"ס שם איסור עבודה לאה"נ היינו לס"ד דלא ידע מזה הדרש. אבל להמסקנא מדאצטריך קרא לרבות ש"מ דלאו עבודה הוא בכ"מ. הגם שיש לדחות דלרבא דאסור בכ"מ לא איצטריך קרא אלא להנאה דממילא. וניחא לי' כההיא דעלה עלי' זכר אבל במעשה לעולם אסור בלא קרא. מכ"מ יש להביא ראי' דרק משום רבוי הפסוק אסור לצורכו ולצורכה. דאיתא בסוטה (מ"ו א') אלא מעתה לא יהא שאר עבודות פוסלות בפרה אלמא אמר ר"י אמר רב כו'. ומתרץ שאני פרה דיליף עול עול וקשה דלהלן בסמוך מסיק דרב ע"כ לא יליף מג"ש זו. מדפסיל בפרה בהנחה ובעגלה במשיכה וע"כ יליף מאשר. ועוד תימא למה להש"ס להא דרב וכי כעורה זו ששנה רבי במשנתינו במס' פרה דעבודה בפרה פסול. לכן נראה דגוף עבודה פשיטא לי' דפסול ולא קשה מידי וידע מהברייתות דלהלן אלא מעודה של שקין דנקיט רב דהוי גם לצורכה להגין מפני החמה והזבובים. אלא שהוא גם לצורכו ופסול בע"ע מדכתיב אשר לא עובד בה. ומקשה נימא דבה עכ"פ ממעט לצורכו ולצורכה בפרה ומתרץ דיליף מג"ש פי' אפילו לרב דיליף מאשר מכ"מ כיון דגלי לן קרא שפיר ילפינן מג"ש להא דגילוי מילתא בעלמא הוא. וע' תוס' ב"מ (ל' א') ור"ש פרה פ"ב מ"א. ואי איתא דלפי האמת עבודה דומיא דהנאה הוא וכדלעיל לא ממעטינן מבה אלא עבודה דנעשה ממילא וניחא לי'. ואין להקשות ליקשי הש"ס מעלה עלי' זכר דפסולה. די"ל דגם זה דרשינן מעול דכתיב עלה ולא העלה דמשמע גם ממילא אסור ושאר עבודות ילפינן מאשר. ובזה מדויק לשון התוספתא פרה והובא בר"ש פ"ב כל עבודה כו' פוסל בפרה. הכניסה לרבקה כו' פי' מוסיף על הכלל הזה שאין חייב במוקדשין ופוסל בפרה. ומזה הטעם הא שאין מרביעין בבכור כו' הוא מדרבנן (עי' מל"מ פ"א הל' מעילה):
3
ד׳ועוד נ"מ לענין גיזותי' וקרני' כאשר נבאר איה"ש דאף לאחר תלישה ה"ה כמוהו:
4
ה׳והנה פשיטא דצמר בכור בע"מ מותר מה"ת כמ"ש התו' בבכורות (כ"ה א') ובכ"מ. וזה א"א לומר דהשחיטה מתירו דכיון שנתלש מחיים לא מהני המעשה בגוף הבהמה שאח"כ. כדמוכח מזבחים (פ"ו א') בעצמות שפרשו לפני זריקה וכש"כ מחיים כמ"ש התוס' בבכורות (כ"ו א'). ואפי' למ"ד דמהני דווקא בפירשו לאחר שחיטה כמש"כ רש"י ז"ל הטעם דדמי לבשר דגם הוא נפרש מהדם בשעת זריקה ומכ"מ הזריקה מתירו ה"נ כ"ד שאינו ראוי למזבח. אבל דם הקזה שנפרש מחיים מועלין בו לעולם. ולכן אמר ר"ז דם הקזה אסור בהנאה ומועלין בה. תרתי. לומר דלא דמי' לקדשים שיש להן היתר זריקה אלא כשאר איה"נ שאין להם היתר וכמו שלא מהני שחיטה לאבר מן החי או בשר מה"ח. הא תינח לר"י בחולין (ק"ב) דיליף מבשר בשדה טריפה הוי כטריפה שאין לה היתר אבל לר"ל מא"ל. ואפילו לר"י הא פליג על דר"ש בטריפה שם (ס"ח ב'). וכן מה שהוכיח הש"ס בכורות (ד"ו) דחלב מותר מואת עשרת חריצי חלב וכדומה לזה דילמא לא הותר אלא לאחר שחיטה ולהלן עוד אדבר בזה איה"ש:
5
ו׳ועוד ראי' מר' יוסי במשנה דבכורות (כ"ה ב') דע"כ סובר כן. דהמיתה אינה מתרת ולא פליגי ר"מ ור"י אלא בגזירה דרבנן. וכן משמע מהר"ש ריש פ"ג דערלה שכ' דהא דקיל בצמר הבכור דמיירי בבע"מ. ואי איתא דלא הותר בבע"מ אלא לאחר שחיטה וכי פסיקא להתנא דמיירי הכי. ועוד נבאר איה"ש דצמר תלוי בכל הנאות הגוף. ועוד ראי' מדתניא בבכורות (ט"ו ב') אבל קדם הקדשן כו' לפני פדיונן מועלין בהם כו'. ואי אסור לאחר פדיון בהנאה מה"ת ממילא לוקה על המעילה במזיד כדין מעילה באזהרה או במיתה כידוע. דהא תלמוד דלוקה על הגיזה ועבודה משום דאהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש התוס' בכ"מ. ה"נ כיון דאין לו היתר אלא מזביחה ממש ואילך לוקה על המזיד במעילה. ולמה תני לפני פדיונן מועלין בהן לאחר פדיונן כו'. הגם דסתם מעילה בשוגג מכ"מ ליתני הגוזז והעובד והנהנה מהן סופג כו' אלא ודאי כלל התנא שוגג ומזיד במעילה שאין בהם איסור מעילה. וכן מבואר בתוס' פסחים (מ"ז) ד"ה ובמוקדשין כו' ולפ"ה ניחא כו' אלמא דאין בהנאה מלקות. וע"כ מותר לגמרי מה"ת ואין לחלק בין פה"מ שנפדו ובין בכור שהומם. דהא הפסוק תזבח ואכלת בפה"מ שנפדו כתיב ומיני' הוא דילפינן כל המיעוטים שנתמעט מגיזה ועבודה ובבכור סתמא כתיב בשעריך תאכלנו ואי סברא לחלק נימא דלא הותר אלא אכילה דבפה"מ רבי בספרי מכברכת ה' אלקיך. והא דדרשינן אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך. כבר פירש"י ז"ל בתמורה דלמעט חלב וגיזה אתי ולהתוס' רק חלב [אדרבה מוכח להיפך מדפירש"י ז"ל בבכורות (ט"ו ב') דזה התנא דסבר פודין את הקדשים כו' ודריש אין לך בהן היתר כו' דלא דריש בשר ולא חלב דממילא נכלל החלב בכלל איה"נ. ולא פי' דמיעט בשר ולא חלב אפילו לאח"ש ש"מ דסבר רש"י ז"ל כמ"ש דבלא פסוק ידעינן דשחיטה אינו מתיר האיסור שנתלש מגוף הקדושה. וא"כ לתנא דדריש הכי ש"מ דסבר דכל הנאות מותר מחיים. ואין לומר דמחלב ידעינן שארי הנאות א"כ מאי נדחקו התוס' שם במיעט בשר ולא דם וכתבו ז"ל אע"פ שהדרשה אינה מיושבת על הדם כו' אלמא דלא ממעטינן אלא בר אכילה כחלב ולא שארי הנאות ולפי דעתי הייתי מפרש דלא כרש"י ז"ל שנחלקו כ"כ הני תרתי ברייתות אלא לכו"ע דרשי בשר ולא חלב. ולכ"ע מותר בכל הנאות כמו אכילת כלבים דמה לי הנאה זו או זו וכי מיתה מתירו להנאה. ומה שדרש אין לך בהן אלא משעת זביחה היינו משעה שראוי לזביחה. לאפוקי קודם הפדיון ולא נימא דלא בעי פדיון אלא לשחיטה ואכילה לחוד ואי נדייק אנן לשון הש"ס נימא דלכן תני משעת זביחה ולא קאמר אלא מזביחה ואילך. אלא ה"פ משעה שראוי לזביחה וכ"ת מנלן למדרש הכי דילמא הפי' כפשוטו הא לק"מ דדייק הש"ס דע"כ ה"פ מדמיעט בשר ולא חלב אי קאי אחלב שלאחר שחיטה כבר הותר בספרי פ' ראה אלא אחלב שנחלב מחיים ואי לאסור לאחר שחיטה פשיטא דלא מהני כדלעיל אלא לאסור מחיים ואי כל הנאות אסור ותזבח ממש פשיטא דחלב בכלל. אלא פשיטא דכל הנאות מותר וחלב וחלב אסיר מגזה"כ ועוד מדכתיב כצבי ואיל. כדמקשי הש"ס לגבי ולדות בבכורות (ט"ו ב') ומהא גופא ראי' דמאי פשיטא להש"ס כ"כ ומהא דכ' רש"י ז"ל בזבחים (ק"ד א') ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו ע"כ ל"ד דהא לאחר שחיטה מותר בכל הנאות. אלא משעה שראוי לאכילה קאמר לאפוקי מת. ומהא דקידושין (י"ג) מוכח להיפך מדנקיט גיזה ועבודה ולא נקיט איה"נ והא דמקשה מבכורות (ט' ב') וללישנא דילפינן פט"ח מבכור נילף מבע"מ דלא חזי להקרבה כמוהו אנא אמינא להיפך נילף מבכור בע"מ עובר וזקן חולה ומזוהם דלא חזי לא להקרבה ולא למדינה ואסור בהנאה וה"נ פט"ח ה"ה כמוהו. והא דאיתא שם (די"ב) אין איסור חל ע"א פשיטא דלא כיון הש"ס להא דקיי"ל אין אחע"א. כדי שנדקדק שאין בזה איסור מוסיף דזה הכלל לא נאמר אלא לענין עונשין. אבל ודאי מיחל חיילא דאי פקע הדר חיילא כידוע אלא ה"ק אין איסור נתפס בקדושה. וע' רש"י ד"ה אין איסור והא שכ' התוס' בזבחים (ע' ב') שאין נ"מ בפדי' בתערובות טריפה. היינו שאין כדאי לפדות ולמה ירעו עד שיסתאבו. ומי פתי יסור הנה לפדותן לקלקלה וע"כ צ"ל הכי דהא לכו"ע צמר קדשים תמימים אסור בהנאה ובע"מ מותר לדעת דודי הרב שי'. כללו ש"ד דפה"מ שנפדו וכן בכור בע"מ קבוע כיון שראוי לשחוט הרי הוא כחולין לכל הנאות לבד גיזה ועבודה וחלב דאסור מגזה"כ והגיזה מדרבנן לרש"י שמא יבא לידי גיזה ולרמב"ם ז"ל שמא ישהא עד אחר שנה. וכן הרבעה אסור מדרבנן דדמי לעבודה אבל בכור תם ודאי אסור בהנאה מה"ת ככל קדשים קלים דאסור בהנאה מה"ת כמש"כ התו' בכ"מ. וכן מבואר בסוכה (ט' א') ומכריתות (כ"ג ב') ע"ש וה"ה הצמר שלו אסור מה"ת דכיון דכתיב אם שור אם שה לה' הוא כולו בכלל כמו בשור הנסקל דכתיב סקול יסקל השור וכולו בכלל ואפי' פרש בעי מיעוטא בע"ז (ל"ד ב') מבשרו כעין בשרו. והא דפרש קדשים מותר מה"ת היינו משום דמעלמא קאתי ולא מגוף הבהמה כדאי' במעילה (י"ב ב'). אבל מה שגדל מגוף הבהמה בכלל הבהמה היא ומאי בין צמר לחלב. כמו דדם נעכר ונעשה חלב ה"נ צמר גדל מלחלוחית הבהמה כדאיתא בנדה פ' בא סי' שלא יהא שניהם יונקים כו' (וכלפי סנוואתא דמר קאמינא דכיון דחילק בין בכור לכל הקדשים שוב לא הוצרך לחלק בין חלב לצמר דאין חלב לבכור). ועוד דכמו בשעה שהוא מחובר ה"ה כמהו בקדושתו ובמאי פקע לאחר שנגזז. הא קדושה בכדי לא פקעה כדאי' בנדרים פ"ג ואפילו במת הוצרך הכתוב למעט שערן לאחר שנתלש. והא שכתב התוס' בבכורות (כ"ה ב') והר"ש ערלה פ"ג דאפילו עולה תמימה הגיזה מותרת. אין הכוונה שלא בעי פדי' דהא משנה מפורשת בזבחים כל שלא זכה המזבח בבשרה כו'. וכ"כ התוס' להדיא (כ"ו א') ד"ה התולש אלא כלפי דתנן חלב המוקדשין כו' ל"נ ול"מ ולא מהני פדי'. מדאסור אף בפה"מ שנפדו ושם לא שייך פדי' וממילא גם בקדשים לא מהני פדי'. והא דאי' במעילה (י"ב ב') כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה דוקא כ"מ שאמרו חכמים היינו מדרבנן. אבל מה שאסור מה"ת יש הרבה דלא מהני פדיה כחלב המוקדשין ודישון המזבח ודישון מזבח הפנימי ע' תוס' זבחים (מ"ו א'). ומוראה ונוצה דאסור מה"ת ואין מועלין ולא מהני פדי' ואי היינו דורשים תזבח ולא גיזה כמשמעו הי' הגיזה לעולם אסור ולא מהני פדי' ולמדנו רבותינו ז"ל דאפילו עולה תמימה מותר פי' בפדי'. וממילא בפה"מ מותר שכבר נפדו אבל בבכור תם לא מהני פדי' וכן כוונת הר"ש ז"ל שם. דבכור בע"מ ומוקדשין תמימים שניהן דרבנן. ובזה מיירי התם לפירושו ז"ל (וסובר כתי' הג' של תוס' הנ"ל וד"ל) מכ"מ כיון שהומם הבכור הותר הצמר שנתלש כדמוכח בבכורות (כ"ו א') בכור ומעשר לא תבעי לך כו' מוכח דרק משום גזירה אסור ולא מה"ת דכמו שהעמדה והערכה של המוקדשין מהני לצמר שנתלש דלאו מעשה בגופו הוא אלא ממילא ראוי להו"ה. ה"נ המום שנעשה ממילא מועיל גם לצמר הנתלש. ועוד דזה הכלל דכל דמהני פדי' במוקדשין מהני מום לחוד בבכור וא"כ כמו שמועיל פדיית הבהמה במוקדשין ה"נ מהני מום בבכור. והנה לא נחלקו הרמב"ם והר"ש ז"ל בזה מעולם (ומה שציין משער המת בערכין (ז' ב') התם שעת מיתה אוסר והשער כבר מת גם מחיים וצ"ל לרש"י הא דצריך מיעוטא בפ' דם הנדה לענין טומאה משום שן וצפורן לחוד. ושער דנקט בדרך אגב אבל צמר הבכור נאסר מאז שמחוברין וגם נחלקו הפוסקים על פירש"י הלא הוא בתשובת הרשב"א) והא דתנן מקדשין בו את האשה לריה"ג דקסבר ממון בעלים הן. וכן ה"נ כל קדשים קלים כי היכי דרשאי להמנות על הפסח לריה"ג כדאיתא בפסחים פ' האשה והוא יהנה במעות. כ"ז לק"מ דמצות לאו ליהנות נתנו (אם שהתוס' בע"ז (ס"ב) כתבו בע"א ע"ש) וקדושי אשה ומכירה למינוי פסח מכירה דמצוה היא. ומותר אפילו לכתחלה כדתנן מלמדו מדרש הלכות ואגדות ע"ש בר"ן (והא דקשה להר"ן ז"ל לאביי כמו שהקשה הגאון בעל טורי אבן ז"ל במס' ר"ה תירצתי יפה ואכ"מ להאריך) הגם דיש להקשות מיבמות (ק"ג) סנדל המוחלט לא יחלוץ כו' וע"כ משום הנאה הוא דאסור לכתחלה. אלא די"ל משום דלאו נעלו הוא ולכתחלה בעינן נעלו שלו וכן קשה מה שכ' התוס' בגיטין (כ' ב') ד"ה בכתובות. דהא דכתבו על איה"נ כשר היינו בדיעבד משום דמתהני. וע"כ ה"פ משום דעכ"פ יש בה הנאה הגם דמצוה היא ולכתחילה אסור צ"ל דאי לאו מצות לאו להנות נתנו אף בדיעבד אסור משום כל דאמר רחמנא ל"ת ע' בטורי אבן ר"ה (כ"ח). הרי דהנאה במקום מצוה אסור לכתחלה. אבל להיפך קשה מהא דעירובין (ל"א א') מצות לאו להנות נתנו מותר לכתחלה הגם דיש שם הנאה דממילא דומיא דגט וחליצה. וצריך בזה ביאור דברים להבין פשר דבר ואכ"מ. אבל קשה הא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי כו' וצריך לדחוק דמיירי במקום מצוה. ולא בא אלא להורות דיש לו דין מכירה דממון בעלים הן ועוד צ"ע דברי הרא"ש בבכורות פ"א סי"א שכ' אבל למשקל מיני' כו' שפיר דמי. והלא נהנה מאיה"נ ואפי' הנאה דממילא אסור שלא במקום מצוה:
6
ז׳אבל כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד ודאי תופס קידושין מן הדין כקדשים קלים למ"ד ממון בעלים הן. ולא משום שיש נפקותא בין אה"נ דקדשים לשאר אה"נ אלא כל אה"נ דכוותה שיהי' להן היתר בשוה פרוטה מקודשת בהן. ויותר מזה הקשו התוס' בקידושין פ"ב דליקדשי בערלה משום שראוין שלא כדרך הנאתן אף דשם י"ל דעכ"פ אין הפרוטה שלו. דאה"נ אין להם בעלים וה"ה הפקר מכ"מ דעת התוס' דלא בעינן שיהי' הפרוטה שלו רק שיהנה אותה בש"פ. מה שלא הי' לה מקודם לכן מכש"כ כאן דקדשים קלים ממון שלו הם לאכול בשרו ועורו ולהתרצות בו. ואם יתנהו לה הרי מהנה אותה בש"פ פשיטא דמקודשת מן הדין רק לרבנן דריה"ג אינו יכול ליתנו לה דממון גבוה הוא. ומשלחן גבוה קא זכי הוא ולא אחר כיוצא בדבר בגד המוסגר שאסור בהנאה כדתנן בנגעים (פי"א מי"ב) קצצו כו' ומותר בהנאה הא כ"ז שהוא טמא אסור בהנאה מכ"מ אם קידש בו את האשה ה"ה מקודשת. דיש לו בעלים ויש לו ש"פ אם יטהר וזהו הכפל שמשלם בפ"ח משום שיש לו בעלים וממון. וכן צמר פט"ח ודאי אסור לר"י ואסור בכל הנאות. (לא כדברי דודי הרב שי' דתלוי בשני לשונות שבש"ס וברמב"ם פסק דילפינן מבכור וצמרו מותר). וכדמוכח בכורות (י' ב') ואסור בגיזה ועבודה דר"י ומקשי הש"ס היינו רישא. ותמיה מאי תלוי איסור גיזה ועבודה לאה"נ קדשי בדק הבית יוכיחו אלא פשיטא להש"ס דאינו לוקה על גיזה ועבודה. דנתמעט מבכור צאנך ודלא כלשנא בתרא דנשאר בקושיא. וע"כ צ"ל כן לענין הלכה דפסקינן כר"י בהא ולא בשותפות עכו"ם. וע"כ ממעטינן מבכור צאנך פט"ח ומכ"מ אסור בגיזה ועבודה היינו הנאתן ע' ברא"ש שם דמבואר כן ואסור מצד הסברא. וא"כ סובר הש"ס דגם ר"י דריש כן ומפרשי הברייתא דלא פליגי אהדדי בדרשא דקראי וגם ר"י סובר דממעטינן מדכתיב שור וצאן. ולא כתב בכורך למעוטי דשותפות אלא בא למעוטי אדם ופט"ח וכן ר"ש דריש מהדיוק שורך וצאנך למעוטי עכו"ם. דלא נימא דלא אמעוט מבקרך בחולין (קל"ז) דוקא לענין קרבן דמיירי בהכי אבל לא לענין איסור. וה"ה של חו"ל לר"ע קמ"ל דאין בו קדושה כלל עכ"פ ודאי הגיזה אסור. וה"ה ככל אה"נ מ"מ יכול לקדש את האשה כיון דשוה כסף להאשה אם תפדנו. ומאי איכפת לן מה שאינה יכולה להשתמש בו עתה ולא גרע משוה פרוטה במדי ועדיף שיכולה לפדות תיכף. אבל אם לית בי' ביני וביני אינה מקודשת כר"י. והא דלא מוקמי הר"מ והרע"ב ז"ל במחיים וכר"י ובדלא שוי דסתמא קתני משמע דכל פט"ח א"מ:
7
ח׳אבל בהנאת דמיו דאיתא בבכורות שם צריכא עיונא דרש"י ז"ל פי' אם השכירה. ולכאורה מאי נ"מ בין מכירה לשכירות שכירות ליומא נמי ממכר הוא. והמשכיר עולתו ושלמיו ג"כ חולין הן וגזל הן בידו ודמי שכירות יפלו לנדבה כדמי מכר. אלא נראה דפי' כעין פי' הרא"ש ז"ל שפי' אם מכרו למי שא"י שהוא פט"ח ע"ש וכעין קנסא הוא שמפקיע מן המצוה. אבל רש"י ז"ל מיאן בזה דא"כ יש לקנוס לר"ש כמו לר"י. דכיון שמכרו ולא הודיע הפקיעו ממצות פדי' ועריפה לגמרי ואם ידע שהוא פט"ח לר"י נמי שרי (ע' ט"ז) לכן פי' שהשכירו למי שא"י וישתמש בו ויחזירו נמצא שלא הפקיעו ממצותו רק הכשילו באיסור הנאה לר"י וקנסו את דמיו. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דלעולם דמיו אסורין בהנאה אפילו מכרו ויודע שהוא פט"ח ויותר מדמי שויו דטלה. וי"ל דהטעם משום דעשאוהו כאיסור משום קדושה. והמוכר עולתו ושלמיו דמיו יפלו לנדבה ה"נ אסורין בהנאה דכאן לא שייך נדבה. ובאמת כ"כ התוס' ב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא דמשום לתא דהקדש אסור (אלא שדבריהם צ"ע מאי אהני לן דהא גם לר"ש מוכח בבכורות דיכול לפדותו בלא דעתו. ולכן מאנו התוס' בבכורות לתרץ כן ויותר פשוט לתרץ קושייתם ז"ל דר"ה סבר דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת בעלים וכן פי' הרמב"ם ז"ל) והא דתנן ואם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום דאינו אלא איסור קנסא דרבנן. אף דהוי בה טובא במקדש באה"נ דרבנן מכ"מ כאן אינו אלא איסור קנסא ודמי לחולין בעזרה למ"ד דרבנן דמקדושת. והראב"ד ז"ל פליג וסבר כפי' הרא"ש ז"ל דדוקא למאן דלא ידע קנסוהו משום דהכשילו באיסור אבל מאן דידע אינו תופס דמיו. ואם נבוא לפלפל בדבריהם ז"ל נוכל לומר דאזלי כדעת הר"ן בע"ז פ"ה דכל אה"נ אם הי' להם דמים היו נתפסין מן הדין דמה לי הן ומה לי דמיהן. וא"כ פט"ח דיש להם ממון יותר מדמי הטלה תופס את דמיו היתרין מדמי הטלה דכ"ז שלא פדאו אסור בהנאה ותופס את דמיו. והא דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שאני התם דע"כ מיירי במתניתין למאן דמוקי לה מחיים ואליבא דר"י בשאינן שוין דביני וביני כדמוקי הש"ס בבכורות (י"ט ב') וא"כ אם מכרו אין נתפסין בדמיהן. אבל הברייתא מיירי בשוין יותר מדמי שקל ושפיר דמיו אסורין. מיהו מן הדין מהני להמעות פדי' ולא מגוף הפט"ח (אם כי יש לחלק כההיא דהלוקח במ"ש) מיהו אינן נפדין אלא בשוין ולא בטלה דלא שייך טלה אלא לפט"ח. וכיון דבעי שוין שוב אין נפקותא בפדי' הלזו אף דאין בהן איסור אלא המותר מדמי שקל. אבל דמי שקל היתר הן. וא"כ מהני פדי' מ"מ הא מסקינן במס' ע"ז פ' השוכר דאם שכרו למאה חביות ויש בהן חבית אחת של יי"נ דמי כולן אסורין. דלא הי' שוכרו בלא איסור בכלל ע"ש בר"ן ה"נ לא מהני פדי' ודמי כולה אסור אבל הראב"ד ז"ל פליג עלה התם. וסבר דכיון דפסקינן כר"א דפודין מהני פדי' לדמי האיסור. ה"נ מהני פדי' לדמי האיסור והשאר מותר. לכן כ' הראב"ד ז"ל שיתן דמי האיסור לכהן והוא יפדה לעצמו והשאר מותר זה נ"ל דרך פלפול. אבל הפשוט שסובר כדעת הרא"ש ז"ל שחולק על סברת הר"ן ז"ל. ומפרש גם הירושלמי בע"א ע' ברא"ש קידושין פ"ב. ולכן דמיו מותרין לעולם רק אם לא ידע ובתורת קנס כמש"כ:
8
ט׳היוצא מדברי בעז"ה דפה"מ וכן בכור בע"מ מותר בכל הנאות לבד מגיזה ועבודה. וא"כ מותר לחמם ידיו בצמרו במחובר ולצורכו ולצרכה מותר אבל הצמר שנתלש אסור מדרבנן. והרבעה ג"כ אסור דדמי לעבודה רק חלב אסור מה"ת וכ"ז בבע"מ אבל תם אסור בכל הנאתו וצמרו וקרניו הכל אסור. עד שיפול בו מום ומותר אף שנתלש בתמותו. וכן פט"ח אסור בכל הנאה שבעולם וגיזתו והנאת דמיו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. וה' יתמכני בימין צדקו וישכילני בדרך תמים ואמונה אמן:
9