תשובות משיב דבר, חלק ב נ״טTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 59

א׳תשובה מדודי הרב מ' מאיר ברלין שי' מ"ץ דק"ק מאהליב. בהא דרמי לן אהא שכ' הר"ן ז"ל בנדרים (פ"ג ב') ד"ה אימא סיפא דאי אכלה מבעל היכא מותרת בלקט שו"פ דהא דהא לאו עני' היא. מהא דאמרינן בב"מ פ"ק (י"ב א') ואשתו מלקטת אחריו ע"כ. מאי דסבירא לי' למר דהר"ן יחידאי היא חלק עלינו את השוין דנראה פשוט לענין דינא לית מאן דפליג שאם בעלה עשיר והיא נזונת משל בעל דאסורה בלקט שו"פ דמי גריעי ממי שיש לו נ' זוז ונו"נ בהם והא דנאדו שארי המפרשים מפי' הר"ן בפי' הסוגי' היינו משום דלא פסיקא להו דכל היכא שנזונת משל הבעל הוי הבעל עשיר דמי לא עסקינן שהבעל גופי' מתפרנס מלקט שו"פ והיא ג"כ נזונת משלו. וקמ"ל מתניתין דאפי' בכה"ג יש לה להנות מלקט שו"פ ממה שמלקטת בעצמה ג"כ. ולהכי נאדו בפי' הסוגי'. אבל לענין דינא מודי לדברי הר"ן ז"ל שאם יש לבעל ר' זוז או נ' ונושא ונותן בהם והיא נזונת ממנו שאסורה בלקט שו"פ. ולא מבעי לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פי"ד דנגעים מי"ג דלהכי מחייב בקרבן עשיר בשביל אשתו עני' משום דאשתו כגופי' דמיא א"כ פשיטא דאסורה משום ה"ט בלקט שו"פ. אלא אפילו לפי מאי שפירשו שם רש"י ותוס' ושארי מפרשים משום דהבעל חייב בקרבנות אשתו מתנאי כתובה. משמע דוקא משום דחיובי' עלי' רמיא. אבל היא עצמה היתה יכולה להביא קרבן עני בהנך קרבנות דלא רמי' עלי' דבעל מתנ"כ אע"ג דהבעל עשיר היינו דווקא לענין חיובא אבל לענין לקט שו"פ היכא מציא ללקוט ויש לה מזונות:

ב׳ומאי דקשיא לי' מהא דפ"ק דב"מ גם מעכ"ה הטיב לראות לחלק דלענין בעלים ודאי אינו נקראת בעלת השדה דלהוי אסור משום להזהיר העני על שלו. ומר שמיע לי' מסברא דנפשי' ובהדיא מתנינן לה פ"ק דקידושין (כ"ד א') גבי אשה פודה מע"ש דמקשה בפשיט ת הא אמר רחמנא לפרש"י התם. דאשה אינה נקראת בעלת המעשר בשל בעל ע"ש וכאחר חשובה ואינה מוסיף חומש. ואפילו לפר"ת התם בפי' שמעתתא מ"מ לענין הדין ע"כ מוכח מברייתא דאשה נחשבת כאחר. וכן נראה לענין פשיעה בבעלים אשה לא נחשבת בעלים. אך בירושלמי פ"ק דקידושין ובמע"ש פ"ד ובעירובין פ"ז משמע דמפרשי להך ברייתא דאשה פודה מע"ש דבהא גופא פליגא אליבי' דר"מ אי אשה נחשבת בעלים עיי"ש. ויש מקום להשוות הסוגיות ואכמ"ל:

ג׳ואכתי צריך הדבר ישוב לפי הפי' שהביא הריטב"א שם בחידושיו דהא דמקשה אבוה הא עשיר הוא. משום דמשמע לי' דהשליש עולה לר' זוז וא"כ הדק"ל א"כ אמאי אשתו מלקטת אחריו. ודוחק לומר דאיירי באינה נזונת משלו וצריך לומר לדעת זו דשיעורי' דר' זוז היינו לו לבד ואם יש לו אשה צריך ת' זוז וע' בר"ש פ"ח דפאה. וא"כ י"ל דחלקו אינו עולה אלא ר' זוז וקמ"ל דאשתו יש לה זכי' לנפשה מדאורייתא ולהכי מלקטת אחריו. והא דלא בעי למימר דגם לר' זוז אינו עולה דא"כ מאי קמ"ל דבנו ואשתו מלקטים אחריו פשיטא. אבל השתא קמ"ל דאשתו אית לה זכי' מדאורייתא:

ד׳במאי דאתי לפשוט ספיקו של הרא"ש ז"ל פ"ק דב"ק בכהן שקדש אשה בבכור. דלרבא דס"ל דגם מע"ב מותר מה"ת במכירה לאחר שחיטה בבכורות (ל"א א'). א"כ ע"כ כי אמרינן בתמורה (ה' א') דהוא דכתיב בחרמים למעוטי בכור דלא דמי למע"ב. א"כ ע"כ מותר בבכור גם מחיים בבע"מ אלו דבריו ותמי' בעיני דאגב שיטפי' אשתמיט לי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' בכורות דפסק אליבי' דרבא. דמעשר בהמה אינו אסור במכירה מדאורייתא אלא תמים וחי. אבל בע"מ אף חי מותר במכירה מדאורייתא עיי"ש (מיהו בש"ס דזבחים פ"ק (ט' א') משמע דאף לאחר שחיטה אסור במכירה וע"ש בתוס' ד"ה למאי נ"מ). וא"כ ע"כ צ"ל ממיעוטי דהוא גבי חרמים דבכור אפילו תמים חי מותר במכירה. והא וודאי לרבנן ממון גבוה הוא וא"כ למיקם פלוגתא דת"ק ורבנן דפליגי נמי בבכור כדמוכח מסוגיא דפ"ק דב"ק (י"ב א') לא משכחת לכה"פ אלא בבכור תמים חי בזה"ז או בגבולין. דבא"י בזמן ביהמ"ק לכ"ע ממון גבוה הוא וע"כ גם רבא מודה בזה וכן רב אשי דס"ל כרבא. א"כ מוכרח דתמים חי דמותר במכירה ואפ"ה הוי ממון גבוה. וע"כ צ"ל דאליבי' דרבנן דס"ל בכור ממון גבוה הוא אף בע"מ משום דהוי ממתנות כהונה. א"כ בע"מ דבכור שוה למע"ב תמים דמעשר בהמה בעל מום לכ"ע הוי ממון בעלים שהרי אין בו שום קדושה ונאכל במומו לבעלים מכ"מ. רק בכור בע"מ שקדוש מרחם אף בע"מ הוי ממון גבוה בין חי ובין שחוט והרי שוה ממש בכור בע"מ למע"ב תמים וא"כ י"ל אי לאו מיעוטא דהוא הוי אמינא כשם שאסור למכור מע"ב תמים חי הכא נמי אסור למכור בכור בע"מ בין חי ובין שחוט שהרי דינם שוה. וילפינן ממיעוטי דהוא דלאחר שחיטה מותר במכירה אף דהוי ממון גבוה. אבל בע"מ חי לעולם אסור במכירה אליבי' דרבנן. ואף שנראה מדעת התוס' והרא"ש דלאחר שחיטה פשיטא לי' דממון בעלים הוא מדנאכל לנכרים היינו בתר מיעוטי דהוא דמותר במכירה. תדע שהרי מע"ב במומו דג"כ נאכל לנכרים מ"מ אסור במכירה מדרבנן. וא"כ י"ל דלרבנן אסור בכור בע"מ חי במכירה כ"ז לפי שיטתו אבל העיקר נראה דלא תליא כלל מכירה בממון בעלים שהרי שלמים במומן הוי ממון גבוה אליבי' דרבנן וכדאי' בסנהדרין קי"ב א') לשיטת רש"י שם דלרבנן שלמים שהוממו שלל שמים הוא. ומשמע שם דחמירי ממע"ב ובכור דבמומן נקראו בהמתך עי"ש. ואפ"ה איתא במכירה וכמ"ש רש"י בפ' הזהב גבי אונאה וי"ל אע"ג דקיי"ל המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום מ"מ במומין יכול למכור. והיינו ע"כ אליבי' דרבנן וכדאיתא בכ"ד עד שיסתאבו וימכרו כו'. ולר' יוסי אפילו תמים איתא במכירה כדמוכח בפסחים (צ"ג א') ועיין במל"מ בפ"ו מה' מעילה וכן משמע מל' רש"י דתמורה (ז' ב') מוכרין אותו תמים חי וכו' ע"ש ברש"י:

ה׳ע"ד מה שפי' בירושלמי ר"פ כירה בגוף הפירוש איני יודע מה חידש על דברי המפרש שגם הוא פירש עד כמה נקרא עלי'. ור"ל דלמעלה מזה השיעור אינו קרוי עלי' ומותר אפי' בלא גריפה. ומאי דאסברא לן בטעמו של מ"ד ג' משום דכירה של נחתומים בעי מעזיבה ג' וס"ל דה"ה למעלה. הנה דעת רוב הפוסקים אינו כן אלא שלמעלה בעי הרחקה ד' אמות אפי' בכירה שאינו של נחתומין מפני השלהבת העולה. ע' בטור ואחרונים אם פתח הכירה למעלה ככירה דמתניתין דידן דאיירי שפתחו למעלה. ומאן דס"ל התם בכירה של נחתומין גם למעלה ג"ט יחידאי הוא וס"ל דכירה של נחתומין יש לו מעזיבה גם למעלה ופתחו מהצד והרי משנתינו בודאי איירי בכירה שפתחו למעלה. ותו דלפי פירושו א"כ לא איירי משנתינו אלא בכירה של נחתומין. והא ליכא למ"ד אלא דמשנתינו איירי בכל הכירות בין של נחתומין ובין של בע"ב. ע"כ אין טעם זה מחוור אלא י"ל לפי מאי שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה רפ"ח דכלים הקלתות וכו' דאם פחותה מג"ט אין הקדרה מתבשל עוד עי"ש א"כ א"ש בפשיטות דדוקא עלי' אסור ובעי גריפה בגפת וקרוי עלי' מקום שדרכה של קדרה לשפות שם ובעי עד היכא ומשני עד ג' פי' אם נתן הקדרה למעלה מן ג' ממקום שדרכה של קדרה להנתן. אם אין הקדרה ראוי' להתבשל מחום הכירה. וכשם שאם פחותה הכירה מלמטה ג"ט ורחוק קרקע הכירה ממקום שדרכה להיות קרקע הכירה שוב אין הקדרה מתבשלת. כן אם הרחיק את הקדרה מלמעלה ג"ט ממקום שפיתתו של קדרה הנהוג אין הקדרה מתבשל שם. ורשאי להשהות שם אפילו אינה גרופה ואע"ג דאפשר מ"מ היד סולדת גם למעלה מג"ט מ"מ שרי לר"ח כיון שאין דרכה להתבשל שם, וא"כ לא ס"ל כמ"ד שאסור להפשיר במקום שהיד סולדת ור' מנא פליג ואמר עד מקום שהוא עושה חריץ. ולדידי' אסור אפילו למעלה מג' טפחים ואינו מותר אלא למעלה ממש שאין קרקע הקדרה יורד כלל לחלל הכירה שזה נקרא עושה חריץ:

ו׳אריב"ב מפני שהאור שולטת עד מקום שהיד שולטת כצ"ל. ע' בתוספתא פ"ו דכלים והביא' הר"ש מיחם וכו' מקום שהאור שולט עי"ש. ור"ל כ"מ שאין היד שולטת מסתמא שלטה בהן האור לפיכך אסור אפי' אינו ראוי להתבשל שם. ואתיא כמ"ד אסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ועיקר רבותא אתי לאשמועינן איסור ולא התירא כמו שהבין מע"ל. דהא בהדי' תנן המיחם שפינהו לא יתן וכו':

ז׳והואיל ואתא לידן ביאור הלכה זו אעתיק לידידי מה שכתוב אצלי בגליון ביאור כל הלכה זו שנטה בזה המפרש מפי' האמיתי במחכת"ה:

ח׳קטמה ונתלבתה מהו וכו' בעו קומי' ר"נ ור"ח חבריהון דרבנן. טעם דקרי לי' הש"ס דידן בכ"מ לר"ח חבריהון דרבנן מפורש אצלי בעזה"י במק"א:

ט׳לבא ולשעבר מבעי לי' מה שהורה ר"ח רבא דמותר אי הורה בדיעבד דוקא והיינו לשעבר. או אם הורה אפילו להבא כלומר אפי' לכתחילה נמי שרי ליתן אפי' נתלבתה. (והרבה פעמים בש"ס זה על לשון לכתחילה קרי' לי' לבא):

י׳עבר ר' אמי ואדרון חברי' היינו ר"ז ור"א דכולן תלמידי ר"ח הי':

י״אובעון מחזר עליי' השואלים הי' רוצים לרדוף אחריהם לשאול את פיהן האיך התיר ר"ח:

י״בא"ל ר"ח חבריהון דרבנן מאן דהוי עובדא הוי עובדא. פי' מעשה שהי' כך הי' (כה"ג בירושלמי דכלאים פ"א ובכ"ד). ור"ל אפילו יאמרו לכם שהמעשה הי' לשעבר בדיעבד. שכבר שהו עליו. מ"מ י"ל דלעולם אף לכתחילה ג"כ הי' מתיר ר' חייא אלא מעשה שהי' כך הי':

י״גולכן צריכא לבא. ור"ל אכתי נשאר הספק אם מותר לכתחילה והשתא מקשה שפיר. אם תאמר שלא התיר ר"ח אלא דיעבד. א"כ אפילו בשל עלי' בתחלה נמי כדתנן כו' האיך עבידא נטע פחות מל' יום לפני שביעית כו'. דעת ר"ת הביאו בתוס' ר"ה והר"ש בשביעית דנטיעה הוי תולדה. ואינו אסור בתוס' שביעית עיי"ש בר"ש. מיהו מ"מ אפ"ה אסור ליטע פחות מל' יום לפני שביעית דסבר דקלוטה הוא בל' יום וקולט בשביעית וה"ז אסור אפי' בזה"ז דליכא תוס' שביעית וכדמוכח בסוגי' דר"ה. ודברי המפרש בזה תמוהין שכתב דמותר בזה"ז אף בתוך ל' יום. וזה אינו דבתוך ל' יום ודאי אסור מפני שקולט בשביעית וגם לפי דבריו וודאי תמוה דא"כ אמאי אוסר למ"ד מפני מנין כיון שבהיתר נטעה אלא פשיטא דאסור. ע"כ פי' מוהר"א בזה במס' תרומות נראה עיקר:

י״דואתיא כמ"ד מפני החשד ברם כמ"ד מפני המנין קנסו בשוגג כו' קאי אמתניתין דשביעית פ"ב אין נוטעין ואין מבריכין וכו' פחות מל' יום לפי ר"ה ואם נטע והבריך וכו' יעקר ומשמע לי' בין בשוגג ובין במזיד ואתיא כמ"ד מפני המנין כצ"ל וכמפורש לעיל למ"ד מפני חשד אין כאן חשד. ואולי קאי אתוספת' שהביא בירושלמי שם בשביעית נטע ומת בנו אסור לקיימו עיי"ש בירושלמי. ודע דיש לתמוה על דעת הרמב"ם שכתב ר"פ א' מה' שמיטה ויובל דנטיעה הוי תולדה ואינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש. מהך סוגי' דגיטין פ' הנזיקין דלהכי בשביעית בין שוגג ובין מזיד יעקר משום דבדאורייתא קנסו שוגג וכו'. ובחדושי ישבתי בעז"ה על נכון ועתה אשמע מה בפיו אם ימצאו דברינו מכוונים:

ט״ובפ"א בסוגי' דח"י דבר. נשתבש המפרש במכת"ה וה"פ תני י"ח דבר גזרו ובי"ח רבו ובי"ח נחלקו. וחשיב אלו הן שגזרו פתו וכו'. תמן תנינן אלו פוסלין חשיב בזה י"ח ממה שרבו והדר קאמר אלו הן שגזרו. הוא כמו אמר מר אלו הן שגזרו ומפרש אילן עשרה קדמייתא והיינו פתו וכו'. והשאר מן מה דתני רשב"י. ועל הטסני ועל שמנן ועל אידיהן כצ"ל על בניהן כו' ועל שכבת זרען כצ"ל במקום בכוריהן. והשתא ממילא רווחא שמעתתא ולקמן מקשה על הא דשכבת זרען דתני בברייתא ולא כן אמר ר"א בשם ר"ח ש"ז של עכו"ם טהורה. ומשני שא"א לצאת בלא מ"ר כדאיתא בתוספתא דזבים פ"ה עיי"ש:

ט״זדודו ומוקירו מאיר ברלין.